מצוה עלינו - 1071

בגדר מצות סיפור יציאת מצרים

הרב יוסף יצחק הכהן יארמוש

תושב השכונה

בהגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים בפיסקא "מצוה עלינו לספר ביצי"מ", כ' כ"ק אדמו"ר "ואף שמצוה מן התורה להזכיר יציאת מצרים בכל יום ביום ובלילה . . יש לחלק ביניהם, וגם מדאוריייתא", ובחילוק הג' כ' "יש מפרשים שבפסח נוסף שצריך להיות בדרך תשובה לבן או לאחר (מנ"ח, ש"פ, וכ"מ קצת בס' החינוך. ועיי' ג"כ שו"ת הרא"ש כלל כד ס"ב. אבל ברי"ף, רשב"א, רמב"ם, שו"ע רבינו ועוד לא משמע כן . . )".

והנה מפשטות הדברים נראה שבחילוק זה מבאר כ"ק אדמו"ר שבמצות ליל פסח צריך להיות הסיפור של יציאת מצרים בדרך תשובה לשאלת בן או לשאלה של אחר, אבל לאחר העיון במקורות לכאו' אינו משמע כן, וכדלקמן.

המנחת חינוך (מצוה כא) כ' "והנה לכאורה צ"ע על הרמב"ם דמונה המצוה לספר בליל ט"ו, מאי מעליותא דליל זה מכל הלילות, הא מצוה להזכיר יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה . . ולפי מה שכתבנו[1] אפשר לומר, דתמיד המצוה להזכיר בפני עצמו ולא להגיד לבנו, וכאן המצוה לספר לבנו (אבל אן אין עמו אחר המצוה להזכיר לעצמו שוה לשאר הלילות)[2]".

ולאח"ז כ' " במצוה דאנן בה דבליל ט"ו הוא מצות עשה מן התורה לכל אחד מישראל להזכיר, וגם להגיד לבניו או לאחר אם יש עמו (וגם אפשר לספר קצת באריכות ניסים ונפלאות)".

הרי שלא הזכיר המנחת חינוך שצריך להיות בדרך תשובה, וגם בספר החינוך שם אינו מוזכר שצריך להיות בדרך תשובה[3].

ולפי כל זה נראה לי לומר שהכוונה בחילוק הג' הוא שבליל פסח נוסף, שצריך להיות או בדרך תשובה[4] (או לא בדרך תשובה) לבנו או (עכ"פ) לאחר[5].

אמנם לפי זה צ"ע בהא שכ' שמ(הרמב"ם ו)שו"ע רבינו לא משמע כחילוק זה, דבסי' תע"ג סעיף יד כתב "שאמירת ההגדה מצותה לאומרה דרך תשובה על שאלות ששאלוהו שנאמר כי ישאלך בנך וגו' ואמרת לבנך עבדים היינו וגו'". הרי שלאדה"ז יש מצוה לאומרו דרך תשובה[6].

אלא דהנה י"ל שזהו לכתחילה, אבל אינו מוכרח, וכמו שכ' בסעיף מב: "ולפי דעתו של בן אביו מלמדו התשובה על שאלותיו, דהיינו אמירת ההגדה שהיא מצות עשה מן התורה אפילו אם לא שאל אותו הבן כלום שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא וגו', ולפיכך צריך לומר ההגדה בלשון שמבינים הקטנים והנשים או יפרש להם הענין לפי דעתם וכו'".

אלא דעדיין צריך ביאור שהרי משמע ש(עכ"פ) צריך לאומורו לבנו, וא"כ צריך ביאור בכוונת כ"ק אדמו"ר שמשולחן ערוך רבינו לא משמע (כחילוק הג') שבליל פסח נוסף שמצות סיפור יציאת מצרים צריכה להיות (לאחר) לבנו?

והנראה לומר בזה, בהקדם ביאור דברי הרמב"ם שלכאו' גם הם צריכים ביאור, שהרי בפ"ז ה"ג כ' הרמב"ם "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע כך וכך הי'". הרי שלפי הרמב"ם צריכה להיות אמירת ההגדה כתשובה לשאלה, ומהי כוונת כ"ק אדמו"ר שמהרמב"ם לא משמע כן.

ויובן זה בהקדם ביאור בדברי הרמב"ם ש(בריש פ"ז) כותב: "מצוות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים . . ומנין שבליל ט"ו, תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכו'". ובה"ב כ' "מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך לפי דעתו של בן אביו מלמדו", ובה"ג כ' "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה וכו' (כנ"ל)".

ומדברי הרמב"ם האלו מובן שיש ג' ענינים (מצות) שונים:

א', החיוב (והמצוה) לספר ביציאת מצרים – ומצוה זו היא אע"פ שאין לו בן – שנלמד מפסוק זכור גו'.

ב', מצוה (נוספת) להודיע לבנים – אפילו אם לא שאלו – שנלמדת מהפסוק והגדת לבנך.

ג', לעשות שינוי כדי שישאלו הבנים ויוכל להשיב להם.

ולפי כ"ז מבואר היטב שלפי דברי הרמב"ם, לא רק שמה שצריך להיות בדרך תשובה לשאלה אינו חלק ממצות סיפור יציאת מצרים, אלא גם מה שכ' ש"מצוה להודיע לבנים", אינו חלק מהגדרת חיוב ומצות סיפור יציאת מצרים בליל זה, וא"כ מובן שמדברי הרמב"ם משמע שאינו סובר (כחילוק הג') שבלילה זה צריך להיות "בדרך תשובה לבן או לאחר".

ואם כנים הדברים י"ל עד"ז בביאור אדה"ז בשו"ע, שיש כמה ענינים ומצות בלילה זה, אבל אין הכוונה שענינים אלו הם חלק מעצם החיוב של סיפור יציאת מצרים[7].

א', יש ענין ש"אמירת ההגדה מצוותה לאומרה דרך תשובה על שאלות ששאלוהו שנאמר כי ישאלך בנך וכו' ואמרת לבנך עבדים היינו" – שאין זה מצות סיפור יציאת מצרים, אלא מצוה אחרת[8], לומר הגדה בדרך תשובה הנלמד מהפסוק כי ישאלך וכו'[9].

ב', ישנה מצוה של אמירת ההגדה לבנו אפילו לא שאלו הנלמדת מהפסוק והגדת לבנך – והוא ע"ד המצוה הב' בהרמב"ם (ה"ב שם)[10].

ג', עצם חיוב סיפור יציאת מצרים (שיוצא ידי חובתו באמירת ההגדה) שהוא גם אם אינו מספר לאחר או לבנו.

ויש לומר שכוונת רבינו בהגדה שמדברי הרמב"ם והשו"ע רבינו אינו משמע כן[11], הוא ממנין המצות שמביאים לפני הל' פסח (ברמב"ם ובשו"ע רבינו) שכ' "לספר ביציאת מצרים באותו הלילה", שמשמע שהמצוה היא סיפור גרידא – ולא סיפור לאחר או כתשובה לשאלה[12].