שולחן ערוך - 1071

בגדר שולחן עורך

הרב יוסף יצחק הכהן יארמוש

תושב השכונה

בהגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים, בפסקא "שולחן עורך", כתוב "להעיר אשר יש אומרים שבזמן שבית המקדש קיים הי' אוכלין כל[1] הסעודה (בברכת המוציא על מיני בצקת וכו') קודם הסדר, ואחר זה הי' בא הסדר ואכילת מצת מצוה מרור ופסח (מרדכי סוף פסחים. ופליג בזה על הרמב"ם הל' חמץ ומצה פרק ח')".

ופענוח הדברים הוא דבמרדכי סוף מס' פסחים (לג, ד) כ "ומן הדין היה לנו לעשות הכריכה לבסוף של הסעודה, כדרך שהיו אוכלין על מצות ומרורים לאחר הסעודה אלא הואיל והתחיל [במצות] מצה ומרור בתחילת הסעודה הולך וגומר כל מצותו, וכן היה נראה לרבינו מאיר שבזמן שבית המקדש קיים היו עושים כל הסדר אחר הסעודה ולא היו אוכלין מצת מצוה אלא לאחר שמלאו כריסן מקמח ובצקת ושאר דברים, אבל אנו שכל סעודתינו ממצת מצוה, כיון שאנו מתחילין בהלכותיה אנו עושין מצותיה זו אחר זו בלא הפסקה, אמנם זכר לפסח אוכלין האפיקומן בסוף כל האכילה ורמז בעלמא הוא למסובין". ואחר זה (לח, א) כ' "ומההיא (דהביאו) דהכא לא קשה [דקאמר] 'הביאו לפניו מצה' דמשמע דליכא אלא מצה את שלימה, דהיינו דוקא בימיהם שהיו עושין הסדר[2] אחר סעודתן ולכך לא היו צריכין אלא מצה אחת שלימה לעשות הסדר עליה דהא כבר בירכו ברכת המוציא ואכלוהו סעודתן. אבל אנו שעושין הסדר בתחלה, קודם הסעודה, אז ודאי צריך שלש מצות"[3].

הרי שלפי שיטת המרדכי שבזמן שבית המקדש הי' קיים היו אוכלים הסעודה ואחרי זה התחילו הסדר.

אולם מהרמב"ם אינו משמע כן, דזה לשונו בפרק ח' מהל' חמץ ומצה: "סדר עשיית מצות אלו בליל חמשה עשר כך הוא. בתחלה מוזגין כוס כו' ואומר עליו קדוש היום . . ומביאין שלחן ערוך ועליו מרור וירק אחר ומצה וחרוסת וגופו של כבש הפסח ובשר חגיגה כו' ובזמן הזה מביאין על השלחן שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה . . ואחר כך כו' אומר הקורא מה נשתנה . . ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו שנית כו' ולוקח שני רקיקין . . ואחר כך כורך מצה ומרור . . ואחר כך כו' ואוכל מבשר חגיגת ארבעה עשר כו' ואוכל מגופו של פסח . . [ובהל' ט'] ואחר כך נמשך בסעודה ואוכל כל מה שהוא רוצה לאכול ושותה כל מה שהוא רוצה לשתות. ובאחרונה אוכל מבשר הפסח אפילו כזית ואינו טועם אחריו כלל ובזמן הזה אוכל כזית מצה ואינו טועם אחריה כלום. כדי שיהיה הפסק סעודתו וטעם בשר הפסח או המצה בפיו שאכילתן היא המצוה", עכ"ל.

הרי שמרהיטת לשון הרמב"ם רואים שאכלו הסעודה אחרי אמירת ההגדה ואכילת המצה ומרור ואכילת חגיגה וקרבן פסח.

אלא דיש לעיין מה בא כ"ק אדמו"ר להשמיענו בזה?

והנראה לומר בזה, בדרך אפשר, ובהקדים דיוק לשונו של הרמב"ם, דמהמשך הפרק שכ' אודות אמירת ההגדה ואכילת מצה ומרור וקרבן פסח, ואח"ז כותב שנמשך בסעודה ואוכל ושותה כל מה שירצה, ובאחרונה אוכל מפסח או מצה – רק – כדי שיהי' הפסק סעודתו וטעם הפסח או מצה בפיו. משמע שאין כל כך קשר בין אכילת הסעודה עם המצוות של ליל ט"ו - אלא שלאחרי שגמר מצוות הלילה אוכל מה שרוצה, וכדי שיהי' טעם מצוה בפיו (טעם צדדי) חוזר ואוכל פסח או מצה.

אולם, מהמשך כל הפרק שמתחיל "סדר עשיית מצות אלו כו' בתחילה וכו' ואחר כך", משמע שגם הסעודה נכלל בסדר של ליל זה.

וי"ל בביאור דברי הרמב"ם, דהנה בפ"ז (שם) כתב שמצות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות בליל זה, וממשיך (ה"ו) שצריך ג"כ להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים לחירות ו(בה"ז) לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חרות. דהיינו: שבליל ט"ו צריך האדם להרגיש ולהראות את עצמו במצב של חירות.

ולפי"ז י"ל שכוונת הרמב"ם "סדר עשיית מצות אלו בליל חמשה עשר כן הוא" – הוא שבסדר זה, ובכל פרט מסדר זה, מקיימים המצוה של להראות שיצא לחירות, ועל ידי הסדר הזה סועד דרך חירות.

ולפי"ז י"ל שאחרי שגמר מצות לילה זה, שהוא חלק מסיפור יציאת מצרים[4] והרגשת החירות, יש לאדם גם כן למשוך בסעודתו – ואוכל ושותה "כל מה שהוא רוצה" להראות חירות[5] (וכנ"ל כדי שיהי' טעם הפסח או המצה בפיו אוכל ממנו באחרונה).

והנה מהמרדכי לכאו' משמע שגדר הסעודה והסדר הוא באופן אחר, שמדבריו שהסעודה לא היתה חלק מן הסדר אלא שהי' לפני הסדר ואכילת המצה, מרור וקרבן פסח, משמע שאין הסעודה חלק ממצות ליל חמשה עשר[6].

ואולי יש לומר שזה כוונת כ"ק אדמו"ר, שמה שכ' המרדכי שאוכלין הסעודה קודם הסדר "פליג בזה על הרמב"ם הל' חמץ ומצה פרק ח'", דהיינו שפליג על משמעות הרמב"ם דגדר הסעודה הוא חלק מחיוב החירות שבליל זה[7].

ועוד יש לומר שכוונת כ"ק אדמו"ר היא שאפילו לפי מנהגינו שאכילת הסעודה היא אחרי קיום המצוות של ליל ט"ו, עדיין אינו חלק מקיום המצות ודרך חירות של לילה זה[8], אלא ענין בפני עצמו[9].

ואם כנים הדברים, יש לומר שכוונת כ"ק אדמו"ר להמתיק מה שכ' לפני זה בפסקא שלחן עורך, וכדלקמן.

כ' "שלחן עורך מנהגינו: אוכלין שלא בהסיבה"". ולכאו' יש לעיין למה אין אנו (מחמירים ו)אוכלין כל הסעודה בהסיבה דרך חירות? אמנם אם נאמר שהסעודה אינה חלק מ(הרגש) ה"חירות"[10], יומתק הא דאין אנו אוכלים בהסיבה.

וממשיך: "מתחילין – בשתי הלילות – באכילת הביצה (שעל הקערה) וטובלה במי המלח - והוא זכר לאבלות חורבן ביהמ"ק שכשהי' קיים היו מקריבין ואוכלין פסח (שו"ע רבינו סו"ס תעו)"[11].

וצ"ע מה שייך אבלות בזמן של חירות[12]? אבל לפי המרדכי, שה'שלחן עורך' אינו חלק מהמעשה 'חירות' של לילה זה, יומתק הא דעושין בסעודה מעשה שהוא זכר לאבילות.

וממשיך: "שנזהרים ביותר ממצה שרוי' . . ולכן המצות שעל השלחן מכוסות שמא יפלו עליהם מים. קודם ששופכים מים, או משקין שמים מעורבין בהם, לכוס או קערה בודקין שלא יהיו בכלי פירורי מצה. למים אמצעים ואחרונים אין להעביר ידיו על שפתיו . . ".

וגם כאן יש להמתיק ע"פ דברי המרדכי, שהגם שכן הוא המנהג מ"מ לכאו' אינו מצב של חירות, אבל לפי המרדכי שאין הסעודה חלק מ"חרות" תומתק החומרא[13].

וממשיך: "התחיל מבקר ערב פסח, עד אחרי כורך של סדר השני, אין אוכלים מכל המינים הנכנסים בחרוסת ומרור".

וגם כאן יומתק הא דיש הגבלות על מה שיכולים לאכול בסעודה (דלא כמו שכ' הרמב"ם "כל מה שרוצה") ע"פ דברי המרדכי.

וכל הנ"ל הוא בדרך אפשר, ועצ"ע.