קדש (הג') - 1071

בדין ארבע כוסות

הרב חנני' יוסף אייזנבאך

בעמ"ח ספרי "מחנה יוסף"

א. ב"הגדה של פסח" לרבינו: "קדש. בכל יו"ט חייב בקידוש מדברי סופרים, וכשחל בשבת הרי יש לו גם כן עיקר מן התורה – מוסיף עליהם בלילה זה, שהוא אחד מארבעה כוסות שהן מצוה מדברי סופרים בליל פסח וכו'", עיש"ה. וצ"ב: (א) ההוספה "וכשחל בשבת הרי יש לו ג"כ עיקר מן התורה", שלכאורה הוא ענין שלא שייך לעניני ליל פסח. (ב) גם מה זה שמדגיש בריש הפיסקא "בכל יו"ט חייב בקידוש מדברי סופרים", מהי ההדגשה על "בכל". (ג) מה זה שמדגיש "שהן מצוה מדברי סופרים", והרי להלן כבר כותב במקומו: "ד' כוסות מצוה מדברי סופרים כו'", ובודאי כל זה בתכלית הדקדוק הוא, וצ"ב.

והנה ז"ל הרמב"ם בריש פ"ז מהל' חמץ ומצה: "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר: זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, כמו שנאמר: זכור את יום השבת לקדשו כו'", וידועים דברי ה"אור שמח" בפירוש דברי הרמב"ם: "כמו שמן התורה לקדש ומדברי סופרים לזכרו על היין, וכי לית ליה יין מקדש אריפתא, כן הוא כאן מצוה מן התורה לזכור הנסים ולספר אותם, ורבנן תקנו על היין, וכי לית ליה יין אומר ההגדה על הפת", ועי' ברמב"ם ריש פכ"א מהל' שבת: "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר: זכור את יום השבת לקדש, כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש כו'", ובה"ו: "מדברי סופרים לקדש על היין כו'" עי"ש, ועי' בשו"ע רבינו סי' רע"א: "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים כו' ותקנו חכמים שתהא זכירה זו על כוס של יין", ובכן, לדעת ה"אור שמח", הנה אותו גדר שיש לקידוש בשבת על היין הוא גם בד' כוסות דליל פסח, שעיקרן מן התורה בזכירה ובדברים, ומדבריהם הוא שיהיה על היין.

ב. ולכאורה כן הוא דעת התוס' בפסחים צט, ב, שכתבו על דברי המשנה שם, וז"ל: "לא יפחתו לו מארבע כוסות, מתוך הלשון [שאמרו "לו"] משמע קצת, שאין נותנין לבניו ולבני ביתו כי אם לעצמו והוא מוציא את כולם בשלו, וסברא הוא, דמאי שנא ארבע כוסות מקידוש דכל השנה שאחד מוציא את כולם כו', ומיהו בגמרא משמע שצריך כל אחד ארבע כוסות דקתני (ק"ח( הכל חייבין בארבע כוסות אחד נשים ואחד תינוקות, אמר רבי יהודה מה תועלת לתינוקות ביין, משמע דלתנא קמא צריך כוס אף לתינוקות, ויש לדחות דחייבין לשמוע ברכת ארבע כוסות קאמר משום חינוך, ונראה להחמיר ולהצריך ארבע כוסות לכל אחד כו'", ומשמע מדבריהם דמעיקר דינא יכול להוציא את בני הבית בד' כוסות, כמו בקידוש.

וכבר תמה על התוס' ב"גבורות ה'" לרבינו המהר"ל ז"ל פרק מח: "ולא הבנתי דבר זה, דלא שייך שיהיה מוציא את אחרים בד' כוסות, דמאי שנא ממצה ומרור דכמו שאין האחד יכול להוציא את האחר במצה ובמרור, כך אינו יכול להוציא בד' כוסות, דמצוה דרמיא עליה הוא, ומה שהביא ראיה מן קידוש של כל השנה, התם עיקר מילתא לאו הכוס הוא, אלא עיקר מילתא הוא הקידוש, אלא שאין מקדשין אלא על הכוס, וכיון ששתה בעל הבית שפיר דמי, אבל הכא עיקר מילתא הוא הכוס ולא הקידוש, רק שתיקנו שכל אחד ואחד מן הכוסות יעשה עליו מצוה, אבל הכוס הוא עיקר, ולא שייך בזה שהוא מוציא אחר".

[וב"חידושי מרן רי"ז הלוי" הביא קושיא זו בשם אביו הגר"ח ז"ל, וכתב שם אותו חילוק בין קידוש שעיקר מצותו הוא "זכרהו בדברים" אלא שצ"ל על היין, אבל בארבע כוסות המצוה הוא בשתיית היין עי"ש, והדברים ידועים].

ג. ולכאורה פשוט, שאין בזה השגה על דברי התוס', דאזלי לשיטתייהו בסוכה לח, א, וז"ל שם בד"ה מי שהיה: "משמע כאן דאשה פטורה מהלל דסוכות וכן דעצרת, וטעמא משום דמצוה שהזמן גרמא היא, אע"ג דהלל דלילי פסחים משמע בפרק ערבי פסחים (דף קח.) דמחייבי בד' כוסות, ומסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה כו'". הנה שפתיהם ברור מללו שאין זו מצוה נוספת על עיקר שתיית הד' כוסות, כי אם זו היא כל מצוותה שיאמרו על הד' כוסות את ההגדה וההלל, ולשיטתם זו שפיר דימו דין ד' כוסות לדין הקידוש, שכל דין היין בו הוא משום ענין הזכירה בדברים,

וכל זה מתאים מאוד לפירושו של ה"אור שמח" בדברי הרמב"ם ז"ל, שדין היין בליל פסח הוא כדין היין דקידוש, שהעיקר בו הוא הדברים ולא היין.

ולכאורה הבין כן גם ה"חתם סופר" ז"ל, דהנה בפכ"ט מהל' שבת הי"ח כתב הרמב"ם: "כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין המוצאי שבת, כך מקדשין בלילי ימים טובים ומבדילין במוצאיהן ובמוצאי יום הכיפורים, שכולן שבתות ה' הן", וכתב ה"מגיד משנה": "ודע שאין קידוש יום טוב דבר תורה", ובחת"ס לפסחים פ"י פירש דברי ה"מגיד משנה": "משום דזכור את יום השבת כתיב ולא יום טוב" אלא שתמה: "אם כן מאי פריך מיקנ"ה, דהבדלה בשבת דאורייתא וקידוש יו"ט דרבנן", ותירץ: "מיהו יש לומר למאי דפשיטא ליה למקשן דביו"ט א' של פסח קאי, אפשר הוי נמי דאורייתא דכתיב זכור את יום הזה כו'" עי"ש, וחילק ה"חתם סופר בין כל יו"ט שהקידוש בו הוא מדרבנן לבין קידוש דליל פסח, די"ל שהוא מדאורייתא, משום שנאמר בו "זכור את יום הזה", ולכאורה הבין הוא ז"ל כפי' ה"אור שמח" הנ"ל.

ד. ברם בשו"ע רבינו ז"ל מפורש להדיא שאינו כן, שכתב בסי' רעא ס"ד: "הקידוש ביום טוב הוא מדברי סופרים, ואעפ"כ יש לו כל דיני קידוש של שבת לכל דבר, אלא שאם אין לו אלא כוס אחד וחל יו"ט בערב שבת, הרי קידוש של שבת קודם לשל יו"ט, כיון שעיקר הקידוש בשבת הוא מן התורה, אע"פ שעל הכוס הוא מדברי סופרים", ועי' ב"קונטרס אחרון" שם ובסעיף ח' שם ואכ"מ, ועכ"פ כייל רבינו את כל הימים טובים כאחד, ולא חילק בין פסח לשאר ימים טובים.

ובע"כ שרבינו לא הבין כן, שדין ליל פסח שונה משום שנאמר בו "זכור", ואכן עי' ב"חידושים וביאורים בש"ס" ח"ב סי' כז בהערה 26 שפירושו של האו"ש דוחק הוא, שלדבריו היה לרמב"ם להעתיק גם תיבת "לקדשו", שמזה הוא (כל) הלימוד" עי"ש.

[ובאמת דברי החת"ס ז"ל הנ"ל שטעמו של המ"מ הוא "משום דזכור את יום השבת כתיב ולא יום טוב", צע"ג שהרי הרמב"ם ביאר את טעם הדין שמקדשים גם בליל יום טוב: "שכולן שבתות ה' הן", היינו שגם הם נכללים ב"זכור את יום השבת", ואיך נדייק את זכור את יום השבת ולא יום טוב, וצ"ל דס"ל להחת"ס דתרווייהו איתנהו, שאמנם מצד אחד יש דין קידוש גם ביום טוב, ומשום שנקראים "שבתות ה'", אבל מאידך הרי סוף סוף במפורש לא נאמר אלא "יום השבת", ולכן ס"ל ל"מגיד משנה" שקידוש יום טוב אינו אלא מדרבנן, ואולי לתווך בין שני אלו נתכוין בשו"ע רבינו ז"ל, במה שכתב "הקידוש ביום טוב הוא מדברי סופרים, ואעפ"כ יש לו כל דיני קידוש של שבת לכל דבר, אלא שאם אין לו אלא כוס אחד וכו'", היינו שאמנם הוא "כשבת לכל דבר" והוא משום ש"שבתות ה' הן", אבל באמת אינו אלא מדרבנן, והנפק"מ היכי שיש לו רק כוס אחד וכו'].

ועכ"פ מבואר שגם בליל פסח, דין הקידוש אינו אלא מדברי סופרים ככל שאר יו"ט, וממילא הוא דלא קי"ל כתוס' שמדמים ד' כוסות לקידוש, ואכן מפורש הוא בדברי רבינו שלא כדברי התוס', והוא בסי' תעב סכ"ב: "אבל קידוש של שאר ימים טובים ושבתות אין צריך לדחוק את עצמו לשתות הכוס, אלא יכול לשמוע הקידוש מאחר, כמו שנתבאר בסי' ער"ב, מה שאין כן בארבע כוסות של פסח שאף בני הבית שהן שומעין הקידוש וההגדה מבעל הבית, אף על פי כן חייב כל אחד ואחד לשתות ד' כוסות דרך חירות", הנה חילק להדיא שרק לענין ההגדה והקידוש יכול בעל הבית להוציא אבל לא שתיית הכוסות, והוא כגדברי המהר"ל ז"ל, וטעמא הוא משום שכל דין ארבע כוסות הוא משום "דרך חירות" וזה אי אפשר לצאת ע"י אחר.

ה. ובזה יובן איפוא היטב, לשון רבינו הק' בהגדה: "בכל יו"ט חייב בקידוש מדברי סופרים, וכשחל בשבת הרי יש לו גם כן עיקר מן התורה – מוסיף עליהם בלילה זה, שהוא אחד מארבעה כוסות שהן מצוה מדברי סופרים בליל פסח וכו'", ורצה לומר (א) ש"בכל" יו"ט היינו גם פסח הקידוש הוא רק מד"ס, (ב) שרק כשחל בשבת יש לו עיקר מן התורה, ולא כשחל פסח בחול, שדינו כשאר יום טוב.

ועי' גם בהגש"פ: "הלילה הזה מרור כו': אינו שואל על החיוב לשתות ד' כוסות, כי הוא מדרבנן לגמרי ואין בו דבר מן התורה כו' (מהר"ל)".

אשר לפי זה מובן גם מה שרצה להדגיש שד' כוסות הוא "מצוה מדברי סופרים", היינו שבזה חלוק הוא מדין יין בקידוש של שבת, ששם תקנת חכמים היתה "שתהא זכירה זו על כוס של יין", היינו שדין דרבנן הוא בעצם הזכירה שמן התורה, שהיא תהא ביין, אבל אינה מצות חכמים כשלעצמה, [ובכה"ג שפיר יש מקום לומר שהעיקר הוא הזכירה והדברים ולא היין, ולכן יכול להוציא אחרים יד"ח, וכדברי התוס', וגם היה אפשר לומר בזה כהבנת החת"ס ז"ל שקידוש ליל פסח הוא כדין קידוש של שבת]. מה שאינו כן בד' כוסות של ליל פסח שהוא מצ"ע "מצוה מדברי סופרים".

והיינו, שלא כבקידוש שהתקינו חכמים שהזכירה תהא ביין, וכנ"ל שהזכירה עיקר והיין טפל, הנה בליל פסח הרי אדרבה, עיקר מצות חכמים היא בשתיית ד' כוסות, אלא שנאמר בהם דין נוסף "לומר עליהם", וכלשון הרמב"ם שם הלכה י': "כל כוס וכוס מארבעה כוסות מברך עליו ברכה בפני עצמה, וכוס ראשון אומר עליו קידוש היום, כוס שני קורא עליו את ההגדה, כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון, כוס רביעית גומר עליה את ההלל ומברך עליה ברכת השיר", והוא כלשון הגמ' "ארבעה כסי תיקנו רבנן דרך חירות, הואיל ואיכא כל חד וחד נעביד ביה מצוה", היינו שעיקר תקנת חכמים היתה שתיית ארבע כוסות "דרך חירות", אלא שנאמר בזה מצוה נוספת "הואיל ואיכא כל חד וחד נעביד ביה מצוה" [וכבר הוכיח הגרי"ז ז"ל מדברי הגמ' אלו שיש בד' כוסות שני דינים, אחד עיקר השתייה שהוא משום דרך חירות, ועוד דין ד"נעביד ביה מצוה", וגם דברים אלו ידועים, אלא שבדברי האחרונים נראה שנקטו שהדין ש"אומר עליהם" הוא הוא דין ההגדה שנלמד מ"זכור" ומ"והגדת", ואולי נראה כן גם בדעת ראשונים, ולע"ד בדעת הרמב"ם אינו כן, וכדיבואר].

ונראה דלפי מה שמשמע בלשון הרמב"ם בפרק ז' מהל' חמץ ומצה, הנה עיקר ענין סיפור יציאת מצרים, שנלמד מ"זכור את יום הזה" ומ"והגדת לבנך" הוא מצות עשה של תורה, ואין מצוה זו קשורה לכל ענין אחר כלל. אלא שיש הלכה נוספת, והוא הדין שכתב בהמשך בפרק ז', הלכה ו': "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משיעבוד מצרים, שנאמר ואותנו הוציא משם וגו', ועל דבר זה ציוה הקב"ה בתורה וזכרת כי עבד היית, כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית", ובדין זה הוא שכתב: "לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות, וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין וכו'".

ולאחר שתיקנו חכמים דין זה של שתיית ארבע כוסות של יין "דרך חירות", אמרו "נעביד ביה מצוה", לומר על כל כוס, את הקידוש ההגדה וההלל וברכת המזון, וכן כתב בהלכה י' (לאחר שכתב דין ארבע כוסות בה"ז): "כל כוס וכוס מארבעה כוסות מברך עליו ברכה בפני עצמה, וכוס ראשון אומר עליו קידוש היום, כוס שני קורא עליו את ההגדה, כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון, כוס רביעית גומר עליה את ההלל ומברך עליה ברכת השיר", והיינו שלדין שתיית ארבע כוסות שמדין חירות, נתוסף עוד דין ש"אומרים עליו".

ו. והנה באמת לשון זה של "מצות עשה מדברי סופרים" לא נאמר ברמב"ם, אלא ש"חייב" אדם לשתות, וכמו שרבינו עצמו בהגדה, כאשר מדבר בענין שאינו שואל על ד' כוסות, הוא כותב: "אינו שואל על החיוב לשתות ד' כוסות (ולא על המצוה לשתות)", וכנ"ל לא כתב שהוא מ"ע מד"ס אלא להורות שאינה כבקידוש, והרי בודאי הוא חלק ממצוות הלילה הזה.

אלא שבאמת טעמא בעי, למה לא כתב הרמב"ם כבכל מקום שיש "מצות עשה מדברי סופרים" לשתות ארבע כוסות, וכתב חיובו לשתות ד' כוסות בחדא מחתא עם ענין ההסיבה, ולא כדין ומצוה בפ"ע, וצ"ע.

ונראה בהקדם מה שצ"ב עוד בלשונו בה"ז הנ"ל: וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין, אין פוחתין לו מהם", ולכאורה אינו מובן כלל, לאחר שקבע הלכה שחייב כל אחד לשתות ארבע כוסות, לשם מה הוסיף "אין פוחתין לו מהן", ואע"פ שלכאורה כתב כלשון המשנה דריש ערבי פסחים "ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין", אבל שם במשנה, הרי לא אמר שיש מצוה וחיוב של שתיית ארבע כוסות, וכל דין חיוב ארבע כוסות אנו יודעים ממה שהמשנה אומרת "ולא יפחתו לו מארבע כוסות", אבל כיון שכתב הרמב"ם שחייב כל אחד ואחד לשתות ארבע כוסות, ובפשטות הוא גם ממה שאמרו בברייתא בדף ק"ח ע"ב: "הכל חייבין בארבע כוסות אחד אנשים אחד נשים ואחד תינוקות", מה טעם יש בהוספה זו שלא יפחתו לו, ומהיכי תיתי יבואו לשתות פחות מארבע כוסות, ולא מצאנו במצוות חכמים אחרות שיכתוב שלא ימעט ולא יפחות מהן, וצ"ע.

ואשר נראה לומר, דלהרמב"ם היה קשה באמת לשון המשנה "ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין", דלכאורה הרי העיקר חסר, שהיצ"ל קודם שיש מצוה לשתות ד' כוסות, ולכתוב אחר כך שגם עני לא יפחתו לו וכו', אבל איך יתכן להשמיענו את כל דין ארבע כוסות, בנוסח כזה של "ולא יפחתו לו", ולכן פירש הרמב"ם, שבאמת רק זה עצמו הוא שבא המשנה ללמדינו שלא יפחתו לו, ולא את עצם ענין ד' כוסות.

ונראה שהבין הרמב"ם ז"ל, שכל תקנתם היתה שינהג "דרך חירות", והרגשת חירות כפי שהיתה בימיהם היתה בשתיית ד' כוסות, ועי' במדרש רבה פר' נשא (י, כא) לגבי נזיר, שנכנס יין יצא הדעת, דחשיב שם ארבע כוסות עי"ש, ולזה היתה התקנה שלא יפחתו מארבע כוסות, שרק אז הוא "דרך חירות", אבל לא שנאמר דין מיוחד ושם מצוה מיוחדת מדבריהם על "ארבע כוסות", שוב ראיתי ב"גבורות ה'" פרק ס' ד"ה ובמדרש: "כי ארבע כוסות תיקנו חכמים דרך חירות שכן דרך בני חורין לשתות בסעודה ארבע כוסות, כי פחות מזה אין זה מורה על החירות כו'" והוא כמוש"כ, וברוך ד' שהנחני בדרך אמת.

ולכן גם כלל הרמב"ם (וכן הוא במשנה) את דין ארבע כוסות ביחד עם דין הסיבה, ששניהם הוא מדין "חייב אדם להראות את עצמו כאילו יצא עתה ממצרים", ונמצא שלרמב"ם אין עיקר החיוב ב"ארבע כוסות" כשלעצמן, שחכמים תיקנו מצות שתיית ארבע כוסות, אלא ששתייתו תהא באופן של "דרך חירות", ודרך חירות הוא בלא פחות מארבע כוסות, ויעוי' ברש"י ורשב"ם למשנה שהביאו הא דירושלמי דארבע לשונות של גאולה, וכנראה הוא כדי להסביר מה טעם נקטו במשנה "ארבע כוסות", אבל להרמב"ם א"צ לזה, שבאמת אין הוא דין על עצם הארבע כוסות וכנ"ל.

שלפי זה מובן, מה שלא פתח הרמב"ם ב"מצות עשה מדברי סופרים לשתות ארבע כוסות", כי באמת אין המצוה במעשה שתיית ד' כוסות, אלא שמצות הלילה הזה היא שיראה אדם עצמו כאילו עתה יצא ממצרים וינהג דרך חירות, ועל כן לא יפחת מארבע כוסות, ואפשר שלשיטתו ז"ל אין מקום לכתחילה לברך על ארבע כוסות, ולכך באמת לא ראה צורך לבאר למה אין מברכים, כי אין המצוה במעשה השתיה מצד עצמה, וכנ"ל.

ז. ולפי זה יובן מאוד מה שאמרו בפסחים קיז, ב: "מזגו לו כוס שלישי ומברך על מזונו כו', א"ל רב חנן לרבא ש"מ ברכת המזון טעונה כוס, אמר ליה: ארבע כסי תיקנו דרך חירות, כל חד וחד נעביד בי' מצוה (כלומר ראוי שיעשה בו מצוה, אבל בשאר ימות השנה לא בעי כוס, שאף כאן אין הכוס בא בשביל ברכת המזון, רשב"ם)", ובר"ן: "ודאי דעיקר תקנתא משום חירות אלא כיון דאיתיה עבדינן ביה מצות ברכה", ולכאורה צ"ע מהו הענין ד"נעביד ביה מצוה" והרי הד' כוסות עצמן הן הן המצוה ד"דרך חירות",

וראיתי ברבינו דוד לעיל בדף קח, ב לענין זוגות: "רבינא אמר כל חד וחד מצוה באנפי נפשיה, תמה הוא זה, שהרי ארבע כוסות הן, שתיקנו לו שתיה של ארבע כוסות דרך חירות, שאם שתה כוס אחד או שתים לא עשה ולא כלום, ויש לומר שהכוונה היא למה שאמרו לפנינו "ארבע כסי תקנו רבנן דרך חירות והואיל ואיכא כל חד וחד נעביד ביה מצוה, וכיון שתיקנו כל חד למצותו, זה לקידוש וזה לסיפור ההגדה וזה לברכת המזון וזה להלל, כל אחד הוא נחשב לעצמו, ואין מצטרפין זה עם זה לענין זוגות", ומשמע מדבריו שעיקר דין ההגדה והסיפור דין אחד הוא עם הכוסות, שכל כוס הוא למצותו, ולכאורה משמע כן גם ברוקח אות רפ"ג, תוך שמבאר למה אין מברכים על ארבע כוסות, כותב: "וד' כוסות צריך על כל אחד מצותו, שאם שתאן בבת אחת לא יצא, דאין ד' כוסות, לא צריך לברך עליה כלל"[1]).

אולם ברמב"ם לכאורה אי אפשר לומר כן, שהרי מפורש בסדר דבריו, שיש מדבריהם דין אחד של שתיית ד' כוסות משום "דרך חירות", ועוד דין שכל כוס וכוס מברך עליו, וכנ"ל.

אשר לפי משנ"ת א"ש מאוד, שהרי בדין שתיית ארבע כוסות להרמב"ם, אין שם מצוה על הד' כוסות עצמם, כי אם מדין חירות צריך שישתה ארבע כוסות, שכן דרך בני חורין לשתות ארבע כוסות, ועל זה הוא שאמרו "ד' כסי תיקנו רבנן דרך חירות" (ובזה עצמו אין על הכוסות שם מצוה) "נעביד ביה מצוה", שיאמרו על הכוסות את ההגדה וההלל, והמצוה שבדבר הוא שאמירת ההגדה היא חשובה יותר כשנאמרת על הכוס, וכן אמירת ההלל חשובה יותר כשנאמרת על הכוס, ולפי זה בדין זה של "נעביד ביה מצוה", דומה דין ד' כוסות לקידוש, שתיקנו חכמים שהזכירה היא ביין, [והתוס' כנראה ס"ל כהני ראשונים ששני הדינים כרוכים יחדיו, ולכך דימו ד' כוסות לקידוש].

ח. ונראה בזה עוד, שדין "נעביד ביה מצוה" אינו כלל הלכה בדין ד' כוסות, אלא בכל כוס וכוס כשלעצמו, שעשו חכמים שכל אחד מהכוסות ששותים בלילה זה תהא עליו אמירה, כוס ראשון הקידוש, כוס שני ההגדה וכו', וכן מורה לשון הגמ' "כל חד וחד נעביד ביה מצוה", וכן הוא ברמב"ם "כל כוס וכוס מברך עליו כו'", שאינו מדין ארבע הכוסות שצריך לשתות דרך חירות, אלא שבכל כוס נתנו עליו דין מצוה, בזה שאומר עליו וכו'.

והנה ז"ל שו"ע רבינו סי' תעב סכ"ה: "ואף הקטנים חייב אביהם לחנכם במצוות, להשקותם כוסות על הסדר שיתבאר, אם כבר הגיעו לחינוך (דהיינו שהגיעו לזמן שראוי לחנכם לשמוע הדברים על הכוסות, כגון שהן יודעין מענין קדושת יום טוב, ולכן ראוי לחנכם לשמוע הקידוש שאומרים על כוס ראשון (עיין סי' רסט), וגם יש בהם דעת להבין מה שמספרים להם מיציאת מצרים באמירת ההגדה ולכן ראוי לחנכם לשמוע ההגדה שאומרים על כוס שני, וכן חייב לחנכם לשמוע ברכת המזון שאומרים על כוס שלישי וגמר ההלל והלל הגדול ונשמת שאומרים על כוס רביעי)".

ולכאורה יש לתמוה על לשונו "להשקותם כוסות" וכן "לשמוע הדברים על הכוסות", ולמה לא כתב להשקותם "ד' כוסות", כלשון שנוקט בכל הסימן, לפני סעיף זה ואחריו, וצ"ע.

ונראה דהנה מקור ההלכה הוא בפסחים קח, ב: "תנו רבנן הכל חייבין בארבעה כוסות הללו אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות (שגם הם נגאלו, רשב"ם), א"ר יהודה וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין (הלא פטורין מן המצות, רשב"ם) אלא מחלקים להם קליות ואגוזים שלא ישנו כו'", והרמב"ם השמיט לגמרי דין ארבע כוסות בקטנים, דפסק כר' יהודה, וכמוש"כ בהמשך הפרק שמחלקים להם קליות ואגוזים, אבל בטור ושו"ע הביאו (בסט"ו וסט"ז) ב' ההלכות: "וגם התינוקות טוב ליתן לכל אחד כוסו לפניו כו'; מצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים כו', וראיתי מעירים על כך איך תפסו החבל בשני ראשיו,

ולפי זה נראה שרבינו ז"ל עשה פשרה, שהרי בטעם שאין תועלת לתינוקות ביין, כתב הר"ן שהקטנים אינם נהנים ושמחים בזה ולא הוי בזה דרך חירות, ולזה פירש רבינו את מש"כ בטור ובשו"ע "ליתן כוסו לפניו" שאין הכוונה לשתיית ד' כוסות, שכן בקטנים לא שייך לומר "דרך חירות", אלא הכונה היא למה שאומרים על הכוסות, הקידוש, ההגדה, ההלל וברכת המזון.

וזהו איפוא שכתב רבינו בדיוק לשונו הזהב: "ואף הקטנים חייב אביהם לחנכם במצוות, להשקותם כוסות על הסדר שיתבאר, אם כבר הגיעו לחינוך (דהיינו שהגיעו לזמן שראוי לחנכם לשמוע הדברים על הכוסות, כגון שהן יודעין מענין קדושת יום טוב, ולכן ראוי לחנכם לשמוע הקידוש שאומרים על כוס ראשון (עיין סי' רס"ט), וגם יש בהם דעת להבין מה שמספרים להם מיציאת מצרים באמירת ההגדה כו'",

וי"ל שלכן דייק לכתוב שהחינוך הוא על "הכוסות", ולא כתב "ד' כוסות" שאז אפשר הי' לפרש דקאי על עצם מצוות השתייה, ולכן כתב "הכוסות", דהיינו על הדברים שנאמרים על הכוסות, ועוד ועיקר, שהרי דין זה ד"נעביד ביה מצוה" אינו על מצות ד' כוסות, אלא על כל כוס וכוס מצד עצמו, וכמוש"נ, ולכן דייק וכתב "על הכוסות", ולא על ד' כוסות. ומעתה י"ל גם בדעת הטור והמחבר שכתבו "ליתן כוסו לפניו" (לשון יחיד) ולא כתבו שישתו ארבע כוסות, שאין ההלכה מצד שתיית ד' כוסות אלא מדין אומרים עליו, שזהו בכל כוס וכוס לעצמו, וכנ"ל.

ט. ובזה יובן עוד, שלכאורה עדיין יש מקום לשאול, תינח הג' כוסות שלאחר הקידוש צ"ל שיש לחנכם לשמוע כו', אבל הכוס הראשון שהוא הקידוש, הרי בלאו הכי מהל' קידוש שבת ויום טוב הוא שחייב לחנכו, וכמוש"כ בסי' שמ"ג ס"ג: "ושיעור החינוך במצוות עשה הוא בכל חינוך לפי חריפותו כו' כגון היודע מענין שבת חייב לשמוע קידוש והבדלה כו'".

אלא שתירץ שאלה זו במש"כ "כגון שהן יודעין מקדושת יום טוב", ולכאורה למה לא כתב כבסי' שמ"ג "יודע מענין שבת", וגם כאן היצ"ל "יודע מענין יום טוב" ולמה כתב "יודע מענין קדושת יום טוב".

ברם הדברים מבוארים, על פי מה שכתב רבינו בריש סי' תע"ב: "ומכל מקום לא ימהר להתחיל הקידוש קודם שיהיה ודאי חשיכה, אע"פ שבשאר ימים טובים יכול האדם להוסיף מחול על הקודש, מכל מקום בפסח אינו יכול לעשות כן לפי שאכילת מצה הוקשה לאכילת פסח שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו, ובפסח נאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה ממש, וכיון שאכילת מצה שהיא מן התורה אינו אלא בלילה, לכן כל הארבע כוסות שתקנו חכמים אינו אלא בלילה בזמן הראוי לאכילת מצה, שכל מה שתקנו חכמים כעין של תורה תקנו, וכוס של קידוש הוא אחד מן הארבעה כוסות, לפיכך צריך בלילה ממש ולא במה שהוסיף מחול על הקודש", והוא מה"תרומת הדשן" סי' קלז, עי"ש.

ומבואר שקידוש של ליל פסח, שני דינים יש בו, אחד דין קידוש ככל יום טוב, ועוד דין של אחד מארבעה כוסות שאומרים עליהם דברים, ונוסח הקידוש "ותתן לנו כו' חג המצות שמן חירותינו כו' זכר ליציאת מצרים" הוא כחלק מן ההגדה וסיפור יציאת מצרים, שאומרים על הכוסות.

ומעתה הרי יש נפקא מינה בזה לענין חינוך התינוקות, שבכל קידוש שבת ויום טוב, שיעור ידיעתו הוא שיודע "מענין שבת" היינו שיודע היום שבת, וזה כל תינוק רך בימים מבין את שינוי יום השבת מכל ימי החול בבית, אבל בליל פסח שצריך להבין ולשמוע ענין ההגדה וסיפור יציאת מצרים, ולכן כתב ששיעורו "שיודע מענין קדושת יום טוב".