כוסו של אלי' - 1052
ביאור מקומו בליל הסדר ד'כוס של אליהו'
הת' מרדכי רובין
תלמיד בישיבה
א. ב'הגדה של פסח על ליקוטי טעמים ומנהגים' פיסקא ד"ה זה כותב כ"ק אדמו"ר הטעם ל'כוסו של אליהו', וז"ל: "(חק יעקב, שו"ע רבינו סו"ס ת"פ). מזיגת כוס זה אחר ברכת המזון . . טעם כוס זה הוא כי אליהו הוא המעיד שישראל מקיימים מצוות מילה (ע"פ מ"ש בפרקי דר' אליעזר פרק כ"ט) המעכבת בפסח כמו שנאמר: "וכל ערל לא יאכל בו" (הרב משה חאגיז בספר ברכת אליהו). ויש להמתיק זה ע"פ מ"ש (שמות רבה פרשה יט, ה) שבלילה זו מלו ישראל עצמם [ואף שאין מלין אלא ביום – וכמו שהקשו ע"ז בכמה ספרים. י"ל בפישטות, דהדין דמילה שלא בזמנה אינה אלא ביום, נתחדש לאחר מ"ת (תוד"ה מר, יבמות עב, ב)].
אבל קשה, דלטעם זה הי' צריך למזוג כוס זה בתחלת הסדר, ועכ"פ לפני האפיקומן שהוא זכר לפסח". עכ"ל.
ב. ואולי בדא"פ י"ל ביאור במקומו של כוס של אליהו דוקא כאן לאחר אפיקומן, ובהקדים:
הנה זה שכתב כ"ק אדמו"ר "יש להמתיק זה ע"פ מ"ש (שמות רבה יט, ה) שבלילה זו מולו ישראל עצמם", הרי גם במדרש במ"א בשיר השירים רבה (פ"א, יב) מובא אותו ענין בשינויים קצת, אמנם כד דייקית שפיר נראה לחלק ביניהם:
במדרש שמות רבה איתא: "זאת חקת הפסח, אמר ר' שמעון בן חלפתא, כיון שיצאו ישראל ממצרים אמר הקב"ה למשה הזהר לישראל על מצות פסח 'כל בן נכר לא יאכל בו . . ' כיון שראו ישראל שפסל לערלים לאכול בפסח עמדו ישראל לשעה קלה ומלו כל עבדיהם ובניהם וכל מי שיצא עמהם . . רבותינו אמרו לא בקשו ישראל למול במצרים אלא כלם ביטלו המילה במצרים חוץ משבטו של לוי . . והי' הקב"ה מבקש לגאלן ולא הי' להם זכות מה עשה הקב"ה, קרא למשה ואמר לו לך ומהול אותם . . והרבה מהם לא היו מקבלים עליהם למול. [והעיקר הנוגע לעניניו] אמר הקב"ה שיעשו את הפסח וכיון שעשה משה את הפסח גזר הקב"ה לארבע רוחות העולם ונושבות בג"ע, ומן הרוחות שבג"ע הלכו ונדבקו באותו הפסח . . והי' ריחו הולך מהלך ארבעים יום. נתכנסו כל ישראל אצל משה אמרו לו בבקשה ממך האכילנו מפסחך מפני שהיו עיפים מן הריח, היה אומר הקב"ה אם אין אתם נמולין אין אתם אוכלין . . מיד נתנו עצמם ומלו".
אולם בשיר השירים רבה (פ"א, יב) כתוב: "אמר ר' אבהו עד שמשה וישראל מסובין ואוכלין פסחיהם במצרים כבר הקדים הקב"ה שנאמר "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים . . מלמד שהי' ריחו של אותו הדם (של מילה שמלו עצמן קודם יציאתן ממצרים כדכתיב כל ערל לא יאכל בו, מפי' עץ יוסף), והופיע להם הקב"ה ריח טוב מבשמי ג"ע והיתה נפשם קוהא לאכול, ואמרו לו למשה רבינו תן לנו מה נאכל, אמר להם משה כך אמר לי הקב"ה וכל עבד איש מקנת כספו ומלתה אותו אז יאכל בו. עמדו ומלו את עבדיהם, והיתה נפשם קוהא לאכול. אמרו לו תן לנו מה נאכל, אמר להם כך אמר הקב"ה סינטומוס (פי' בלשון יווני כללו של דבר [ערוך], מפי' עץ יוסף] כל ערל לא יאכל בו. מיד כל אחד ואחד נתן חרבו על ירכו ומהל עצמו". ע"כ.
ג. ויש לדייק מבין כו"כ מהחילוקים בין המדרש דשמו"ר ובין שהש"ר, והוא שינוי לשון הנוגע לנידון כאן: דבשמו"ר איתא "וכיון שעשה משה את הפסח", משא"כ בשהש"ר כתוב "עד שמשה וישראל מסובין ואוכלין פסחיהם במצרים כבר הקדים הקב"ה שנאמר ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים".
לכאו' נראה דהלשון (דשמו"ר) "וכיון שעשה משה את הפסח" משמע שעת הצלי' ועשיית הפסח, שהוא בתחילת הלילה, ועכ"פ אין מוכח שהי' סמוך לחצות הלילה (ומסתברא מילתא דהי' סמוך לתחילת הלילה). אבל הלשון (דשהש"ר) "עד שמשה וישראל מסיבין ואוכלין פסחיהם במצרים כבר הקדים הקב"ה שנאמר ויהי בחצי הלילה כו'", מוכח שאוכלים פסחיהם (משה והחלק מבנ"י שכבר מלו א"ע, כמוכח מהמשך המדרש: "מלמד שהי' ריחו של אותו הדם" (היינו דם מילה), אבל גם הי' חלק מבנ"י שלא מלו א"ע כמוכח מהמשך המדרש "אמר לי הקב"ה סינטומוס כל ערל לר יאכל בו" אפי' לאחר שכתוב שהי' כבר מילה, אלמא היו כאלו שלא מלו את עצמם במילה ראשונה והיתה מילה אחרת אח"כ, כדלעיל) עכ"פ עד חצות הלילה, ורק אז הגיעו החלק מבנ"י שעדיין לא מלו, ואז מלו את עצמם כדי לאכול מפסחו של משה. והוי מדרשות חלוקות בנוגע לזמן המילה.
וי"ל דנחלקו ב' המדרשים בדין איכלת פסח כל הלילה או רק עד חצות שהוא מח' התנאים בין חכמים ור' אליעזר: לפי המבואר בשמו"ר הוא רק עד חצות, משא"כ לשהש"ר הוי כל הלילה, אפי' לאחר חצות[1].
עכ"פ לפי הנ"ל עולה דלפי המדרש דשמות רבה הייתה המילה מיד אחר עשיית משה את הפסח (בתחילת הלילה), משא"כ משיר השירים רבה מוכח דהמילה היתה בשעת (ואחר) אכילת משה וחלק בנ"י מהקרבן פסח ואכלו אפי' עד חצות – 'ויהי בחצי הלילה'.
ואם תאמר דאין להוכיח משם, דבאמת הם ב' מימרות נפרדות; דיש מימרא ד"עד שמשה וישראל . . כבר הקדים הקב"ה" וזה אכן הי' בחצות, ויש מימרא בהמשך שאין קשור לזה, והוא בנוגע למילת בנ"י כדי לאכול מהפסח, ואפשר דהי' בתחילת הלילה כמ"ש בשמות רבה כנ"ל.
אמנם א"א למימר הכי, דהנה בלקו"ש חי"ז (ע' 125) דן כ"ק אדמו"ר במילת בנ"י בלילה בליל יציאת מצרים, ושולל פי' היפה תואר (על שמו"ר) שכתב שיתכן שהמילה היתה קודם חשיכה, וכותב רבינו (תחילת אות ג') "מ'קען אבער אזוי ניט זאגן, ווייל פון דעם סיפור ווי ער וועט געבראכט אין שה"ש רבה אויפן פסוק "עד שהמלך במסבו" איז קלאר אז ס'איז געווען בלילה. דארט שטייט בפירוש, אז דאס איז פארגעקומען, "עד שהלך במסבו" – "עד שמשה וישראל מסובין ואוכלין פסחיהם במצרים", און אכילת פסח איז דאך "בלילה הזה", בליל ט"ו ניסן (און ניט "קודם חשיכה")". עכ"ל.
נמצא מדברי כ"ק אדמו"ר שב' המימרות של (א') "כבר הקדים הקב"ה", (ב') והמימרא אודות מילת בנ"י הם המשך א', עד שאפשר להוכיח מא' לשני ולומר שהמילה ודאי היתה בשעת אכילת הפסח[2].
ד. ועפ"ז י"ל בנדו"ד:
בהגדה ש"פ מביא כ"ק אדמו"ר מהמדרש דשמו"ר, וא"כ מובן דהשאיר כ"ק אדמו"ר ב"אבל קשה, דלטעם זה הי' צריך למזוג כוס זה בתחילת הסדר, ועכ"פ לפני אכילת האפיקומן שהוא זכר לפסח". אבל לפי המדרש בשהש"ר מובן מקומו של כוס של אליהו, כיון שכבר אכלו משה וכו"כ מישראל את פסחיהם ורק אז הגיעו חלק מבנ"י למול, הרי שפיר קאעבדינן דכוס של אליהו שקשור לברית מילה הוי אחרי אכילת האפיקומן, דכבר זמן האכילה ה'רשמי' וקבוע של משה וישראל התחיל בפשטות קודם חצות ולזה אנו עושים אפיקומן, וכוס של אליהו הוא על שם שאח"כ חלק מבנ"י מלו את עצמם כמשנ"ת.
ונראה דהמדרש של שה"ש לא הי' תחת ידו של כ"ק אדמו"ר וכיו"ב בשעת כתיבת הגדה ש"פ, והנה כ"ק אדמו"ר עצמו כתב לא' (אג"ק חי"א ע' קעה) "במש"כ בהוספה – ונזכר לעיל – שמלו בלילה מפני שלא נאמרה עדיין פ' כי תזריע מצאתיו עתה בהרש"ש לשהש"ר א, יב".
ונראה דלא הי' המדרש שהש"ר תחת ידו וכיו"ב של הרבי בשעת כתיבת ההגדה בשנת תש"ו, ורק בשנת תשט"ו בשעה שכתב המכתב הנ"ל ראה את שהש"ר – "מצאתיו עתה" (אף דאפשר לומר שרק על הרש"ש על שהש"ר כתב כ"ק אדמו"ר 'מצאתיו עתה').
כמובן כל המבואר לעיל הוא רק בבחי' הבנת דעת תחתון ושפל ובדרך אפשר ע"פ הבנת שכלי, ודאי מובן ד"לא מחשבותיו כמחשבותינו".