את פתח לו - 1052

שאינו יודע לשאול את פתח לו

הרב בן ציון חיים אסטער

ר"מ בישיבת "אור אלחנן" חב"ד, ל.א.

בהגדש"פ בפסקא ד"ה את פתח לו "מל' הכתוב (משלי לא, ח) פתח פיך לאלם" עכל"ק. יש להעיר דלכאורה יש כאן ג' פירושים, דהנה במכילתא ס"פ בא עה"פ כי ישאלך דמביא סדר הד' בנים כתוב לגבי החכם אף אתה פתח לו וכן לגבי האינו יודע לשאול כתוב את פתח לו, ובפשטות המובן הוא להרחיב לו בדברים, וכן משמע בפי' הריטב"א שמבאר לגבי תשובת החכם דמכיון שהוא מדקדק בשאלתו ומפרט עדות חוקים ומשפטים, עד"ז צריכים לפרט בהתשובה אליו, וי"ל עד"ז בשאינו יודע לשאול אף שאינו שואל כלום מ"מ ירחיב לו באופן המובן אליו וכו'.

אמנם מצינו ב' ראשונים הדנים בלשון פתח לו אצל השאינו יודע לשאול גופא, השבה"ל כתב וז"ל "עשה לו פתח כדי שיבין וישאל כמה דתימא פתח פיך לאלם שנאמר והגדת לבנך", ונראה הכוונה דמכיון שהוא "אלם" לגבי השאלות כי אינו יודע לשאול לכן צריכים ללמדו לשאול ע"י עשיית פתח שיבין לשאול. אמנם צ"ב מה שממשיך שנאמר והגדת לבנך ואיך רואים מפסוק זה דצריך לעשות לו פתח כדי שיבין וישאל. ואולי מחמת המשך הפסוק "בעבור זה" שהכונה על מצה ומרור המונחים לפניו, ומפרש בעל ההגדה דצריך להזכירו ולהראותו על המצה ומרור כדי שיראה השינויים וישאל על המצה ומרור וכו'.

וממוצא דבר אתה למד ב' דברים בשיטת השבה"ל, חדא דס"ל כתוס' [פ' ע"פ קטו, ב] אשר לא די לשאול רק על עקירת השולחן או מזיגת כוס השני לפני הסעודה אלא דצריכים לשאול על המצה ומרור וכו' ואז יתרץ בסיפור יצי"מ, וכ"פ אדה"ז כמה פעמים [סו"ס תעב וסי' תעג ס"מ], וכנ"ל דזה נלמד מוהגדת לבנך בעבור זה, וזה דלא כהרשב"ם ודעימי' [וגם רבינו מביא שיטה זו דלעיל בפסקא מטבילין, מצה, מרור, מסובין "כי עפ"י דין אין מעכב לומר בדוקא כל הקושיות ואפילו לא לכתחילה" ואכ"מ] ועוד דס"ל דהוהגדת לבנך צ"ל בדרך שאלה ותשובה ולכן ס"ל דאת פתח לו הכוונה שילמד את בנו לשאול, ואז יכול לספר לו ביצי"מ, ואולי זה תלוי בהנ"ל דלכן צריך לשאול על עקרי הדברים דסיפור יצי"מ.

והרשב"ץ במאמר חמץ בפי' ההגדה פי' על את פתח לו "שאפילו חכם שאין לו בן הוא שואל לעצמו כי המצוה בזה לספר ביצי"מ בין דרך שאלה ובין שלא בדרך שאלה. ונראה שפי' פתח לו הוא זה גופא דדרוש לו בלי קדימת שאלה כי זהו בעצם המצוה, וזה יוצדק לשון פתח כי כשיושב אצל השני שאינו מדבר כלום והוא פותח בראשונה.

ומשמע שהם חולקים בהך דינא אם צריך שסיפור יצי"מ יהיה בדרך שו"ת, ורבינו מביאו לעיל בפיסקא מצוה עלינו לספר ביצי"מ עיי"ש, דהרשב"ץ ס"ל דא"צ בדרך שו"ת והשבה"ל ס"ל דצריך לספר בדרך שו"ת לבן.

והנה ז"ב דהרשב"ץ ס"ל כן דא"צ וכמפורש בדבריו וגם לפני כן בחלק הדינים של המאמר חמץ כ' "מה שאין מברכין על ההגדה והיא מצוה קבועה שאפילו אין לו בן הוא שואל לעצמו ואמר מה נשתנה . . ", אמנם שיטת השבה"ל צ"ע כי בפסקא הנ"ל מביא רבינו ב' קושיות חדא למה אין מברכים על סיפור יצי"מ וגם מה החילוק בין זכירת יצי"מ בכ"י מפסח, ועל קושיא הא' מביא תי' השבה"ל [כשמבאר הלשון ברוך המקום ברוך הוא] כי נפטרת בק"ש שמברכין לפני' ולאחרי', ועל קושיא הב' מביא מהמנ"ח וכו' דבפסח צ"ל בדרך שו"ת. ואם השבה"ל סובר ג"כ דצ"ל בדרך שו"ת הו"ל לתרץ בפשטות למה אין מברכים עליו כי אינו קבוע אם אין לו בן [וכדמשמע בהרשב"ץ הנ"ל].

והנה גם רבינו הזקן בשולחנו [בסעיף מ' הנ"ל] מפרש כהרשב"ץ [דצריכים שהבן יתעורר לשאול השאלות דמה נשתנה וגם דאם אין דעת בבן לשאול] דצריכים ללמד הבן לשאול דכ' "ואם אין דעת בבן לשאול הרי אביו חייב ללמדו לשאול מה נשתנה כו'", אמנם מ"מ הוא בעצמו כתב בסעיף מב " . . אמירת ההגדה שהיא מ"ע מן התורה אפילו אם לא שאל אותו הבן כלום . . ", הרי רואים דאף דיש קיום נוסף להשיב על שאלת הבן ולכן יש ללמדו לשאול, מ"מ עצם המצוה מה"ת הוא גם בלי שאלה [ובאמת יש בזה אריכות דברים בפי' המשנה אביו מלמדו ותלוי בגירסת המשנה שם בבבלי ובירושלמי וגם בפי' הירושלמי בסוף ההלכה במימרא דר' יוסטא עיי"ש בק"ע ובפ"מ ואכמ"ל].

וא"כ י"ל דגם השבה"ל אף דסובר הפי' באת פתח לו הוא דצריך ללמדו לשאול מ"מ אינו סובר שעצם המצוה דסיפור יצי"מ צ"ל בדרך שו"ת, ואולי מדוייק בדבריו שצריך לעשות פתח שיבין וישאל ומשמע שאינו מלמדו השאלות בפירוש ולהדיא רק שעושה פתח כדי שהוא בעצמו יבין וישאל וע"ד מה שמסלקין המצות כדי שישאל ומתוך כך ישאל מה נשתנה וא"ש הפסוק והגדת לבנך בעבור זה דהיינו המצה ומרור המונחים לפניך שעשה עמם דברים לעשות עילה שישאל. ועצ"צ.

אחרי כ"ז בההגדה הביא רבינו שאת פתח לו הוא ע"ד פתח פיך לאלם, ולא ציין להשבה"ל שהוא היחיד שהביא פסוק זה וגם לא הפי' דצריך ללמדו לשאול או עכ"פ עשיית פתח שיבין וישאול, ואולי כנ"ל שסו"ס לפי השבה"ל צ"ע מה הראי' מהפסוק והגדת לבנך דצריך ללמדו השאלות להדיא או עכ"פ לעשות פתח כנ"ל.

ואולי רבינו סובר דלכל הראשונים [מבלי הבט על עצם הפי' כאן דאת פתח לו, אמנם] יסוד הלשון פתח לו הוא ע"ד הלשון בהפסוק פתח פיך לאלם. ועצ"ע.