שבת הגדול - 1033

אמירת 'עבדים היינו' בשבת הגדול

הרב יוסף יצחק יארמוש

'כולל אברכים' שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר

בהגדה של פסח בפיסקא שבת הגדול כ' כ"ק אדמו"ר "בשבת הגדול אחר מנחה אומרים עבדים היינו עד לכפר על כל עונותינו לפי שאז היתה התחלת הגאולה והנסים (שו"ע ס"ס ת"ל) וכן נוהגים (ודלא כמ"ש בשער הכולל)".

ולכאו' הציון ל"שו"ע ס"ס ת"ל" צ"ע, ובהקדים מקור ההלכה:

בספר המנהגים מכל השנה (לר' יצחק אייזיק טירנא) כ' "ובמנחה של [= "השבת הסמוך לפסח הוא שבת הגדול"] אומרים עבדים היינו וכו' עד לכפר על כל עוונותינו" (מנהג של ראש חודש ניסן).

ובדרכי משה (טור סי' ת"ל) "ובמנהגים במנחה בשבת אומרים עבדים היינו עד לכפר על כל עוונותינו".

וברמ"א בהגהותיו לשו"ע כ' "והמנהג לומר במנחה ההגדה מתחלת עבדים היינו עד לכפר על כל עוונותינו".

ובלבוש כ' "אומרים עבדים היינו עד לכפר על כל עוונותינו מפני שהיתה בו התחלת הגאולה והנסים".

ובשו"ע אדה"ז כ' "אומרים עבדים היינו וכו' לפי שבשבת הגדול היתה התחלת הגאולה והנסים".

וא"כ צ"ע, באם כוונת כ"ק אדמו"ר להביא המקור לכל הדין וגם להטעם הרי הי' לכ"ק אדמו"ר לציין ללבוש[1] או לשו"ע אדה"ז[2] ששם מובאים הדין והטעם. ואם כוונת כ"ק אדמו"ר הוא להביא מקור ליסוד הדין הי' צריך להביא כמקור הספר המנהגים (טירנא)[3] או הדרכי משה[4] וצ"ב למה הביא כמקור ה"שו"ע[5] ס"ס ת"ל"[6].

ויש להוסיף בהתמיהה, ובהקדים מה שמסיים כ"ק אדמו"ר "וכן נוהגים (ודלא כמ"ש בשער הכולל)", דבשער הכולל (פרק מ"ח ס"ק א') כ' "בשו"ע אדמו"ר סי' ת"ל כתוב בשם הרמ"א שנוהגים במדינות אלו לאמר בשבת הגדול עבדים היינו, אבל בסדור השמיט זה (כי לא ציין כמו בשאר סידורים ע"כ אומרים בשבת הגדול), גם בפע"ח ומשנת חסידים וסדור האריז"ל ליתא, וכן הגר"א ז"ל בביאורו כתב שלא לאמרו משום שבמכילתא סוף פ' בא כתוב יכול מר"ח כו' אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך".

(ובגר"א (על הרמ"א סי' ת"ל) כ' "שמאז התחיל הגאולה על ידי לקיחתו, אבל הוא דבר שאינו דהא מפורש במכילתא פ' בא שומע אני מר"ח ת"ל ביום ההוא אי ביום ההוא יכול מבעוד יום ת"ל בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך כו'").

דהיינו שיש קושיא על מנהגינו לומר הגדה בשבת הגדול, שהרי ההגדה צ"ל בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך - דהיינו בליל הסדר?[7]

ובאמת שכבר קדמם בזה במור וקציעה (להיעב"ץ) על הטור (סי ת"ל) שכ' "נמצא בספר המנהגים שלנו שאומרים במנחה דשבת זה ההגדה מתחילת עבדים היינו כמובא בהגהה בש"ע וכן מנהג פשוט במדינת אשכנז, ותמיהני על זה מעודי, כי אנו עושים בזה היפך מה שאנו אומרים כאן בזאת ההגדה, שהרי מבואר בה יכול מר"ח כו' יכול מבעוד יום ת"ל בעבור זה לא אמרת אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, א"כ מניין להוסיף על המצוה? אפילו לכשתמצי לומר שלא בא אלא לומר שאינו חובה[8] מ"מ מאין הרגלים להקדים? ועוד מפשט הלשון משמע שיש קפידה בדבר שלא לאמרה אלא דוקא בשעה שיש מצה ומרור . . וצ"ע מהיכן יצא מנהג זה ומה טעם שיש בו, שעכ"פ צריך למצוא סמך למנהג"[9].

והנה בלקו"ש ח"ל"ז (עמ' 10) בשיחה לשבת הגדול מביא כ"ק אדמו"ר דברי אדה"ז הנ"ל בטעם אמירת מההגדה בשבת הגדול משום שהוא "התחלת הגאולה והניסים", ומבאר שלפי אדה"ז "הנס דשבת הגדול נחשב כהתחלת היציאה בפועל ממצרים" ומבאר שם שלכן כ' אדה"ז בכותרת הסימן "מנהג שבת הגדול" מפני שאינו רק קריאת שם לחוד אלא מכיון "שנס זה הוא "התחלת הגאולה והניסים", לכן יש "מנהג שבת הגדול", שמתחילים לומר בשבת זו "עבדים היינו" (ע"ד שאומרים בליל ט"ו ניסן)", עיי"ש בארוכה.

ועפ"ז יש לתרץ קושיית המור וקציעה "מאין הרגלים להקדים . . וצ"ע מהיכן יצא מנהג זה ומה טעם יש בו, שעכ"פ צריך למצוא סמך למנהג", שהרי לפי המבואר לעיל, מכיון ששבת הגדול הוא התחלת הגאולה לכן תקנו לומר מענין הגאולה כבר אז.

ובלקו"ש שם (אות ו') מביא בהערה 49 לשונו של הרמ"א ש"המנהג לומר במנחה ההגדה וכו'", וכ' על זה בשולי הגליון "בשו"ע אדה"ז (ולבוש): עבדים היינו וכו' (בלי תיבת "ההגדה"). וראה ביאורי הגר"א שם סק"ב.".

ובביאור הכוונה י"ל שכ"ק אדמו"ר בא לתרץ קושיית הגר"א (המור וקציעה ושער הכולל) איך אומרים ההגדה בשבת הגדול כשאין מצה ומרור מונחים לפניך[10].

דמזה שלא העתיק תיבת "ההגדה" שברמ"א, אלא כתב סתם "עבדים היינו" (כלשון הלבוש), כוונתו דמה שאומרים בשבת הגדול "עבדים היינו" אינו בגדר מצות "הגדה" שאומרים בליל פסח (כלשון המכילתא "לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך"), אלא זה מענין אחר.

ובביאור הדברים י"ל ע"פ פירוש המילה הגדה דפיסקא סדר הגדה קטע המתחיל "השם הגדה" מבאר כ"ק אדמו"ר "הגדה ע"ש והגדת לבנך". ובשו"ע אדה"ז (סי' תע"ג ס"מב) "ולפי דעתי של בן אביו מלמדו התשובה על שאלותיו דהיינו אמירת ההגדה שהיא מ"ע מן התורה אפי' אם לא שאל אותו הבן כלום שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא וגו' ולפיכך צ"ל ההגדה בלשון שמבינים הקטנים וכו'".

והנה הפסוק שממנו לומדים חיוב הגדה בליל פסח הוא "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה וכו'" (שמות יג, ח), וא"כ יוצא שהחיוב בליל פסח הוא אמירת ההגדה, שהוא חיוב לספר לבניו (או לאחרים) על יציאת מצרים.[11]

ולפי"ז יש להסביר כוונת כ"ק אדמו"ר בהערה שזה שמשמיט אדה"ז מילת "ההגדה" הוא להורות שבשבת הגדול אין זה גדר החיוב של "הגדה ע"ש והגדת לבנך" שמחוייב "בזמן שמצה ומרור מונחים לפניך" (דהיינו ליל ט"ו).[12]

והנה לפי כל זה מתורצת קושיית הגר"א והמור וקציעה שזהו "היפך ממה שאומרים כאן בזאת ההגדה . . בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך . . משמע שיש קפידה בדבר שלא לאמרה אלא דוקא בשעה שיש מצה ומרור", שהרי אין זה אותו גדר של אמירת הגדה שאומרים דוקא בליל פסח בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך[13].

ולפי כ"ז תוגדל התמיהה בדברי כ"ק אדמו"ר שמביא מלשון אדה"ז שדייק להוציא מילה - "ההגדה" - מלשון של הרמ"א, ועכ"ז מציין כמקור לדבריו "שו"ע ס"ס ת"ל" שהוא דברי הרמ"א.

ובדוחק י"ל שכ"ק אדמו"ר מרמז בציטוט זה שדוקא על ידי זה יובנו דברי השו"ע[14] והרמ"א (או במילים אחרות: שמכיון שמוכרח (או שאפשר) לפרש כן דברי השו"ע והרמ"א, א"כ יוצא שגם הם מקור לדבריו) ולכן מביא אותם כמקור, וכדלקמן[15].

המחבר כ' "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו" ולכאו' צריך ביאור שהרי השו"ע הוא ספר של דינים, ואיזה דין מובא כאן[16]?

ועל דברי המחבר כ' הרמ"א "והמנהג לומר במנחה ההגדה מתחלת עבדים היינו עד לכפר על כל עוונותינו".

וכשלומדים הרמ"א הי' אפשר ללמוד שאינו בא בהמשך להמחבר - אלא שמביא מנהג שנוהגים בשבת הגדול. אלא דלפי"ז הי' צריך לכתוב כמו שהוא בדרכי משה "במנחה בשבת אומרים עבדים היינו וכו' וכדומה, ומהלשון "והמנהג לומר במנחה ההגדה וכו'" משמע שהוא המשך למה שכ' המחבר.

וי"ל שהרמ"א בא לבאר לנו מהו החידוש בדברי המחבר ששבת הזה נקרא שבת הגדול.

דהנה בלקו"ש שם (ס"ג ואילך) מבאר הא דנקט אדה"ז שהנס שנעשה בשבת הגדול הוא "כשלקחו ישראל פסחיהם באותו שבת נתקבצו בכורי מצרים . . הלכו בכוריהם אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש מהם שישלחו את ישראל ולא רצו ועשו הבכורות עמהם מלחמה וכו'", הוא שדוקא ע"י טעם זה רואים ש"גודל הנס דשבת הגדול אינו (רק) בזה שנהרגו הרבה מצרים ("למכה מצרים בבכוריהם"), אלא בעיקר בכך שבכורי מצרים דרשו ותבעו "שישלחו את ישראל", עד שבגלל זה "עשו הבכורות עמהם מלחמה", ומפני נס זה נחשב זה התחלה של היציאה ממצרים", ועי"ז מוסבר מה שכ' אדה"ז ששבת הגדול הוא "התחלת הגאולה והניסים".

וממשיך בהשיחה שם שדוקא לפי אדה"ז מובן למה יש מנהגי שבת הגדול, דלכאו' הנסים דשבת הגדול הם ניסים נוספים שארעו אז בזמן יציאת מצרים, כמו עשר המכות וההצלה לבנ"י וכמו שאין להם שום זכרון ביום מיוחד כמו כן שלא יהי' זכרון לניסים של שבת הגדול (ראה ס"ב בשיחה), אבל לאדה"ז שנס זה הוא "התחלת הגאולה והניסים", לכן יש "מנהג שבת הגדול" שמתחילים לומר בשבת זו "עבדים היינו" (ע"ד שאומרים בליל ט"ו נסים)". עיי"ש בארוכה.

ויוצא שדוקא לפי דברי אדה"ז יובן הקשר בין דין הרמ"א שיש "מנהג לומר . . מתחילת עבדים היינו" להא שאומר המחבר שנקרא "שבת הגדול"[17], ומובן שגם בדבריו יש הלכה, שהוא שמפני שהוי שבת הגדול מפני הנס לכן יש מנהגים, וכנ"ל.

ולפי כ"ז י"ל בדוחק שזה כוונת הציון ל"שו"ע ס"ס ת"ל" אע"פ שמביא לשון שו"ע אדה"ז כי בזה (מרמז שרק ע"י דברי אדה"ז) מובן דברי המחבר והרמ"א[18].

[אלא שלפי"ז - מלבד הדוחק הכללי בביאור זה - כל מה שהארכנו בדיוק אדה"ז להוציא המילה "ההגדה", הוא לא לחלוק על הרמ"א אלא להדגיש הביאור בהרמ"א[19]].

וכמובן שכל הנ"ל הוא בדרך אפשר, ועצ"ע.