סעיף מז-מח - 751

אמירת הלל בליל פסח

הרב יצחק אייזיק הלוי פישער

ברוקלין נ.י.

בשיחת ליל ב' דחגה"פ ה'תשכ"ג שי"ל לקראת חה"פ דש.ז. מסעיף יט ואילך ביאר כ"ק אדמו"ר זי"ע הטעם שהסימן "הלל" מופיע בהגדה רק על הפרקים האחרונים של ההלל שאומרים אחר ברהמ"ז, דלכאו' מתאים ביותר הסימן לפרקים ראשונים של ההלל שמדברים מיצי"מ וקרי"ס וכו', משא"כ הפרקים האחרונים מדברים בגאולה העתידה.

ובסעיף כ' ממשיך דא' הטעמים שאין מברכין על אמירת הלל בהגדה – לפי שאי"ז אלא כקורא בתורה (או"ז סי' מג) . . אבל מדברי אדה"ז בשלחנו משמע, דס"ל שזוהי אמירת הלל ממש ולא רק כקורא בתורה, שהרי כתב בסי' תעג סעיף מח "אע"פ שקריאת הלל מעומד מ"מ הלל שבלילה זה קורין אותו מיושב לפי שכל מעשי לילה זה הוא דרך חירות, ולפיכך אין מטריחין אותו לעמוד". וא"נ דס"ל כהאו"ז דאינו אלא כקורא בתורה, אמאי הוצרך להטעם שקורין אותו מיושב לפי שצ"ל דרך חירות וכו', תיפוק לי' משום דאינו אלא כקורא בתורה, ול"ה בגדר אמירת הלל ולהכי א"צ לעמוד.

וע"כ דאדה"ז סב"ל דהוי אמירת הלל ממש וחל ע"ז כל דיני הלל, ולהכי הוצרך לומר דהא דקורין אותו מיושב הוא משום דרך חירות כו'.

וילה"ע דלכאו' יש להוכיח כן בדעת אדה"ז מסעיף מז שכתב "דאין מברכין על ההלל שקורין בלילה זה, לפי שאין קורין אותה בפעם א', אלא קורין מקצתו לפני הסעודה ומקצתו לאחר ברהמ"ז".

והמקור לטעם זה הוא מהרי"ץ גיאות והראבי"ה (מובא בשלטי גבורים בערבי פסחים, ובטור סי' תעג). אבל הר"ן שם מביא מר"ה גאון ז"ל בתשובה דלהכי אין מברכים על הלל של ליל פסח משום שאין אנו קוראין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה.

ואם נאמר דאדה"ז ס"ל דההלל שבליל פסח הוי רק בגדר קריאה ולא בתורת הלל ממש, אמאי הוצרך לומר דהא דאין מברכין ע"ז הוא מפני שמחלקים את ההלל לשנים, ותיפוק ליה דהוא משום דאין קורין אותו בתורת קריאת הלל אלא בתורת אומר שירה, ולהכי לא חל ע"ז חיוב ברכה מעיקרא דדינא. דלכאו' הם שני טעמים נפרדים אהא דאין מברכין על הלל בליל פסח. דלטעם הא' ההלל של ליל פסח הוי חפצא של הלל כשאר הלל דכל השנה, והא דאין מברכין ע"ז הוא רק משום דחולקין אותו לשנים. ואילו לטעם הב' הוי חפצא אחרת של הלל מדין שירה, והוי רק כקורא בתורה ואינו מחויב ברכה. ומדנקט אדה"ז טעם הא', הרי מוכח להדיא דס"ל דהלל של ליל פסח הוי חפצא של הלל ממש. ולפי זה צע"ק אמאי לא הוכיח רבינו בהשיחה שם מסעיף מז. ובפרט דהנדון שם באור זרוע הוא אודות הברכה, וע"ז מביא שני טעמים. א) לפי שמפסיקין בו בסעודה (ר' צמח גאון). ו-ב) שאינו אלא כקורא בתורה (ר"ה גאון). ואמאי הוצרך להוכיח מהדין שמותר לישב בהלל זה?

והנראה לומר בזה ע"פ דברי המרדכי בפסחים שצירף ב' הטעמים וז"ל: על קריאת הלל שבלילי פסחים כתבו הגאונים שאין מברך עליו לגמור לפי שמפסיקין בו לאכול סעודתו ואינו אלא כקורא בעלמא, וכן פי' ר' צמח ור' האי שאין אלא כקורא בעלמא. עכ"ל. ולכאו' הם שני טעמים שונים, ואמאי כלל המרדכי הני תרי טעמי בהדדי?

ובחי' הגרי"ז על הרמב"ם בהל' חנוכה מבאר בזה ע"פ מש"כ שם בארוכה דיש הלל בתורת קריאה ובזה צריכים לקרוא כל ההלל כמבואר בתוספתא בפ"ו דמנחות, דהלל ושבח ותפילה מעכבין זא"ז, ובעינן דוקא הלל שלם ולא חצי הלל. משא"כ בהלל דהוא מתורת שירה שאומרים על הנס יכולים לקרוא גם מקצת הלל וא"צ הלל שלם, וכמו בהלל שהיו אומרים בשעת שחיטת הפסח, דאיתא בפסחים דף סד דלא הגיעו לאהבתי מפני שעמה מועטין, הרי דבהלל שאומרים בתורת שירה, גם מקצת הלל דינו כהלל שלם.

ולפי זה מבוארים דברי המרדכי, דמדמפסיקים בו, ש"מ דאינו בתורת קריאה (שצ"ל הלל שלם דוקא) רק בתורת אומר שירה, וזהו שסיים דאינו אלא כקורא בעלמא. ונמצא דשני הטעמים תלויים זב"ז.

ולפ"ז מיישב שם קושיית הרמב"ן בפסחים שהקשה אטעמו של ר' צמח גאון דלהכי אין מברכין אהלל לפי שמפסיקין בסעודה, הא אינו נחשב להפסק דבמצווה אחת אם הפסיק וסח בינתיים, אינו חוזר ומברך, כמו בהלל שאע"פ שמברכין עליו, מ"מ מותר להפסיק בין פרק לפרק, וא"צ לחזור ולברך? ולדברי המרדכי ל"ק, דהא דמפסיקין בו, אינו טעם על עצם הברכה, שנאמר דחשיב הפסק באמצע הברכה ולהכי אין מברכין ע"ז, אלא דהוי הוכחה על עצם גדרו של ההלל דליל פסח, דכיון דמפסיקין בו, ע"כ דההלל הוי חפצא של שירה ולא בתורת קריאה, עיי"ש.

ולפ"ז י"ל דמזה דחולקין ההלל ולהכי אין מברכין עליו, דזהו טעמו של הר"צ גאון, ליכא הוכחה דס"ל דההלל של לילי פסחים הוי גדר של אמירת הלל ממש כשאר הלל, דאדרבה, י"ל דזהו הוכחה דההלל הוי הלל של שירה כיון דמפסיקים בו, ובשאר הלל צריך לומר הלל שלם, וע"כ דהלל זה הוא מתורת שירה על הנס.

ומובן לפי זה אמאי לא הוכיח בהשיחה מדין זה, דמזה ליכא ראי', וכנ"ל די"ל כמשנ"ת בהמדרכי. ורק כיון שאדה"ז כתב דהא דקורין אותו מיושב הוא משום דרך חירות, ואי ס"ל שההלל הוא בתורת שירה א"צ לטעם זה, דפשוט דמותר לישב דהוי רק כקורא בתורה, וע"כ דההלל יש לו דין הלל ממש.

אך עדיין צ"ב, דכ"ז יתכן לומר בדעת המרדכי שצירף הני תרי טעמי דאין מברכין אהלל שבליל פסח וכו'. אבל בהשיחה שם הרי מציין להאור זרוע, ובאו"ז מפורש להדיא שהם ב' טעמים אהא דאין מברכים אהלל זה. א) לפי שמפסיקין בו בסעודה. ו-ב) שאינו אלא כקורא בתורה. – ועד"ז בשו"ע אדה"ז מביא רק הטעם שמפסיקין בסעודה, ולא הביא כלל הטעם דל"ה אלא כקורא בתורה, ול"ל כנ"ל, והדק"ל אמאי לא הוכיח רבינו מהא דאין מברכים אהלל זה לפי שמפסיקין בסעודה, דמזה מוכח דאינו בתורת שירה.

להכי נראה לומר דכו"ע מודי דההלל שבליל פסח הוא מדין שירה על הנס, רק דבזה גופא נחלקו, אם "מברכין" אהלל שבתורת שירה. דר' צמח גאון ס"ל דגם אהלל שבתורת שירה מברכין, ולהכי כתב דהא דאין מברכין אהלל שבשעת הסדר הוא מפני שמפסיקין באמצע, אבל בלא"ה היו מברכין. משא"כ ר"ה גאון ס"ל, דאהלל שבתורת שירה אין מברכין כלל (וראה במשנת יעבץ סי' יט מש"כ בזה).

ולפי זה א"ש דאין להוכיח מטעמו של ר"צ גאון דס"ל דההלל הוא מדין קריאה ולא מדין שירה, די"ל דאדרבה דס"ל דגם אהלל שבתורת שירה מברכין, ולהכי הוכרח לטעם אחר אהא דאין מברכין אהלל שבליל פסח, וא"ש הא שלא הוכיח רבינו מדין זה דאדה"ז ס"ל דההלל הוא מדין קריאה, וכנ"ל. אך עדיין צ"ב, דלפ"ז אין הכרח מהא דקורין אותו מיושב משום דרך חירות, ואי ס"ל דהוא מדין שירה א"צ לטעם זה (כמבואר בהשיחה). דלפי זה י"ל דכמו שמברכין אהלל שבתורת שירה, דחל עליו כל דיני הלל, כמו"כ י"ל דצריך עמידה ג"כ, ואמאי פשיטא ליה דאי"צ לטעם זה. ועדיין צ"ע בזה1.

אמירת הלל מדין סיפור יצי"מ

בסעיף כא בהשיחה שם, מסיק הטעם שהסימן הלל מופיע בהגדה רק בפרקים אחרונים של הלל, דבאמירת הלל שבליל פסח, נוסף על הקיום של להודות ולהלל כו' יש בה קיום של והגדת לבנך. דכיון שצריך לספר כל הענינים של יצי"מ, צריך לספר גם אודות ההלל שאמרו בשעת יצי"מ. ולפי זה י"ל דזה נכלל במגיד דוהגדת לבנך וכו' עיי"ש.

ובכללות הענין מבואר ברש"י פסחים דף לו, א, לחם עוני שעונין עליו דברים שגומרים עליו את ההלל ואומרים עליו הגדה. ומשמעות דבריו היא דההלל הוא מכלל ההגדה. וראה בתוס' סוכה דף לח, א ד"ה מי שהיה עבד ואשה וכו', דנשים חייבות בהלל של ליל פסח אע"פ דבשאר הלל פטורות כמו הלל דסוכות ועצרת, דהלל דליל פסח דעל הנס בא, ואף הן היו באותו הנס. ומשמע מזה דהלל דליל פסח הוי חלק ממצוות סיפור יצי"מ2, ולהכי גם נשים חייבות (ועי' בטורי אבן מגילה דף יד בזה, נסמן באנציקלופדיה ערך הלל).

והמאירי במגילה דף כ, א כתב דיש שלמדים מהמשנה שם דלא חשיב הלל שבליל פסח עם הדברים שמצוותן בלילה, דהלל שבלילי פסחים אינו חובה "ואגב גררא של הגדה הוא נאמר". ומשמעות דבריו הוא, דההלל נכלל במצוות הגדה, דבמצוות סיפור יצי"מ נכלל גם הלל והודאה. וכן משמע ברמב"ם בסהמ"צ (מ"ע קנז) שכ' להודות לד' אשר גמלנו, ומשמע דג"ז נכלל בסיפור יצי"מ.

וראה בספר שיעורים לזכר אבא מרי עמוד ג' בשם הגר"ח, דא' החילוקים ממצוות סיפור יצי"מ למצוות זכירה היא, דמצד זכירה ליכא חיוב של שבח והודאה, מצוות סיפור מחייבת גם לשבח ולהודות3, ובליל פסח יש שני חיובים של הלל. א) מצוות הלל של יו"ט דילפינן "מהשיר יהיה לכם כליל התקדש חג" (עי' ערכין דדף יו"ד, ב), ועל הלל זה מברכין בביהכ"נ בציבור כדעת המחבר בסי' תפז. ו-ב) מצוות הלל של סיפור יצי"מ, שנכלל בזה שבח והודאה על פי גזה"כ של והגדת לבנך, ועל הלל זה ליכא ברכה – דכמו דלא תקנו ברכה על סיפור יצי"מ, גם ההלל שבו אינו טעון ברכה, ועיי"ש עוד.

הרי מבואר מכ"ז דההלל שאומרים בהגדה הוי חלק ממצוות סיפור יצי"מ. – ולפי זה יובן מש"כ בהשיחה "דיש בו משום קיום של והגדת לבנך, דכיון שצריך לספר כל הענינים של סיפור יצי"מ, צריך לספר גם אודות ההלל שאמרו בשעת יצי"מ".

דלכאו' מהיכי תיתי שצריך לספר להבן אודות ההלל, הא ההלל הוא ענין צדדי לכאורה, ואינו שייך לעצם סיפור יצי"מ דאינו חלק מהמאורע של יצי"מ?

אמנם ע"פ הנ"ל מובן, דכיון דהוי חלק מסיפור יצי"מ, א"כ כמו שצריך לספר להבן הסיפור של יצי"מ וכמש"כ הרמב"ם בפ"ז מהל' חו"מ עיי"ש, צריך לספר גם אודות ההלל.