הזרוע כו' הביצה - 750 [גליון]
שני תבשילין [גליון]
הרב יהודה לייב שפירא
ראש הישיבה - ישיבה גדולה מיאמי רבתי
בביאורי כ"ק אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע להגדה של פסח כותב וז"ל: "הזרוע כו' הביצה, כי צ"ל שני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה (פסחים קיד, ב) ואמרינן בירושלמי שמנהג לקחת זרוע וביצה . . יש שכתבו דלוקחים ביצה משום שעושים זכר לאבילות דחורבן ביהמ"ק. וצע"ק דמוכח במשנה וירושלמי דגם בזמן בהמ"ק היו לוקחין שני תבשילין ואז לא עשו זכר לאבילות. וא"כ נצטרך לומר אשר מאות שנים לקחו מין אחר לזכר החגיגה ואחר החורבן שינו מנהג זה. עכ"ל.
ובמילואים להגדה (וכן בלקו"ש ח"ז עמ' 275. אג"ק ח"ב עמ' רמג, רס) נדפסו מכתבי הרבי להרש"י זוין ז"ל בענין זה, ומפרט לו איפה מוכח כן: "וז"ל המשנה בבבלי במקומו (פסחים קיד, א): הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין . . ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח. וז"ל הירושלמי במקומו (פסחים פ"י סוף ה"ג): ובגבולין צריכין ב' תבשילין אחד זכר כו' . . " ועיי"ש עוד כו"כ פרטים בענין זה.
ובגליון יג [תשמט] הקשה הרב חיים גרשון שיחי' שטיינמעץ קושיא עצומה על הנ"ל, מהמפורש בשו"ע אדה"ז (סתע"ג ס"כ) וז"ל: ובזמן שבהמ"ק קיים הי' צריך להביא גם את הפסח בשעת אמירת ההגדה, ועכשיו שחרב בהמ"ק תיקנו חכמים שיהיו על השלחן בעת אמירת ההגדה ב' מיני תבשילין א' זכר לפסח וא' זכר לחגיגה. עכ"ל. שבזה הרי מפורש שהתקנה של ב' תבשילין היתה רק אחר חורבן בהמ"ק.
ובאמת זוהי קושיא אלימתא, ובהפרט בשים לב שזה בשו"ע אדה"ז, וזה על אתר, בהמקום בו מדובר אודות תקנת ב' תבשילין (ולא במקום אחר, ולא מדיוק איזה לשון).
לאידך, ככל שתגדל הקושיא צ"ל שמוכרח להיות ע"ז תירוץ פשוט, וכפי שהרבי אמר כמה פעמים בביאוריו בפרש"י שככל שהקושיא גדולה יותר (וכפי שקורים אותה "א קלאץ קשיא"), צ"ל ע"ז תירוץ פשוט יותר.
לכן נלפענ"ד בהקדם מש"כ אדה"ז בשלחנו (סתע"ה סט"ו) וז"ל: מצות מרור מה"ת אינה אלא בזמן שהפסח נאכל שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו, אבל בזמן הזה אינו אלא מד"ס שתיקנו זכר למקדש. עכ"ל.
שמזה נראה לכאורה שבזמן הבית כשלא היו בירושלים, לא אכלו מרור, שהרי כל החיוב אינו אלא עם הפסח, והתקנה מד"ס הרי היא "בזמן הזה" (כלשון אדה"ז), שזהו אחר חורבן בהמ"ק. וכן להלן (בסי"ז) כתב "ואף בזמן הזה שמרור אינו אלא מד"ס . . שהרי מרור בזמן הזה תיקנוהו חכמים זכר למקדש שהי' אז חיובו מן התורה".
אבל לאידך מוכח מהמשנה שכן אכלו מרור בזמן הבית, גם אם לא הי' להם פסח, שהרי בהמשנה (שמביא הרבי) אי' "הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין", ואותה חזרת הרי היא לקיים בה מצות אכילת מרור (עי' רש"י שם), וכל זה הי' גם אם לא הי' שם ק"פ, שהרי מפורש שם "ושני תבשילין", שהם באו רק באם לא הי' פסח שם, וכל זה הי' גם בזמן הבית, שהרי ממשיך תיכף אח"כ "ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח", ולא כ' "ובזמן המקדש כו'". (שזהו ממש כמו הראי' שהרבי מביא שהב' תבשילין היו גם בזמן הבית).
הרי שגם בזה ילה"ק כמו הקושיא דלעיל (על הב' תבשילין), דאיך כותב אדה"ז שאכילת מרור מדרבנן הוא רק בזה"ז, וכמפורש בדבריו "שהרי מרור בזה"ז תקנוהו חכמים זכר למקדש שהי' אז חיובו מן התורה", כשמוכח במשנה (ע"ד לשון הרבי בנוגע לההוכחה על דבר ב' התבשילין), שגם בזמן הבית אכלו מרור (מדרבנן).
מכל זה נראה לומר, שבענינים כגון אלו ישנם ב' גדרים: גם בזמן הבית קיימו הדברים, אבל אין לומר ע"ז שהחכמים תקנו לעשות כן, ורק לאחר שחרב בהמ"ק אז נעשה זה בגדר תקנת חכמים.
והטעם בפשטות: בזמן שבהמ"ק קיים ויש מ"ע מה"ת לעלות לרגל ולהביא ק"פ וכו', אאפ"ל שהחכמים תיקנו לעשות איזה דבר זכר למקדש, כי כל המציאות הוא רק "בדיעבד", באם הוא חולה או זקן או שאין לו קרקע (כמבואר בתוס' פסחים ג, ב), ומה שאמרו הוא רק שבמציאות כזו צריכים להתנהג באופן מסויים, אבל אין לומר שתיקנו לעשות כן, כשבאמת היו רוצים ששום אחד לא יעשה כן, כי כל אחד צריך לעלות לירושלים (אבל אי"ז סתירה לזה שאעפ"כ הורו איך להתנהג באם מצד איזה סיבה שתהי' לא הי' יכול לעלות, כנ"ל).
רק לאחר שחרב בהמ"ק אז תיקנו חכמים שכאו"א צריך לעשות כן.
בסגנון אחר: בזמן הבית היתה זו תקנה רק על יחידים במצב יוצא מן הכלל, ואין זו תקנה כללית לכלל ישראל, ואין זה תקנת חכמים בעצם, רק לאחר החורבן נעשה תקנה לא רק ליחידים, כ"א תקנת חכמים לכל ישראל ככל התקנות.
וזוהי כוונת אדה"ז (סתע"ג ס"כ): "ובזמן שביהמ"ק קיים הי' צריך להביא גם את הפסח בשעת אמירת ההגדה" – זה הי' עיקר הדין, וכן הי' צריך לעשות, ואינו כותב מה עשה באם לא הי' אפשר לקיים מה שהי' צריך, כי אי"ז נפק"מ לנו (ולאידך יהי' זה מובן ממש"כ אח"כ בנוגע לזה"ז) – "ועכשיו שחרב ביהמ"ק תיקנו חכמים שיהיו על השלחן בשעת אמירת ההגדה ב' מיני תבשילין א' זכר לפסח וא' זכר לחגיגה". ז.א. שאחר חורבן בהמ"'ק הר"ז חיוב על כל או"א לעשות כן, וזהו מה שצריך לעשות, וה"ז תקנת חכמים על כלל ישראל.
ועד"ז הוא הפירוש בענין מרור (סתע"ה סי"ז): "שהרי מרור בזה"ז תקנוהו חכמים זכר למקדש שהי' אז חיובו מה"ת" – שבזה"ז תקנו חכמים שכן צריך להיות, זוהי תקנה לכלל ישראל.
משא"כ מש"כ במשנה, שם איירי במה שעשו בפועל, ובפועל גם בגבולין, בזמן הבית, הביאו ב' תבשילין, וגם אכלו מרור. וכפי שמוכח מהמשנה וירושלמי [ומזה מקשה הרבי על אותם האומרים שביצה היא זכר לאבילות. שא"כ נצטרך לומר אשר מאות שנים לקחו מין א' זכר לחגיגה ואחר החורבן שינו מנהג זה].
ומדויק הוא בלשון הרבי "דמוכח במשנה וירושלמי דגם בזמן ביהמ"ק היו לוקחים שני תבשילין", ולא כתב "חייבו חכמים" וכיו"ב, כי אי"ז בגדר תקנת חכמים [אף שבפשטות עשו כן כי החכמים הורו להם]. ורק לאחרי החורבן הר"ז תקנת חכמים כללית.
אבל מה שכן צ"ע על הפיסקא הנ"ל בביאוריו של הרבי הוא מ"ש "וא"כ נצטרך לומר אשר מאות שנים לקחו מין אחר לזכר החגיגה ואחר החורבן שינו מנהג זה". דלכאורה י"ל בפשטות דלפני החורבן לא הי' שום מין מיוחד שהוצרכו לקחת, כ"א כאו"א לקח מה שרצה, ואחר החורבן תיקנו שיהי' מין מיוחד (ביצה זכר לאבלות. ואין לומר שגם זה נקרא שינוי, וגם על זה אפ"ל שזה פלא, כי בפשטות כל קושית הרבי הוא מה ששינו דבר שנקבע כבר, אבל באם לא הי' קבוע כלל, למה זה פלא לומר שלאחר החורבן קבעו איזה דין חדש שלא הי' לפני זה [ואי"ז שונה משאר תקנות חדשות שתקנו לאחר החורבן], וצ"ע.