סעיף כ - 750

שני תבשילין

הרב חיים גרשון שטיינמעץ

ר"מ במתיבתא

כתב* אדה"ז סי' תעג ס"כ: "בזמן שבהמ"ק קיים היה צריך להביא גם את הפסח בשעת אמירת ההגדה, ועכשיו שחרב בהמ"ק תיקנו חכמים שיהיו על השולחן בשעת אמירת ההגדה ב' מיני תבשילין א' זכר לפסח וא' זכר לחגיגה".

ולכאו' צ"ע דחגיגה מאן דכר שמי'? דכיון שבזמן הבית לא הי' חגיגה על השלחן בשעת אמירת ההגדה, שהרי הזכיר רק קרבן פסח, ולכאו' הטעם מובן בפשטות, שאין שייכות לחגיגה לאמירת ההגדה, א"כ למה לתקן זכר לחגיגה בשעת אמירת ההגדה?

וראה רמב"ם פ"ח מהל' חמץ ומצה ה"א: "ומביאין שולחן ערוך ועליו1 מרור וירק אחר ומצה וגופו של כבש הפסח ובשר חגיגה של יום ארבעה עשר, ובזמן הזה מביאין על השלחן שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה", מבואר בדברי הרמב"ם שגם החגיגה הי' על השלחן בזמן הבית, וא"כ מובן למה תקנו זכר לחגיגה.

וא"כ קשה בדברי אדה"ז ממנ"פ, אי ס"ל שהי' חגיגה על השלחן ג"כ (בזמן הבית) הו"ל להזכירו בפירוש, ואם לא הי' על השלחן למה באמת עושין זכר לחגיגה.

ובאמת במשנה פסחים לא נזכר בפירוש שמביאין החגיגה על השלחן, וא"כ אולי לכן לא הזכירו אדה"ז ג"כ, אבל צ"ב לפ"ז למה עושין זכר לחגיגה על הקערה.

ובשיטת הרמב"ם (שהי' החגיגה על השלחן ג"כ) י"ל שהיא הנותנת, שמזה גופא שמביאין ב' תבשילין מוכח שהי' על השלחן גם מבשר החגיגה, ולכן עושין זכר.

אלא שהא גופא צ"ב בטעמו של דבר, שלכאו' אין לחגיגה להיות על השלחן כיון ש(לכאו') אין לחגיגה שייכות לדין של "בעבור זה" וכו' – כיון שאינו שייך לגוף הסיפור.

וי"ל שתלוי במה שנת"ל (בגליון הקודם), דהנה אם שני התבשילין הו"ע של זכר גרידא, א"כ מובן שיש לעשות זכר לחגיגה ג"כ (כמו שעושין זכר לכמה ענינים שהיו בזמן הבית), וא"כ אין זה שייך לאמירת ההגדה דוקא, אלא הוא ענין של זכר בעלמא.

משא"כ אם הוא תקנה ודין באמירת ההגדה, א"כ מובן שאין זה שייכות לחגיגה, שאינו שייך לאמירת ההגדה, וא"כ אין סברא לתקן (בתור דין באמירת ההגדה) זכר לחגיגה.

וא"כ י"ל שלשיטת הרמב"ם באמת אין שני התבשילין דין באמירת ההגדה:

דהנה ז"ל הרמב"ם בפרק הנ"ל: "מתחיל ומברך בורא פרי האדמה וכו' ואחר כך עוקרין השלחן מלפני קורא ההגדה לבדו ומוזגין כוס שני וכו' ומתחיל בגנות וקורא עד שגומר פרשת ארמי אובד אבי כולה ומחזיר השלחן לפניו ואומר פסח זה וכו'".

הרי שלשיטת הרמב"ם לא הי' הקערה – השלחן וכל הדברים שעליו – לפניו בשעת אמירת ההגדה, רק שמחזירין השלחן לפניו בשעה שצריכים להדברים שעליו – בשעת אמירת פסח זה וכו'. וכמו שלשיטת הרמב"ם לא אומרים ההגדה על פרוסה, כמבואר בדבריו שעושין "יחץ" רק לפני ברכת המוציא. – ודלא כשיטת אדה"ז בכ"ז2.

ולפ"ז י"ל שגם השני תבשילין לא תקנו בתור דין באמירת ההגדה – דלפי שיטת הרמב"ם לעולם לא הי' דין כזה – ורק בתור זכר בעלמא, וממילא תקנו זכר גם לבשר חגיגה3.

אבל לשיטת אדה"ז קשה, מה השייכות של חגיגה לאמירת ההגדה, ולמה תקנו זכר לחגיגה אם בזמן הבית לא הי' החגיגה על השלחן?

ואולי י"ל בדעת אדה"ז, ע"פ מש"כ המהר"ל בגבורת ה' ס"פ נ וז"ל:

"וצריך שני תבשילין זכר לחגיגה ופסח, ואם תאמר מאי שנא מצוה זאת בשביל שאי אפשר לקיימה שאנו עושין זכר לה וכמה מצות שאין יכולים לעשות ואין עושין זכר להם, והטעם הוא כי יש כאן ג' מצות פסח מצה ומרור ואלו ג' מצות שייכים זו אל זו דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו ואנו מקיימים מצות מצה, יש לנו לעשות זכר לשאר מצות שהם שייכים לה ולענין זה שהמצות הם מתייחסים ביחד ויש לעשות אותם ביחד הדבר הזה שהוא זכר בעלמא סגי, כך יראה".

ופשטות דבריו נראה שהוא טעם שאנו עושים זכר לחגיגה ג"כ, שהרי העמיד דבריו על הא שמביאין ב' תבשילין כנ"ל, וא"כ י"ל שאה"נ, שהגם שלדעת אדה"ז לא הי' חגיגה על השלחן בשעת אמירת ההגדה, מ"מ תקנו זכר לה כיון ש(עכ"פ) שייכות לקרבן פסח, וכמ"ש המהר"ל4.

ועדיין צ"ע, דלפ"ז לא הי' צ"ל התבשיל שני (שהוא זכר לחגיגה) גדר ודין באמירת ההגדה, כיון שהחגיגה עצמה לא הי' דין באמירת ההגדה (ולדעת אדה"ז אולי לא הי' כלל על השלחן בשעת אמירת ההגדה).

ואולי לא רצו לחלוק כ"כ בתקנתם, וכשתיקנו זכר לק"פ שיהא דין באמירת ההגדה, תקנו ג"כ שב' התבשילין יהי' דין באמירת ההגדה5.

w

הנה מצינו בראשונים6 בשם ר' שרירא גאון טעם לב' תבשילין שהוא זכר למשה ואהרן, ומשמע שהוא (עוד) טעם על עיקר הבאת ב' תבשילין7.

וראה בס' דבר שמואל (פסחים קיד, ב) שהקשה שהרי מפורש בגמ' הטעם משום זכר לחגיגה ופסח, ולמה צריך לעוד טעם על ב' תבשילין.

ומתרץ, שדוקא ר' יוסף שאמר "צריך שני מיני בשר" ס"ל שהוא אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה (כמפורש בדבריו), משא"כ לשאר אמוראי שם שא"צ בשר דוקא אלא סגי בב' תבשילין בעלמא (כמבואר בסוגיא שם) הטעם הוא משום זכר למשה ואהרן, ולכן לא נזכר זכר לפסח וחגיגה רק בדברי ר"י ולא בשאר אמוראים. ולפ"ז נמצא שלשאר אמוראים עשו זכר למשה ואהרן ע"י לקיחת ב' תבשילין גם בזמן הבית8. עכת"ד.

ולדבריו נמצא שבזה עצמו חולקים ר"י ושאר אמוראים בסוגיא שם, אי ב' תבשילין דוקא אחר זמן הבית או גם בזמן הבית.

ולכאו' דבריו צ"ע, שהרי ממנ"פ, אם משמעות המשנה היא שהיו מביאין ב' תבשילין גם בזמן הבית (כפי' רבינו) איך יחלוק ר"י ע"ז (שהוא דוקא זכר לפסח וחגיגה וממילא ב' תבשילין הוא רק אחר החורבן), ואם משמעות המשנה הוא שב' תבשילין הי' דוקא אחר החורבן (כפי' הרב זוין ז"ל9), איך אפ"ל שלדעת שאר אמוראים הי' מביאין ב' תבשילין גם בזמן הבית10.

גם צ"ע, שמהראשונים בהסוגיא משמע שהמ"ד סילקא וארוזא (ועד"ז שאר הדעות שם) הוא לרבותא של"צ דוקא ב' מיני בשר, אבל אין בהם מחלוקת ביסוד דין ב' תבשילין וכולם מודים לטעם ר"י שהוא אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה.

וכן מפורש בדברי הר"ן (על הרי"ף) "כולהו אמוראי מודו דטעמא דשני תבשילין משום הכי הוא, ור"י מה טעם קאמר כלומר כיון דשני תבשילין זכר לשני קרבנות הן באין בעינן שני מיני בשר". ועל דברי ר"ה שס"ל סילקא וארוזא כתב "רבותא קאמר דאפי' בהכי סגי ולא בעינן שיהיו מיני בשר"11.

ואולי ס"ל לר' שרירא גאון שבזה עצמו תלוי מחלוקת האמוראים אי צריך בשר דוקא, ובאמת שאר האמוראים ס"ל שהוא זכר למשה ואהרן לחוד (ודלא כדברי הראשונים הנ"ל12), ובזה גופא חולקים האמוראים אי צריך בשר דוקא.

אמנם עדיין קשה כנ"ל שמהכ"ת לחדש מחלוקת אמוראים אי לקחו ב' תבשילין בזמן הבית או לא.

ואולי י"ל באו"א קצת, דזה ודאי שלכל הדעות הי' לוקחים ב' תבשילין גם בזמן הבית (וכמו שהוכיח רבינו), אלא שחולקים בטעם התקנה של ב' תבשילין בזמן הבית, שלדעת הראשונים הוא משום זכר לפסח וחגיגה, והחילוק בין זמן הבית לאח"כ הוא אם הוא רק גדר של זכר או דין באמירת ההגדה וכנ"ל בארוכה.

ור"ש גאון ס"ל שעיקר הטעם בזמן הבית הי' משום זכר למשה ואהרן13, אבל אחר זמן הבית תיקנו חכמים טעם חדש (נוסף) – שהוא (גם) זכר לפסח וחגיגה, אבל ענין הזכר למשה ואהרן במקומה עומדת וממילא בזה"ז תרתי איתנהו – זכר למשה ואהרן וזכר לפסח וחגיגה14.

ובזה עצמו חולקים האמוראים15 אי הזכר לפסח וחגיגה (שנתחדש אחר החורבן) צ"ל בבשר דוקא16 או סגי בשאר דברים – כמו שהי' עד אז17.

ולפ"ז נמצא שלדעת שאר הראשונים מחלוקת האמוראים הי' גם בזמן הבית – אי הזכר לפסח וחגיגה צ"ל בשר או סגי בשאר דברים, ולדעת ר"ש גאון מחלוקתם הוא דוקא לאחר החורבן.

ועצ"ע בכל זה.