הזרוע כו' הביצה - 749

שני תבשילין

הרב חיים גרשון שטיינמעץ

ר"מ במתיבתא

בהגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים כותב כ"ק אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע וזלה"ק:

"הזרוע כו' הביצה. כי צ"ל שני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה (פסחים קיד, ב) ואמרינן בירושלמי שמנהג לקחת זרוע וביצה (ביעא בלשון ארמי) כלומר בעא רחמנא למיפרק יתנא בדרעא מרממא (כל בו הובא בב"י, אבודרהם). יש שכתבו דלוקחים ביצה משום שעושים זכר לאבילות דחורבן ביהמ"ק. וצע"ק דמוכח במשנה וירושלמי דגם בזמן בהמ"ק היו לוקחים שני תבשילין ואז לא עשו זכר לאבלות. וא"כ נצטרך לומר אשר מאות שנים לקחו מין אחר לזכר החגיגה ואחר החורבן שינו מנהג זה". עכלה"ק.

[הנה בגוף דברי רבינו ששייך זכר לפסח וחגיגה בזמן שבהמ"ק הי' קיים, שלכאו' איפא מצינו זכר למקדש בזמן שבהמ"ק קיים? (וראה אנציקלופדי' תלמודית ערך בית המקדש שהביא כו"כ ענינים שתקנו "זכר למקדש" ולכאו' כל הדברים המובאים שם תקנו דוקא אחר החורבן).

הנה יש להביא מקור ( – דוגמא) לזה מברכות יט, א "תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי להאכילן גדיין מקולסין בלילי פסחים" וברש"י "זכר לפסח שצולהו שלם כו'" – וזה הי' בזמן ביהמ"ק כדמוכח שם].

וידוע חליפת המכתבים[1] שהי' בזה עם הרב זוין ז"ל, שרצה לחלוק על מש"כ רבינו, וס"ל שלא לקחו ב' תבשילין בזמן בהמ"ק, ורבינו ענה לו ע"ז במכתבו מצום גדלי' תש"ח:

"מקשה במכתבו במה שכתבתי . . "דמוכח במשנה ובירושלמי דגם בזמן ביהמ"ק היו לוקחים ב' תבשילין" וכותב ע"ז "דאין שום משמעות במשנה ובירושלמי, א"א שתהי' משמעות כזאת, פשוט שנתקנו אחר החורבן".

והנה: א) ק"ק לי שיחשבני לטועה כ"כ שאכתוב – ובדפוס – דמוכח במקום ש"א"א שתהי' גם משמעות, ופשוט" להיפך, ובפרט כשציינתי גם המקור לדברי. ב) לא הייתי מאמין שיכתוב כנ"ל מבלי שיראה מקודם, עכ"פ בהעברה בעלמא, במשנה ובירושלמי על אתר.

 וז"ל המשנה בבבלי במקומו (פסחים קיד, א) "הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין . . ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח. וז"ל הירושלמי במקומו (פסחים פ"י סוף ה"ג): ובגבולין צריכין ב' תבשילין אחד זכר כו'".

וראה עוד במכ' ח' מרחשון תש"ח, אריכות גדולה בביאור הראי' מהמשנה וירושלמי, ותי' עוד קושיות בענין זה.

 ולכאו' יפלא[2] מהמפורש בשו"ע אדה"ז סי' תעג ס"כ:

"ובזמן שבהמ"ק קיים היה צריך להביא גם את הפסח בשעת אמירת ההגדה, ועכשיו שחרב בית המקדש תיקנו חכמים שיהיו על השולחן בשעת אמירת ההגדה ב' מיני תבשילין א' זכר לפסח וא' זכר לחגיגה".

הרי מפורש בדברי אדה"ז על אתר שהתקנה של שני תבשילין הי' רק אחר חורבן בית המקדש, ולפ"ד רבינו הר"ז מפורש בבבלי וירושלמי וכו' שהי' ב' תבשילין גם בזמן בהמ"ק[3]?!

והנראה לומר בזה בדא"פ[4], שהגם שמוכח כמ"ש רבינו שהי' לוקחים ב' תבשילין גם בזמן הבית, אבל זהו רק בנוגע המציאות – שגם אז לקחו הב' תבשילין, אבל יש חילוק עיקרי בגדרם בין זמן הבית לזמן שאחר החורבן.

דהנה ז"ל אדה"ז בתחילת הסעיף:

"אחר שאכל הירקות יביאו לפני מי שאומר ההגדה ג' מצות של מצוה כדי לומר עליו ההגדה שנאמר לחם עוני ודרשו חכמים לחם שעונין עליו דברים הרבה דהיינו אמירת ההגדה ועוד נאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה וגו' בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך לפיכך צריך שיהא גם המרור לפניו בשעת אמירת ההגדה ועוד שצ"ל עליו מרור זה כו' ותקנו שיהי' לפניו החרוסת בשעת אמירת ההגדה שהחרוסת הוא זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו במצרים וזכר לתפוח כמו שנת' לכך צריך להיות על השולחן בשעת שמספר שעבוד מצרים ובזמן שבהמ"ק קיים היה צריך להביא גם את הפסח בשעת אמירת ההגדה, ועכשיו שחרב בית המקדש תיקנו חכמים שיהיו על השולחן בשעת אמירת ההגדה ב' מיני תבשילין א' זכר לפסח וא' זכר לחגיגה".

והיינו שאדה"ז[5] מבאר ומגדיר דין הקערה וכל הדברים שבו, שאינו רק מפני שהם דברים שיצטרך להם אח"כ (במהלך הסדר), אלא שנוגע לעצם אמירת ההגדה (כמ"ש בעבור זה), ויש דברים שמה"ת צריכים להיות על השולחן בשעת אמירת ההגדה – כגון מצה, ודברים שצריכים להיות לפניו בשעת אמירת ההגדה מתקנת חכמים (וכלשון אדה"ז "ותקנו") – כגון חרוסת[6]. ועד"ז ב' תבשילין צריכים להיות על השולחן בשעת אמירת ההגדה מחמת התקנה, וכמו גופו של פסח שהי' צריך להיות על השולחן בשעת אמירת ההגדה בזמן הבית, כן עכשיו צ"ל ב' תבשילין על השולחן מחמת התקנה[7].

ולפ"ז י"ל שבזה חלוק גדרו של ב' תבשילין בזה"ז לגבי זמן הבית. שדין זה, שהב' תבשילין הוא גדר ודין באמירת ההגדה, נתחדש רק אחר החורבן, משא"כ בזה"ב, הגם שגם אז היו מביאין ב' תבשילין כשלא הי' לפניו הפסח (וכמו שהוכיח רבינו), מ"מ הב' תבשילין שהביאו אז הי' רק משום זכר[8] בעלמא – זכר לפסח וחגיגה – אבל לא גדר ודין באמירת ההגדה.

וכן מצינו בכ"מ עד"ז חילוק בין תקנות שכל מהותם הו"ע של זכר ובין תקנות שרק סיבת התקנה הוא משום זכר אבל אחר שכבר נתתקן אינו ענין של זכר גרידא אלא יש לו גדרים עצמיים[9] –

ועד"ז בנדו"ד: בזמן הבית לא הי' הב' תבשילין גדר באמירת ההגדה אלא ענין של זכר לבד לחגיגה וק"פ, אבל "עכשיו שחרב בית המקדש תיקנו חכמים שיהיו על השולחן בשעת אמירת ההגדה" הב' תבשילין – היינו שנתחדש שיהי' דין וגדר באמירת ההגדה גופא[10].

ולפ"ז הי' בתקנת ב' תבשילין "ב' תקופות": גדרם בזמן הבית שהוא רק ענין של זכר, וגדרם בזה"ז שהוא גם גדר באמירת ההגדה[11] – אבל לעולם[12] היתה המציאות של ב' תבשילין גם בזמן הבית (למי שלא הי' לו ק"פ וחגיגה), וכמו שהוכיח רבינו.

וא"כ מובן שאין סתירה ממש"כ אדה"ז למש"כ רבינו בפי' ההגדה, וכמשנ"ת[13].

ולפ"ז יתבאר (בדא"פ) מש"כ רבינו במכ' ח' מ"ח הנ"ל וזלה"ק:

"ואבוא עתה לקושיותיו על פירושי:

"כלום יתכן שהמשנה תדבר על היוצא מן הכלל ועל הטפל (חולים, וחו"ל) ואח"כ תאמר ובמקדש כו'".

ואיני מבין, כי לפי פירושי, אדרבה, רישא דמתני' מדברת בכל הזמנים ובכל המקומות ובכל האישים מלבד טהורים בריאים שנמצאו בירושלים בזה"ב ונמנו על הפסח (איברא דעדיין צע"ק אם הנמצאים בירושלים וא"א שיביאו לפניהם גופו של פסח צ"ל זכר. אבל מפשטות הלשון משמע דמביאין לפניו אחת משתי אלו: ב' תבשילין או ק"פ)".

ולכאו' הדברים צ"ב: א) מהכ"ת יהי' חילוק בין ירושלים ושאר מקומות? ב) לכאו' יש להוכיח מגוף התקנה, כמ"ש אדה"ז שצ"ל הב' תבשילין לפניו בשעת אמירת ההגדה, וא"כ מובן שצ"ל לפניו או ק"פ כפשוטו או עכ"פ הזכר לק"פ – ב' תבשילין, וא"כ מה המקום לספק, ולמה מוכיח רק "מפשטות הלשון"?

ולהנ"ל (שבזמן הבית הי' גדרן של הב' תבשילין רק זכר לבד לק"פ ולא גדר באמירת ההגדה) מבואר, דבשלמא אי הוה אמרינן שהב' תבשילין הוא גדר ודין באמירת ההגדה (וממילא הוא דין בהקערה), א"כ אם חסר ק"פ צריך ב' תבשילין (בשביל אמירת ההגדה), ואין נ"מ אי חוץ ירושלים או בירושלים, כיון שיש תקנה ודין באמירת ההגדה שצ"ל לפניו או ק"פ או זכר לק"פ.

משא"כ אי הוה רק גדר זכר בעלמא, א"כ יש מקום לומר שהחיוב לעשות זכר הוא דוקא חוץ מירושלים, משא"כ בירושלים גופא (בזמן הבית) י"ל שכיון שבכל (או רוב) הבתים של ירושלים יש ק"פ, לכן אפי' אם יש אחד שחסר אצלו ק"פ, מ"מ באופן כזה לא תיקנו זכר, ורק חוץ מירושלים שא"א להיות לו שם ק"פ צריך לעשות זכר לק"פ.

ולכן נסתפק אי בירושלים יש ג"כ ענין לעשות זכר או דוקא חוץ מירושלים, וע"ז הוכיח שעכ"פ פשטות הלשון משמע שגם באופן כזה עשו זכר.