סעיף ל - 721

בענין דבר שאינו מתכוין ופסיק רישי'

הרב אברהם הרץ

ר"מ בישיבה

בלקו"ש ח"ד פ' כי תצא הובא סיום מכ"ק אדמו"ר בשו"ע אדה"ז שאמר בכ"ד טבת תשכ"ג.

ומבאר דאדה"ז בשולחנו בסעיף האחרון מחדש כמה דינים הנוגע לשאר דינים שבתורה.

וז"ל בסעיף האחרון "פרות המהלכות על התבואה לפי שירט להן הדרך אינו עובר על לא תחסום אם חסמן אע"פ שהתבואה נידושה מאלי' דרך הילוכן עלי' הואיל ואינו מתכוין להעבירו שם בשביל כך וכן כל כיוצא בזה".

ומקור דינו הוא ברמב"ם הל' שכירות פי"ג הל' ד' מהגמ' ב"מ דף פ"ט ע"ב פרות המרכסות בתבואה אינו עובר על לא תחסום.

אבל הרמב"ם לא כתב טעם מדוע אינו עובר, וראה מ"מ ומל"מ שם, דאפשר דזהו הלכה מיוחדת באיסור דלא תחסום, "בדישו ולא בדורכו" (ירושלמי ב"מ שם).

אבל אדה"ז כתב הטעם משום דאינו מתכוין, ודבר שאינו מתכוין מותר - ומפרש דאין זה סתם גזה"כ, אלא מצד דבר שאינו מתכוין.

ומסים אדה"ז "וכן כל כיוצא בזה", דדבר שאינו מתכוין מותר, הוא כלל בכל התורה, לא רק בשבת כדעת השאילתות שאליתא קה.

והקשה כ"ק אדמו"ר הרי יש כאן פסיק רישי', ואה"נ דלא התכוין לדישה אלא להליכת הבהמה, מ"מ פסיק רישי' הוא וצריך להיות אסור, ומסתימת לשון אדה"ז משמע דאפילו בפסיק רישי' אינו עובר בלא תחסום, ע"כ מהשיחה.

ובמנחת חינוך מצוה תקצ"ו ג"כ כתב דטעם הרמב"ם משום דבר שאינו מתכוין, אבל כתב דתלוי בדין דבר שאינו מתכוין ופסיק רישי' ודינו ככל איסורי תורה, וכתב וזה פשוט.

ומשמע מדבריו, דההיתר הוא רק כשאינו פסיק רישי', אבל מאדה"ז משמע דאפילו בפסיק רישי' מותר. וצ"ב מדוע אין כאן הכלל דפסיק רישי' אסור.

ומבאר כ"ק אדמו"ר בשיטת אדה"ז, דפסיק רישי' אסור רק בעושה פעולה אחת של היתר בכוונה, ועי"ז נעשה עוד פעולה של איסור שלא התכוין לה (כגון גורר אדם), דכיון דפסיק רישי' הוא, דפעולה הראשונה שהתכוין לה ודאי יגרום פעולה של איסור, הוי כמתכוין גם על פעולה השני'.

(ראה רא"ש מכשירין רפ"ד הובא בהערה 34 שם, "כלפסיק רישי' הוי כמתכוין").

אבל הכא הפסיק רישי' בדישה הוא פעולה של היתר, דהכא בדישה עצמה אין איסור, רק בחסימה, דעובר על "לא תחסום שור בדישו".

והחסימה כשלעצמה ג"כ מותר, דרק כשחוסם שור בדישו אסור.

וא"כ כיון דלא התכוין למעשה של איסור כשחסם השור, אין אומרים דהפסיק רישי' במעשה ההליכה שהשור ודאי ידוש, יאסור החסימה דהוי פעולה אחרת.

ובהערה 34 שם מבאר כמה טעמים, ובטעם הא' כתב דכוונת פעולה אחת, די שנאמר החידוש דנמשכת על פעולה ב' באם זהו פסיק רישי' - בהנוגע לעצמה, אבל לא גם לענין ג', וע"ד כח וכח כחו. (וראה שם עוד ב' טעמים בדבר).

דכאן ע"י הפסיק רישי' לבדה אין כאן איסור, וצריך שיומשך כוונת האדם לענין ג' - למעשה החסימה, וזה לא אמרינן. ולכך נשאר הגדר דדבר שאינו מתכוין הוא, ומותר.

וכתב כ"ק אדמו"ר דכלל זה הוא בכל התורה, דבאופן זה לא יהי' אסור פסיק רישי'.

ולכאורה זהו חידוש בכללי דבר שאינו מתכוין ופסיק רישי'.

ויש לומר דמצינו סמוכין ודוגמא לדבר בהל' שבת דאמירה לעכו"ם אסור, ואם שלח הישראל את העכו"ם לעשות דבר המותר, אף שעי"ז יעשה מעשה איסור והוי פסיק רישי', מ"מ מותר אמירה לנכרי.

ראה בשו"ע סי' רנ"ג דמותר לומר לנכרי ליטול הקדירה מעל גבי הגחלים, אע"פ שע"י נטילת הקדירה יחתה הגחלים ויכבה הגחלים התחתונות ויבעיר העליונות, מותר כיון דבאמירתו לעכו"ם לא התכוין להבערה, אלא לנטילת הקדירה.

ובמשנה ברורה שם כתב דיש אוסרים, ולצורך גדול יש להקל. וכתב שם בשער הציון משום דפסיק רישי' דלא ניחא לי' אסור רק מדרבנן, ובשבות דשבות מותר לצורך גדול.

אבל בשו"ע אדה"ז רנ"ג סעי' י' פסק דמותר לכתחלה לומר לעכו"ם ליטול הקדירה, דאמירה לעכו"ם מותר בדבר המותר, אפי' אם יש פסיק רישי' שעי"ז יעשה מעשה איסור, וגם משמע דאפי' בניחא לי' מותר.

ומבאר אדה"ז שם "ואף שכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור לומר לגוי לעשותו, מ"מ כאן שהאיסור נעשה מאליו בלא מתכוין, והישראל אינו אומר לו כלל לעשותו, אלא שולחו לעשות דבר המותר, א"כ אף שמאליו נעשה האיסור, הרי לא נעשה בשליחות הישראל, שהישראל לא ציווהו על ככה והגוי אינו מוזהר כלל על השבת אלא שאסור לנו לשולחו לעשות איסור".

ומקורו מהגהות מיימוני (צויין שם בצד הגליון).

ויש לומר הגדר בזה ע"פ המבואר בלקו"ש שם דפסיק רישי' הוא כמתכוין רק אם בפעולה הזו עצמה ישנו איסור, אבל לא שיומשך כוונת המעשה לישראל האומר לעכו"ם. (וכן מתאים הלכה זו לפי הטעמים האחרים שמבואר בהערה שם).