סעיף יא - 791
ברכת בורא מיני מזונות על דובשנים שקורין בורגער-קיכען
הרב שלום דובער לוין
ספרן ראשי בספריית אגודת חסידי חב"ד
בשו"ע אדמו"ר הזקן סי' קסח סי"א:
ואפילו אם עירב בה תבלין ודבש יותר מקמח שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר והקמח הוא לדבקם ולהקפותם ... הוא מכשירו ומתקנו ג"כ לאכילה ומן הסתם ניתן הקמח בתערובות זה על דעת שניהם לדבק ולהכשיר ... מברכין על תערובת זו בורא מיני מזונות.
ובציונים שעל הגליון: רש"ל ב"ח ט"ז מ"א רמ"א.
[והיינו, כיון שהם מביאים דיעות שרק באופן זה יש לו דין פת הבאה בכסנין, א"כ עכ"פ מוכח דעתם, שגם לזה יש דין פת הבאה בכסנין].
הרמ"א כותב בס"ז שמברכים במ"מ על "לעקו"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר וכן נוהגים", ומפרש רבינו דהיינו "שעירב בה תבלין ודבש יותר מקמח".
הב"ח (ד"ה ומ"ש והוא פת) כותב:
מצאתי בליקוטים בשם הרב מהר"ר אלכסנדר כ"ץ ובשם רבינו יצחק מדורא שהיו נוטלין ידיהם על אכילת לעקו"ך שמוכרין בשוק ומברכין עליהן המוציא ושלש ברכות, אלא דאותן לעקוכי"ן שהערנים היו מתקנים בבתיהם היו אוכלין בלא נטילה ובלא המוציא אלא מברכין עליהן בורא מיני מזונות לפי שרובן בשמים. נראה דסבירא ליה ... שהתבלין הם הרבה מן הקמח אבל אם הקמח הרבה מן הבשמים קימחא עיקר.
את דברי הב"ח הללו מביאים גם המ"א (סקי"ח) והט"ז (סק"ז), אלא שהט"ז הוסיף וכתב שהב"ח למד דברים אלו (לא מדברי מהר"ר אלכסנדר כ"ץ הנ"ל, אלא) מדברי הרש"ל (הגהות על שערי דורא סי' א אות ו), וזהו המקור למה שצויין כאן על הגליון גם הרש"ל. אמנם לימוד זה צריך תלמוד, כי אף שהב"ח הביא שם גם מדברי הרש"ל, עדיין לא מובן מהו הקשר לנידון דידן, ונקדים את דברי הרש"ל המובאים בב"ח שם:
בהגהת מהרא"י לשערי דורא שם מבואר הטעם שאוכלין דובשנים שנעשו בתבלין של עכו"ם, כיון שהתבלין בטל בקמח. וע"ז כתב בהגהת הרש"ל שם:
היינו סתם דובשני דקמח עיקר והא ראי' דמברכין עלה המוציא [וג' ברכות], אבל בקלוניא [שם עיר] יש דובשני שקורין בורגער קיכען דתבלין עיקר שהרי כתב באגודה שאין מברכין עליהם המוציא ואין ס' בקמח נגד התבלין היה צ"ע לפ"ז [האיך אוכלין אותן כיון שהתבלין נידוכו במדוכות של א"י], עכ"ל מנימוקי מו"ה זעליקמאן בינג [מהר"ז מבינגא] ז"ל מצאתי.
רואים אנו שמחלק כאן בין שני סוגי דובשנים: א) הקמח עיקר ויש בקמח ס' נגד התבלין (של עכו"ם), ומברכין עליו המוציא. ב) דתבלין עיקר ואין ס' בקמח נגד התבלין, ומברכין עליו במ"מ.
ומכאן למד הב"ח:
אלמא דבסתם דובשני, כיון דקמח עיקר מברכין עליהן המוציא, אעפ"י שנילושה בדבש לחוד בלא שום תערובת מים.
ובכל הדברים הללו אין רמז לכאורה לנידון דידן, לחלק בין אם הקמח הוא יותר מהדבש או שהדבש הוא הרוב, כי אם עיקר החילוק הוא אם התבלין בטל בששים בקמח או שאינו בטל בששים בקמח. ומה א"כ מה שמוכיח מכאן הט"ז בענין שהדבש והתבלין הם יותר מהקמח, ומהו א"כ הציון שבשוע"ר עה"ג שמציין לרש"ל בדין הנ"ל?
ולולי דמסתפינא הי' אפשר לומר לכאורה, שהציון לרש"ל נכתב ע"י המדפיסים על יסוד האמור בט"ז סק"ז "ומו"ח ז"ל הביא בשם רש"ל", ובט"ז יש טעות דפוס וצ"ל "בשם ר' אלכסנדר כ"ץ" וכנ"ל. אמנם מיד אחרי זה כותב רבינו "ואם אכל שיעור קביעות סעודה מברך בהמ"ז על תערובת זה", וגם בזה מצוין עה"ג: "כ"ד רמ"א רש"ל וב"ח ומ"א" - הנ"ל (כיון שהם מביאים דיעות שרק באופן זה יש לו דין פת הבאה בכסנין, וא"כ מפורש בגמ' שמועיל בזה קביעות סעודה לבהמ"ז). ושוב אינו מובן היכן דן בזה הרש"ל? ולפום ריהטא לא מוזכר כלל ברש"ל מענין הדבש רוב לגבי הקמח.
w
בכל האמור לעיל ביארנו את דברי הרש"ל דמיירי בדובשנים (לעקאח) שהקמח נילוש בדבש (שמבואר בשוע"ר סי"א). אמנם גם בעצם הפירוש הזה יש לעיין, שלכאורה יש להוכיח דלא מיירי הכא בלעקאח (שהקמח נילוש בדבש), כי אם בדובשנים (מולייאתא) שהפת עשויה כמין כיס שממלאין בדבש (שמבואר בשוע"ר ס"ט).
שהרי ברש"ל מביא להוכיח את פסק הדין הזה: "שהרי כתב באגודה שאין מברכין עליהם המוציא", והיינו שבאגודה מבואר דינם של דובשנים אלו, לחלק בין "קמח עיקר" שאז מברכין המוציא, לבין "תבלין עיקר" שאז מברכין בורא מיני מזונות.
ולכאורה הכוונה היא לאגודה סי' קנג, שם כותב בשם רבינו פרץ בהגהותיו לתשב"ץ: שאין צריך לברך על פירות שבמולייאות ואפילו בירך עליה ברכת המוציא כי הקמח עיקר. כלומר שאף במילוי פירות, אם הקמח עיקר מברכים המוציא.
[דברי הגהת התשב"ץ האלו, שמובאים באגודה, מציין עליהם רבינו בקו"א סק"ב: ואפי' במילוי פירות משמע בתשב"ץ לברך המוציא, עי' אליה זוטא ס"ז, אלא דהמ"א סי' קעז פי' בענין אחר (ובאמת גם באלי' זוטא וביד אפרים גורסים ומפרשים את הדברים בהגהת התשב"ץ באופן אחר ואכ"מ). אמנם מדברי הרש"ל נראה שפירש דברי האגודה כפשוטן, שאותן "דובשנים" שדן בהם הם מילוי דבש שבפת העשוי' ככיס, וגם בזה פוסק האגודה שמברכין עליו המוציא].
לפי זה נצטרך לפרש את תורף דברי הרש"ל כך: האגודה כותב שמחמת מילוי הדבש שבדובשנים עדיין צריך לברך עליו המוציא, ורק כאשר מלבד מילוי הדבש יש גם תבלין מעורב שאינו בטל בקמח (שאין בטל בס' ונרגש טעמו), אזי צריך לברך עליו בורא מיני מזונות [הכרעה זו דומה קצת להכרעת אבן העוזר המובאת לקמן סוף סעיף יב, שגם בעל נפש שמחמיר על עצמו בכמה סוגי פת הבאה בכסנין, מ"מ יכול הוא להקל ולברך במ"מ על "פת שנילושה במשקין או מי פירות והיא ממולאת בפירות וכיוצא בהם"].
אמנם לפי הדברים האלו, אין שום הוכחה מדברי רש"ל אלו להלכה שלומד הב"ח מדבריו, ולהלכה שלומד הט"ז מדבריו. ועכצ"ל שהן הב"ח והן הט"ז מפרשים דברי הרש"ל שדן בלעקאח ולא במולייאתא, ועכצ"ל שכוונתו להלכה אחרת שמצא בשם האגודה.
ואולי יש ליישב, אשר הרש"ל כאן אין כוונתו לדברי האגודה הנ"ל בענין מולייתא, כ"א למה שהובא בשמו בענין לעקאח. והוא מה שהביא הב"ח בתחלת דבריו: מצאתי בליקוטים בשם הרב מהר"ר אלכסנדר כ"ץ ובשם רבינו יצחק מדורא שהיו נוטלין ידיהם על אכילת לעקו"ך שמוכרין בשוק ומברכין עליהן המציא ושלש ברכות, אלא דאותן לעקוכי"ן שהערנים היו מתקנים בבתיהם היו אוכלין בלא נטילה ובלא המוציא אלא מברכין עליהן בורא מיני מזונות לפי שרובן בשמים.
עדיין לא נתברר לנו מי הוא בעל הליקוטים האלו, אמנם "מהר"ר אלכסנדר כ"ץ" הוא לכאורה בעל האגודה. ושם הרי מדובר בפירוש ב"אכילת לעקו"ך". א"כ י"ל שגם הרש"ל דן בדין לעקאח שהיא פת שנילושה בדבש ותבלין, וכולם דנים באותן הדברים המובאים בשם בעל האגודה.
ואולי כשיתברר לנו מה הם ה"בורגער קיכען" המוזכרים כאן בדברי הרש"ל, נוכל לברר אם הרש"ל דן כאן בפת שנילושה בדבש או בפת העשויה ככיס שממולאת בדבש.
w
התמיהה הנזכרת גדלה שבעתיים כאשר אנו מעיינים בקו"א סק"ב בסופו, שבו דן בענין פת עשויה ככיס ממולאת כו', ומחלק בין ממולאת בפירות וכיו"ב לבין ממולאת בבשר וכיו"ב. ובסוף הקו"א כותב: ובפרט שרש"ל וב"ח מחמירים [אפי' ממולאת בפירות וכיו"ב], אלא שהש"ע הכריע להקל [בממולאת בפירות] (אבל להקל יותר מהשו"ע [גם בממולאת בבשר וכיו"ב] אין לנו).
בב"ח שלפנינו מובא רק הרש"ל הנזכר לעיל, וא"כ צריך לומר שבו דן רבינו הזקן בקו"א, ולכאורה נראה מזה שרבינו מפרש את דברי רש"ל הנ"ל דמיירי בדין כמין כיס שממלאין בדבש (ולא בדין לעקאח שנילושה בדבש).
אמנם לאידך יש להוכיח לכאורה, שכוונת רבינו כאן היא לפת שנילושה בדבש (ולא לפת ממולאת בדבש), שהרי יחד עם הרש"ל הביא גם את הב"ח שמחמיר, והוא מחמיר רק בפת שנילושה בדבש (כל זמן שהקמח מרובה מהדבש). וא"כ מוכח שמפרש גם בהרש"ל דמיירי בפת שנילושה בדבש [ועדיין צ"ע לפי"ז מהו המשך דברי רבינו בקו"א הנ"ל, וההוכחה שמביא מרש"ל וב"ח].