סעיף ג - 790

דין קידוש בביהכ"נ

הת' אלימלך בראקמאן

תות"ל - 770

בהל' שבת סי' רסט כ' המחבר וז"ל: נוהגין לקדש בבהכ"נ ואין למקדש לטעום מיין הקידוש אלא מטעימו לקטן דאין קידוש אלא במקום סעודה וכו'.

והמג"א בסק"א מקשה ממ"ש בסי' שמג דאסור להאכיל לקטן איסור בידים, ואפי' איסור דרבנן אסור לספות לי' בידים.

ומתרץ כמה תירוצים: א. השר מקוצי וכן הרשב"א ס"ל שיש חילוק בין אכילה ושתי', שאע"פ שלענין אכילה אסור לאכול לפני קידוש במקום סעודה, מ"מ לענין שתי' ע"י ששומע מקידוש בבהכנ"ס מותר לשתות, (וראייתם מדאמר רב: אותן בני אדם שקדשו בביהכ"נ ידי קידוש יצאו ידי יין לא יצאו. וכ"ש לשמואל דס"ל אין קידוש אלא במקום סעודה ולכן גם ידי קידוש לא יצאו, דע"כ ידי יין לא יצאו. והפירוש ידי יין לא יצאו היא שכשיבואו לביתם וישתו בביתם צריכים לחזור ולברך בפה"ג, דשינוי מקום הוי הפסק. ומוכח מכאן דמיירי שטעם מהיין בבהכ"נ, דאל"כ פשוט שצריך לחזור ולברך בפה"ג, דהוי הפסק בין ברכה לטעימה. ומזה מובן לשיטתם, שאפי' לשמואל דס"ל "אין קידוש אלא במקום סעודה" מותר לשתות ע"י קידוש זה בבהכ"נ, אלא שצריך לחזור ולברך בביתו), ואף דלא קיי"ל כן, לקטן שרי. ב. תירוץ הב"ח שיתנו דוקא לקטנים שלא הגיעו לחינוך. ג. במקום דהוי רביתא דתינוק כגון אכילה ושתי' מותר להאכילו בידים אם האיסור תלוי רק בזמן ולא בגוף הדבר כמו טרפות. ולכן כאן שהאיסור היא רק מפני שלא עשה קידוש עדיין מותר להאכילו לקטן.

ואחר ג' תירוצים אלו מקשה המג"א דלכאו' עדיין אסור להאכילו לקטן בידים דדלמא אתי למיסרך, כיון דכאן אין זה תקנתו של תינוק אלא לצרכנו. ומביא מה שמתרץ בתשובות הרשב"א סי' עב שבמילתא דלאו קביעותא לא גזרינן שמא אתי למיסרך. והכא לאו קביעותא הוא דזימנין דאיכא אורחים ולא מטעמינן לינוקא. עכת"ד.

והנה אדה"ז בשולחנו סי' רסט סעיף ג נזהר ג"כ מקושיא הראשונה דהמג"א וז"ל "שמותר להאכיל את הקטן קודם קידוש .. שלא אסרו להאכילו איסור בידים אלא כשהמאכל אסור מצד עצמו כגון טרפה וכיו"ב אבל כשהמאכל מותר מחמת עצמו אלא שהוא זמן האסור באכילה מותר להאכיל לקטן, שהרי מאכילים הקטנים ביוה"כ אפי' קטן שאין בו חשש סכנה אם יתענה וכו'".

וצלה"ב: א. דעדיין קשה קושיית המג"א דדלמא אתי למסרך כשיגדל כיון דאין זה לצורך התינוק. ולא נחית כאן אדה"ז כלל להיזהר מקושיא זו (אע"פ שהמג"א הביא ענין זה באותו ס"ק שהביא תירוץ הנ"ל). ב. למה לא הביא אדה"ז רק תירוץ זה בשעה שיש עוד תירוצים, וכמו שהביא המג"א.

וביותר מוקשה לכאו' דברי אדה"ז שהרי בסי' שמג סעיף ו מבאר שכל שהוא לצרכו של תינוק מותר להאכילו בידים כ"ז שאין איסורו אלא מד"ס; ואם אין התינוק צריך לכך אלא שהגדול צריך לכך שיעשה לו תינוק איזה דבר האסור מד"ס, אם הוא בקביעות תדיר יש לחוש שמא יתרגל התינוק ויבא לעשותו אף כשיגדל, ואם הוא באקראי בעלמא אין לחוש לכך רק שיהא בענין שאין בו איסור מה שעושה בשבילו כגון לצורך מצוה. ואח"כ ממשיך אדה"ז: "לפיכך מותר להטעים לתינוק שהגיע לחינוך בכוס של קידוש שמקדשין בביהכ"נ, אע"פ שא"צ התינוק כלל לטעימה זו, אין לחוש שמא יסרך, שאין מטעימים להתינוקות בקביעות בכל שבת ושבת שלפעמים יש אורחים .. ואז א"צ כלל להטעים לתינוקות וכו'", עכת"ד. ולכאו' צ"ע למה לא הביא ענין זה במקומו הראוי לו בסי' רסט שמדובר שם ע"ד הטעמת היין לתינוק בביהכ"נ, וכהמג"א.

והנה בענין קידוש בבהכ"נ ראיתי בהרבה קהילות שעושים קידוש בביהכ"נ, ומטעימים להקטנים. והמקור לתקנה זו היא כמ"ש הב"י בסי' רסט ס"א: מעיקרא לא נתקן אלא בשביל אורחים דאכלי ושתי בבי כנישתא להוציאם י"ח, ועכשיו אע"ג דלא אכלי אורחים בבי כנישתא לא בטלה התקנה, זהו טעם המקומות שנהגו לקדש בבהכ"נ; אבל יותר טוב להנהיג שלא לקדש בבהכ"נ, וכן מנהג א"י.

ולכאו מסתימת ל' הב"י "ועכשיו אע"ג דלא אכלי אורחים בבי כנישתא", וכן ממה שרואים בפועל שלא אכלי אורחים כלל בבהכ"נ באותן קהילות שמקדשים בבהכ"נ, מובן שבקביעות הקטנים שותים מיין הקידוש, וא"כ קשה מתשובות הרשב"א הנ"ל שהביא המג"א וכן אדה"ז בסי' שמג דשמא אתי למיסרך כשיגדל?

והנה בנוגע הקושיות על אדה"ז הנ"ל אוי"ל בהקדם החילוק בין קושית המג"א וקושית אדה"ז בסי' רסט.

המג"א הק' וז"ל: "אע"ג דאסור להאכיל לקטן איסור בידים כו'", היינו שקשה להמג"א מסי' שמג, שאיך יכול להטעים היין לקטנים בבהכ"נ הרי אסור להאכיל איסור בידים לקטן. ולזה מתרץ כמה תירוצים וכנ"ל. ולאחר ג' תירוצים הנ"ל עדיין תמיה איך מתיר להטעים היין לקטן לפני קידוש הרי שמא אתי למיסרך כשיגדל. ולכן מתרץ כבתשובות הרשב"א הנ"ל שבמילתא דליכא קביעות אין לחוש.

אכן אדה"ז בשולחנו מקשה באו"א, וז"ל: "המקדש בבהכ"נ אסור לו לטעום מהכוס שהרי הוא אינו יוצא בקידוש זה ואסור לטעום כלום קודם קידוש אלא כיצד יעשה שלא תהא ברכה לבטלה - יטעים מהכוס לקטן כו'". היינו שכאן קשה לו דכיון שהמקדש אסור לטעום מהיין איך לא יהי' ברכת בפה"ג לבטלה. וע"ז מתרץ שכיון שמותר להאכיל את הקטן קודם קידוש ואסור לענותו, ועוד, שלא אסרו להאכילו איסור בידים אלא כשהמאכל אסור מצ"ע, משא"כ כאן שהמאכל מותר אלא שהוא זמן האסור מותר להאכיל לקטן, לכן לא תהא להמקדש ברכה לבטלה כיון שזה מותר להתינוק עכשיו לטעום מהיין.

היינו דבסי' רסט מבאר אדה"ז דין קידוש בבהכ"נ שיהי' לפי התקנה כדבעי ולא תהי' ברכת בפה"ג אצל המקדש לבטלה, וענין זה אכן מבואר בתירוצו.

אמנם בסי' שמג דשם מבאר ענין האכלת איסור לתינוק בידים באיזה אופן מותר ובאיזה אופן אסור, מובן ששם הוא המקום הראוי לבאר בדא"ג היתר הטעמת יין לתינוק לפני קידוש אע"פ שאין זה לצרכו, ושמא אתי למיסרך כשיגדל.

ולפ"ז מובן הטעם שאדה"ז מביא רק הטעם הנ"ל להיתר הטעמת יין לתינוק, דהיות שבא לבאר איך לא תהי' להמקדש ברכה לבטלה, א"א לתרץ כתי' הב"ח, דלפ"ז אדרבה אם איירי בקטן שלא הגיע לחינוך ה"ז ברכה לבטלה דא"צ ברכה כלל בשבילו (ועיין מג"א שם שא"ד לתינוק הנימול דה"ז בשבילו דוקא משא"כ כאן עיי"ש). וגם א"א לתרץ כתי' הא', כיון דלפועל לא קיי"ל כסברא זו ושתי' לפני קידוש היא כמו אכילה לפני קידוש, וי"ל שאע"פ שלענין האכלת איסור לקטן מותר מ"מ לענין ברכה לבטלה להמקדש ושיהי' הקידוש כתיקונו לא אמרינן כן.

אמנם עדיין צ"ב דהרי ברוב הקהילות הטעמת היין לתינוק הוא באופן קביעות וא"כ ניחוש שמא אתי למיסרך?

ואואפ"ל בזה בהקדים הדין שהובא באנציקלופדי' תלמודית כרך ד עמ' רנז שבברהמ"ז ביוה"כ, אין מברכים על הכוס ושיתן היין לתינוק לשתות, לפי שיש לחוש שמא יסרך כשיגדל.

ועפ"ז י"ל שביוה"כ אנו חוששים שמא יסרך כיון שמן הדין אסור לגדול לשתות היין, לכן להקטן לשתות היין ה"ז כמו קביעות ויש לחוש שמא יסרך, משא"כ בהטעמת היין בבהכ"נ, אדרבא התקנה היא בשביל אנשים שאכלי ושתי בבי כנישתא, ומה"ד מותר להם לשתות אם יהי' במקום סעודה, לכן בעצם ליכא קביעות להינוקא בהטעמת היין בבהכ"נ ואין חוששין שמא יסרך.