סעיף ז - 737 [גליון]

להוכיח עד כדי הכאה [גליון]

הרב ברוך אבערלאנדער

שליח כ"ק אדמו"ר, בודאפשט, הונגרי'

א. בגליון כב [תשלה] ע' 37 העיר הרב נחום גרינוואלד על סתירה עצומה בפסקי אדה"ז. שהרי בסי' קנ"ו ס"ז פוסק (ע"פ הרמ"א בסי' תר"ח ס"ב): "הוכח תוכיח אפי' ק' פעמים עד שיכנו החוטא או יקללנו" כרב ושמואל (ערכין טז, ב); ואילו בסי' תר"ח ס"ו כותב (ע"פ פסקו של המג"א בסי' תר"ח סק"ג לקוח מהסמ"ק): "מי שהוכיח חבירו ונזף בו חבירו החוטא לא יוכיחנו עוד על עבירה זו", כלומר כרבי יוחנן, שמספיק נזיפה כדי להפסיק תוכחה; בניגוד מוחלט להמבואר בסי' קנ"ו?!

ב. וכדי לבאר זה אעתיק את לשון אדה"ז במלואו.

סי קנ"ו ס"ז: הרואה את חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה, מצוה עליו להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על נפשו במעשיו הרעים, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך. ואם לא קיבל ממנו יחזור ויוכיחנו, שנאמר הוכח תוכיח אפי' ק' פעמים. עד שיכנו החוטא או יקללנו.

סי' תר"ח ס"ו: מי שהוכיח את חבירו ונזף בו חבירו החוטא לא יוכיחנו עוד על עבירה זו, שנאמר [משלי ט, ח] אל תוכח לץ וגו'. במקור הדברים במג"א נאמר "אסור להוכיחו מכאן ואילך", ואדה"ז שינה וכתב "לא יוכיחנו עוד על עבירה זו".

ומדיוק הלשון נראה שאם נזף בו חבירו על תוכחתו – "לא יוכיחנו עוד על עבירה זו", כלומר, הפטור הוא רק על עבירה שעליו הוכיחו עכשיו, אבל על שאר עבירות עדיין צריך להוכיחו. אבל במקרה "שיכנו החוטא או יקללנו" הוא פטור מלהוכיח אדם זה, אפילו על שאר עבירות שיעשה מעתה ועד עולם. ועד שלא יכנו הוא חייב להוכיחו "אפי' ק' פעמים", ולא נאמר כאן שיוכיחו על "עבירה זו" ק' פעמים, כי חיוב התוכחה אינו אלא על כל עבירות אחרות שיעשה. ובלשון הידוע: נזיפה הוא רק פטור על ה'חפצא' שאינו חייב להוכיחו על עבירה זו שעשה, והכאה וכו' הוא פטור על ה'גברא', שאינו חייב להוכיחו עוד, לא על עבירה זו ולא על עבירות אחרות שיעשה.

ולפי הבנה זו הנה לכל הדעות אין חיוב להוכיח על עבירה פרטית אחרי שהחוטא נזף בו, והמחלוקת שבגמ' ערכין שם "עד היכן תוכחה" – הוא רק על חיוב תוכחה כללית על שאר עבירות שיעשה.

ולפי זה מבוארים דברי אדה"ז שהוא פוסק בסי' קנ"ו (ע"פ הרמ"א, וכנ"ל) כמו רב ושמואל, אבל בסי' תר"ח הוא מוסיף שאפילו לפי רב ושמואל "לא יוכיחנו עוד על עבירה זו שנאמר אל תוכח לץ וגו'".

ג. ולפי זה יש לתרץ עוד קושי בדברי אדה"ז. דלכאורה תמוה שכותב (ע"פ הסמ"ק, וכנ"ל) שפטור להוכיח אחרי נזיפה "שנאמר אל תוכח לץ", והרי בגמ' ערכין שם נאמר ושלשתן מקרא אחד דרשו, מהפסוק בשמואל א כ, לג, מהנאמר שם ויטל שאול את החנית עליו להכתו, ולמה מביא אדה"ז הפסוק ממשלי? אמנם לפי המבואר לעיל יתורץ: אדה"ז אינו מביא כאן להלכה דברי ר' יוחנן, אלא שזה פרט חדש בתוכחה לפי דברי רב ושמואל ומקורו (ע"פ הסמ"ק) מהפסוק דמשלי.

ביאור הנ"ל הוא רק בדברי אדה"ז שכנ"ל מביא להלכה דברי רב ושמואל שחיוב תוכחה הוא עד כדי הכאה וגם מביא להלכה דברי הסמ"ק דאל תוכח לץ, אבל דברי הסמ"ק כשלעצמו אחרי עיון בדבריו בפנים במצוה קיב משמע אולי שהוא פוסק כדברי ר' יוחנן, וא"כ צ"ל דאדה"ז פוסק כוותיה ולאו מטעמיה.

ד. ואולי יש להוסיף עוד בביאור הדבר: בסי' קנו ממשיך אדה"ז ואומר: "ואינו מחוייב להוכיח אלא עמיתו שהוא חבירו, שהוא גס בו. אבל איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו א"צ להוכיחו, כיון שבודאי לא ישמע לו. אבל חבירו אפי' אם יודע שלא ישמע לו חייב להוכיחו". (וראה הנסמן בגליון שם אות נו-נז שמקורו במג"א סי' תר"ח סק"ג משם ס' חסידים.), ולפי זה י"ל שאם זה הגיע עד לכדי הכאה הרי זה מוכיח שאינו כבר בגדר 'עמיתו', ומעתה אין שום סיכוי שיוכל עוד להשפיע עליו, וע"כ יש כאן פטור על ה'גברא' שכלל אינו חייב להוכיחו עוד.

ה. וזה לשון הרמב"ם בהל' דעות פ"ו ה"ז (ע"פ קאפח) "המוכיח את חברו . . אם קיבל ממנו מוטב, ואם לאו יוכיח אותו פעם שניה ושלישית. וכן תמיד חייב להוכיח עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע". מה שכותב "וכן תמיד חייב אדם להוכיחו . . " ברור שהכוונה הוא ש'תמיד' כלומר גם בשאר עבירות הוא חייב להוכיחו. ואם נדייק בלשון הרמב"ם נראה שחילק את מצות תוכחה לשנים: אם לא קיבל החוטא התוכחה בפעם הראשונה אז המצוה הוא ש"יוכיח אותו פעם שניה ושלישית", ועל כל שאר עבירות שיעשה תמיד "חייב להוכיחו עד שיכהו החוטא". ואולי גם כאן הביאור כנ"ל בדברי אדה"ז.

ובדברי הרמב"ם יש עוד מקום עיון שכותב "יוכיח אותו פעם שניה ושלישית" ולמה משנה מלשון חז"ל "הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים"? ובפרט שמצינו לשון כזה ברמב"ם כמ"פ, ראה הל' טומאת צרעת פי"א ה"א ("חוזר ומשלחה אפילו מאה פעמים"); הל' גזלה ואבדה פי"א הי"ד ("אפילו מאה פעמים חייב להחזיר . . השב אפילו מאה פעמים במשמע"); הל' רוצח ושמירת נפש פי"ג ה"ה ("אפילו מאה פעמים, שנאמר עזב תעזוב עמו"), ועוד. ובדוחק יש לתרץ ע"פ הנ"ל דאינו מחוייב להוכיחנו על עבירה זו ק' פעמים כיון שאחרי נזיפה כבר נאמר אל תוכח לץ. ודוחק.

ו. לעיל הועתק לשון אדה"ז בסי' קנ"ו ס"ז "הרואה את חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה, מצוה עליו להחזירו למוטב . . ", והוא ל' הרמב"ם הל' דעות פ"ו ה"ז. ובס' דעת ומחשבה לר"מ שטרנבוך מפרש הלשון 'שהלך בדרך לא טובה' שהכוונה שלא חטא עוד עבירות של ממש אבל הוא בדרך לכך. ובאמת שהדבר מפורש בס' המצות עשה רה 'או במי שזומם לעשותה', וקאפח בהערה 49 שם כבר העיר לדברי הרמב"ם אלו שבהל' דעות. אלא שזו דרכו שכותב 'חידושים' בלי לעיין במקורות וכו'.