סעיף א - 1089

X

[1]) תשובות הגאונים – שערי תשובה סימן רעח (וששאלתם למה אין מקדשים ואין כונסין בין פסח לעצרת ... משום מנהג אבלות, שכך אמרו חכמים שנים עשר אלפים זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, וכלם מתו בין פסח לעצרת על שלא נהגו זה בזה. ותני עלה וכלם מתו מיתה משונה באסכרה. ומאותה שעה ואילך נהגו ראשונים בימים אלו שלא לכנוס בהן ... ולענין קדושין מי שרצה לקדש בין פסח לעצרת מקדש, לפי שאין עיקר שמחה אלא בחופה).

הרי"ץ גיאת הלכות חדש וספירת העומר (ומנהג בכל ישראל שלא לישא בין פסח לעצרת, ומשום אבילות הוא ולא משום איסור הוא, שכך אמרו חכמים, שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לר' עקיבא וכולן מתו בין פסח לעצרת שלא נהגו כבוד זה בזה, וכולן מתו באסכרה, ומאותה שעה ואילך נהגו להתאבל עליהן שלא לישא אשה בימים הללו. ודוקא נשואין, שעיקר שמחה בחופה ובכניסה, אבל לארס ולקדש לא).

רבינו ירוחם נתיב כב ח"ב קפו, ד (לקדש ולכנוס בין פסח לעצרת כתב רב האיי ז"ל בתשובה שמקדשין, כי אין שמחה אלא בחופה ובסעודה, אבל אם בא לשאול אם יכנוס אומרים לו לא תעשה, משום תלמידי רבי עקיבא שמתו כלן באסכרה בין פסח לעצרת מפני שלא נהגו כבוד זה בזה).

טור (נוהגין בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת, והטעם שלא להרבות בשמחה, שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא. וכתב הר"י גיאת דוקא נישואין שהוא עיקר שמחה, אבל לארס ולקדש שפיר דמי ... וכזה הורו הגאונים).

שו"ע ס"א (נוהגין שלא לישא אשה בין פסח לעצרת ... מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא, אבל לארס ולקדש שפיר דמי").

וכן הוא המנהג גם בימי בין המצרים, כמבואר ברמ"א (סי' תקנא ס"ב): "ונוהגין להחמיר שאין נושאים מי"ז בתמוז ואילך עד אחר תשעה באב".

ובאבלות על אביו ואמו, לא רצו לאסור על האבל לישא אשה במשך י"ב חודש, אלא "שלושים", כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' שצב ס"א): "אסור לישא אשה כל ל' יום, אפילו בלא סעודה, ולאחר שלשים מותר אפילו על אביו ואמו, ואפילו לעשות סעודה".

אמנם אסרו על האבל את ההשתתפות בשמחת נישואין כל י"ב חודש, כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' שצא ס"ב): "על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום על אביו ועל אמו לאחר י"ב חדש".

וגם בזה הקילו קצת, כמבואר ברמ"א שם (ס"ג): "בסעודת נשואין ... נוהגין רק שהאבל משמש שם אם ירצה", והיינו שאם רוצה לבוא לחתונה, יכול הוא לבוא לשם לשמש את המשתתפים בסעודת הנישואין.

[2]) טור (יש מקומות שנהגו שלא להסתפר). ב"י ריש הסימן (וכן המנהג פשוט בינינו). שו"ע ס"ב (נוהגים שלא להסתפר).

וכן נוהגים גם בימי בין המצרים, כמבואר ברמ"א (סי' תקנא ס"ד): "תספורת נוהגים להחמיר מי"ז בתמוז".

ולענין אבלות י"ב חודש, נתבאר בשו"ע (יו"ד סי' שצ ס"ד): "על כל המתים מגלח לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חבריו". וברמ"א (שם): "ושיעור גערה יש בו פלוגתא, ונוהגים בג' חדשים". והיינו שלא רצו לאסור התגלחת כל י"ב החדשים, מפני הניוול, ולכן הסתפקו באיסור התגלחת עד שיגערו בו חבריו, או עד ג' חדשים.

[3]) אע"פ ש"בין פסח לעצרת" הם מ"ט יום; מכל מקום אין נוהגים בהם דיני אבלות אלא בל"ג ימים (שבתוך מ"ט הימים) שבין פסח לשבועות (וראה הגהת מה"ר אשר מרגליות מראקשיק, בקובץ יגדיל תורה נ.י. ח"ט ע' ל: נראה לי דחסר כאן שלשה תיבות" "שלשה ושלשים ימים").

ובפרטיות מובאות בזה כמה דעות לקמן (ס"ה-ו), מתי הם ל"ג ימים אלו.

[4]) תשובות הגאונים שם (משום מנהג אבלות). הרי"ץ גיאת שם (ומשום אבילות הוא ולא משום איסור הוא ... ומאותה שעה ואילך נהגו להתאבל עליהן). לבוש ס"א (מפני שבאותו זמן מתו תלמידי ר' עקיבא ומתאבלין עליהם).

אבל בפרי עץ חיים (שער כב פ"ז, הגהת צמח): "הטעם שאין אנו נוהגין אבילות אלא שלא לגלח, השערות הם דינין". והיינו לומר שבמנהג שלא לגלח השערות יש טעם נוסף על פי קבלה, שלכן מחמירים שלא לגלח מערב פסח עד ערב שבועות (כדלקמן ס"ו, ובשוה"ג שם).

[5]) יבמות סב, ב (אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה ... תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת ... כולם מתו מיתה רעה ... אסכרה). טור ושו"ע ס"א (שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא).

[6]) תשובות הגאונים שם (ולענין קדושין מי שרצה לקדש בין פסח לעצרת מקדש, לפי שאין עיקר שמחה אלא בחופה). הרי"ץ גיאת שם (ודוקא נשואין שעיקר שמחה בחופה ובכניסה אבל לארס ולקדש לא). טור (וכתב הר"י גיאת דוקא נישואין שהוא עיקר שמחה, אבל לארס ולקדש שפיר דמי ... וכזה הורו הגאונים). שו"ע ס"א (אבל לארס ולקדש שפיר דמי).

ומה שהזכיר כאן רק "שידוכין" (ולא "אירוסין וקידושין"), נתבאר בח"י ס"ק ד (ועכשיו שאין מקדשין אלא בשעת נישואין, מכל מקום מותר לעשות שידוכין).

[7]) מ"א ס"ק א.

[8]) מ"א שם (ונראה לי דמותר לעשות באותו פעם סעודת אירוסין). ח"י שם (ועכשיו שאין מקדשין אלא בשעת נישואין, מכל מקום מותר לעשות שידוכין ולעשות סעודה).

ולענין בין המצרים, הנה מר"ח אב עד התענית נתבאר בשו"ע (סי' תקנא ס"ב): "ואין עושין סעודת אירוסין, אבל ליארס בלא סעודה מותר" (כמו לענין חול המועד, שנתבאר בשו"ע (סי' תקמו, ס"א) "ומותר לארס, ובלבד שלא יעשו סעודת אירוסין"). וכן לענין שידוכין נתבאר במ"א (שם ס"ק י): "מותר לעשות שידוכין, ומכל מקום נראה לי דאסור לעשות סעודה, ואפילו בלא רקודין ומחולות".

אבל מי"ז תמוז עד ר"ח אב נתבאר ברמ"א (שם): "שאין נושאים מי"ז בתמוז ואילך". אבל אירוסין מותר גם בסעודה, כמבואר באליה רבה (ס"ק כה): "דקודם ר"ח מותר בסעודת אירוסין". ולמד זאת מהרמ"א (שם ס"י): "ובסעודת מצוה כגון ... וסעודת אירוסין". וכן סעודת שידוכין, כמבואר במשנה ברורה (שער הציון שם ס"ק כ"ו).

ומכך למדו לימי הספירה שמותרת גם סעודת אירוסין. וראה דברי נחמיה בהגהותיו כאן.

ומה שנתבאר כאן שאירוסין אינה דומה לנישואין, היינו לענין שמחה. אבל לענין מצוה, נתבאר לעיל (סי' רמט ס"ו): "וסעודת אירוסין ונשואין ... סעודת מצוה". וכן הוא לעיל (סי' תמד סט"ו): "סעודת מצוה כגון ... סעודת אירוסין ונשואין".

[9]) מ"א שם (ונראה לי דאף מי שעשה שדוכים אסור לעשות רקודין ומחולות). ח"י שם (רק לעשות שמחות יתירות בריקודין ומחולות נהגו איסור).

בזמנינו לא רגיל כל כך לעשות ריקודין ומחולות בסעודת שידוכין ("ווארט" או "קנין"). מכל מקום נהגו רבים לאחרונה לעשות ריקודים ומחולות בסעודת בר מצוה. ולפי המבואר כאן, אפשר לעשות הסעודה גם בימי הספירה, "אבל לא יעשו ריקודים ומחולות".

וכן הוא לענין בין המצרים, כמבואר בדרך החיים (ס"א): סעודת שידוכין ... מי"ז בתמוז עד ר"ח מותר ... אבל ריקודין ומחולות אסור לעשות בין המצרים בכל ענין".

[10]) ואפשר שגם לענין אבלות, יש ללמוד מדין ימי הספירה, שהרי מבואר כאן: "מותר לעשות סעודת הרשות כגון שמחת מריעות, בלא ריקודין ומחולות ושמחות יתירות". והיינו שריקוד ומחול חמורים יותר מסעודה מריעות, שהתירו בימי הספירה. ואילו באבלות נהגו לאסור גם סעודת מריעות, כמבואר ברמ"א (יו"ד סי' שצא ס"ב): "ויש אוסרין בסעודת ברית מילה. והמנהג שלא לאכול בשום סעודה בעולם כל י"ב חדש אם הוא חוץ לביתו". וכיון שריקודים הם חמורים יותר, שאסרו גם בימי הספירה, אם כן אפשר שמכל שכן נאסרו הריקודים באבלות.

ויתירה מזו, שגם במקום שהתירו ליכנס לחתונה, על מנת לשמש, מכל מקום אסרו לאכול אתם, כמבואר ברמ"א (סי' שצא ס"ג): "בסעודת נשואין ... נוהגין רק שהאבל משמש שם אם ירצה, ואוכל בביתו ממה ששולחין לו מן הסעודה". יוצא אם כן לכאורה, שההיתר לשמש מועיל רק לענין הכניסה לחתונה, ולא לענין לאכול שם, ואם כן אפשר שמכל שכן אינו מועיל לענין ריקודים ומחולות שבחתונה, שהוא חמור יותר מסעודת מריעות האסורה באבלות י"ב חודש.

[11]) ח"י שם (אפילו סעודת רשות נוהגין היתר).

וגדרה של "שמחת מריעות" נתבאר בשוע"ר (סי' שז סכ"ג): "באורחים שאינן מעיר אחרת אלא שזימן אליו אחוזת מרעהו מבני עירו לסעודת מריעות", וממשיך ומבאר שם, שהכנסת אורחים מעיר אחרת היא "מצוה גדולה", ואינה נקראת "סעודת מריעות".

[12]) מנויים כאן שלושה דברים שנהגו מחמת האבלות של ימי הספירה:

א) שלא להסתפר.

ב) שלא לישא אשה.

ג) שלא יעשו ריקודין ומחולות.

ועוד שלושה דברים שאנו נוהגים בימי הספירה, אף שלא נזכרו בשו"ע:

ד) שלא להאזין לכלי זמרה.

זה לא נזכר בהלכות ימי הספירה, אבל נזכר בהלכות זכר לחורבן (סי' תקס ס"ג): "גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר". אלא שהתירו בכמה אופנים, בשמחה של מצוה, וכאן נהגו לאסור לגמרי.

וכן נזכר איסור זה לענין בין המצרים, בשעה שמותר לעשות סעודת מצוה, כמבואר באליה רבה (סי' תקנא ס"ק כו): "ואפילו במילה עצמה אין נוהגין [בתשעה ימים] ליקח מנגנין" (וראה נטעי גבריאל, בין המצרים, פט"ו ס"א).

מכל מקום יש מחלקים בזה בין ניגוני שמחה לבין ניגוני דבקות, ובזה גופא – בין מוסיקה חיה של כלי זמר לבין מוסיקה מוקלטת (ראה הלכות ומנהגי חב"ד ע' 224, בשם הגרש"ז גרליק. ובספרים המצויינים ב"הערות ובאורים" גליון א'פח ע' 65-66).

וטעם החילוק ביניהם, כי בעבר היתה מטרת הכלי-זמר כדי להרקיד את העם, ובעיקר בשמחת חתונה וכיו"ב, כנזכר גם בשוע"ר (סי' שלח ס"ג): "לנגן בכלי שיר בחופות משום כבוד חתן וכלה ... שזה עיקר שמחת חתן וכלה". וכיון שאסרו הריקוד במילא נאסרו גם כלי שיר. אמנם בזמנינו מטרת הכלי-זמר היא לא רק בשביל ריקודים, אלא אפילו ניגוני דבקות מנגנים בכלי שיר, שמשמיעים אותם בבית או במכונית וכיו"ב.

ופעם אחת הורה רבינו להקל (לקו"ש חל"ז ע' 122), באופן שהוא: (א) אחרי ל"ג בעומר (שיש נוהגים להקל בהם). (ב) סעודת מצוה. (ג) בהקלטה (כפי הנראה לא מייר שם במוסיקה חיה של כלי זמר).

ה) שלא ללבוש בגד חדש.

תקנה זו הנהיגו הגאונים, כמובא ב"תשובות ופסקים חכמי אשכנז" (סי' סט): "כתב רב שרירא גאון ... גזרו חכמים שלא לעשות שמחה בין פסח לעצרת, ושלא לעשות כסות חדשה עד שבועות". ונזכר גם בלקט יושר (מנהגי בעל תרומת הדשן): "ואמר שמותר באושטרייך לקנות בגד חדש בל"ג בעומר".

מנהג זה לא נזכר בשלחן ערוך לענין ימי הספירה, אלא לענין בין המצרים, כמבואר בשו"ע (סי' תקנא ס"ו): "כלים חדשים ... אסור ללבשם בשבת זה (ואנו מחמירין מראש חודש ואילך)". אבל נהוג כן גם בימי הספירה.

ולענין אבלות י"ב חודש, נתבאר ברמ"א (יו"ד סי' שפט ס"ג): "לעשות בגדים חדשים ... נהגו איסור כל י"ב חודש".

ו) שלא לברך שהחיינו על פרי חדש.

בשלחן ערוך נזכר מנהג זה – רק לענין בין המצרים (סי' תקנא סי"ז): "טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש".

אבל ב"ס' המנהגים – חב"ד" מובא מנהג זה הן לענין בין המצרים (ע' 46): "נזהרין מלומר שהחיינו בימים אלו על פרי וכיו"ב, וגם לא בשבת", והן לענין ימי הספירה (ע' 43): "נוהגין שאין מברכים שהחיינו בימי ספירת העומר" (ראה מה שליקט בזה בס' "חקרי מנהגים" ח"ג סי' עט).

ומכל מקום רואים אנו הפרש בינם, שבבין המצרים נוהגים להזהר מאמירת שהחיינו גם בשבת, משא"כ בימי הספירה. כמובא ב"תורת מנחם התוועדויות" תשמ"ט ח"ג ע' 134 (אלצנו נוהגים שבימי הספירה אין מברכים שהחיינו על פרי חדש, מלבד ביום השבת ובל"ג בעומר). וראה גם המלך במסיבו (ח"א ע' שיז-ח).

וטעם החילוק ביניהם אפשר להבין מדברי המ"א (סי' תקנא ס"ק מב): "ובכתבי האר"י אסר אפילו בשבת ... וטעם האיסור נראה לי כיון דהזמן ההוא זמן פורעניות אין לברך שהחיינו לזמן הזה, אבל אין הטעם משום אבילות, דהא לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו". וכיון שימי הספירה אינם נקראים כל כך "זמן פורעניות", לכן הקילו בזה עכ"פ בשבת.