שומע כעונה ועניית אמן - 1066

שומע כעונה ועניית אמן

הרב שלום דובער לוין

ספרן ראשי בספריית אגודת חסידי חב"ד

מבואר בשוע"ר (סי' ריג ס"ד): "אין אדם יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה אפילו ענה אמן אלא א"כ שמעה מתחילתה ועד סופה . . ואז יוצא ידי חובתו בדיעבד אפילו לא ענה אמן". הרי שיש לנו שני אופנים לצאת בהם ידי חובה: א) בשמיעת הברכה. ב) בעניית אמן.

וכן מבואר בשוע"ר (סי' רא ס"ה): "שהשומע כעונה, ועונה אמן כמוציא ברכה מפיו", שהם שני האופנים שיכול לצאת מחבירו, על ידי שמיעת הברכה או על ידי עניית אמן.

אמנם יש אופנים שאין יוצאים אלא בעניית אמן, ויש אופנים שיוצאים דוקא בשמיעה, ולא שייך בהם עניית אמן.

אבאר תחילה את אלו שיש בהם תנאי שהוא דוקא בעניית אמן, והוא בחזרת הש"ץ, כמבואר בשוע"ר (סי' קכד ס"א): "לאחר שסיימו הצבור תפלתם יחזור ש"ץ התפלה בקול רם שאם יש מי שאינו יודע להתפלל ישמע כל התפלה מהש"ץ ויוצא . . ואפילו מי שאינו בקי אינו יוצא אלא בצבור, דהיינו שט' יהיו שומעין ומכוונים לברכת הש"ץ ויענו אמן אחריו". הרי שיש כאן תנאי שיהיו תשעה "עונים". (ושם ס"ו): "כשש"ץ חוזר התפלה יש לכל הקהל לשתוק ולכוין לברכות שמברך הש"ץ ולענות אמן".

וכן מבואר בשוע"ר (סי' נט ס"'ד): "ומכל מקום אינו מוציא אלא ש"ץ את הצבור דהיינו כשיש שם ט' השומעים ועונין אמן". (וסי' נה ס"ז): "צריך ליזהר שיהיו ט' שומעין ועונין אמרן אחריו". (וסי' תקצד): "אם אין שם תשעה שעונין אמן אחר ברכותיו אין אדם יוצא בתפלתו", כי דוקא באופן זה תיקנו חכמים את חזרת הש"ץ, שיהיו ט' שומעים ועונים אמן.

וכן הוא הדין בברכות קריאת שמע וברכות השחר, כמבואר בשוע"ר (סי' נט ס"ד): "ברכת קריאת שמע וכל ברכת השחר שהן ברכות שבח והודאה ונתקנו לאמרם בפיו או שישמע אותן ברוב עם שהיא הדרת מלך, כשט' שומעין מאחד ועונין אחריו אמן".

וכל האמור הוא בחזרת הש"ץ של שמונה עשרה, או בברכות קריאת שמע וברכות השחר, משא"כ בקריאת שמע עצמה מבואר בשוע"ר (סי' סא סכ"ה): "אינו יוצא בשמיעה אלא כשט' שומעין מאחד". וכאן לא נזכרים תשעה עונים – רק "כשט' שומעין", והיינו כיון שקריאת שמע אינה ברכה, ואין שייך בה עניית אמן, ולכן אלו שמכוונים בקריאת שמע בצבור להוציא את מי שאינו בקי, הרי זה רק באופן ד"שומע כעונה" בלבד.

וכעין זה מוצאים גם לענין מצות אמירת ההגדה של פסח, כמבואר בשוע"ר (סי' תעג סכ"ד): "בני הבית שהן יוצאין בשמיעה מבעל הבית". ואע"פ שלא שייכת עניית אמן בכל זה, מכל מקום יוצאים בשמיעתם, שהשומע כעונה.

וכן הוא לענין אמירת ההלל שבליל הסדר, כמבואר בשוע"ר (סי' תפד ס"ג): "ואח"כ אומר לפניהם מה נשתנה וכל ההגדה . . ואח"כ הלל".

וכן הוא לענין אמירת ההלל בכל המועדים, שתיקנו חכמים לומר בהם הלל, והמנהג הי' בדורות הראשונים שהחזן הי' אומר את כל ההלל בקול, והקהל הי' יוצא ידי חובה בשמיעתו (ורק שהשומעים היו עונים "הללויה" על כל פרק, ובאמירת הודו גו' יאמר גו' יאמרו גו' - הקהל עונה "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". ראה משנה סוכה לח, א. ברייתא סוטה ל, ב).

אלא שבדורות הבאים נהגו שכל אחר אומר כל ההלל בעצמו, מלבד פסוקי הודו גו' יאמר גו' יאמרו גו' –  שהקהל עונה אחרי הש"ץ "הודו גו' חסדו", כמבואר (לענין ליל הסדר) גם בשוע"ר (סי' תעט ס"ז): "אבל יכול ליתן רשות לאשתו לומר הודו ויאמר נא ויאמרו נא, והוא יענה אחריה הודו, ויצא ידי חובתו במה ששומע ממנה יאמר נא ויאמרו נא וגו'".

[ואנו נוהגים, שמלבד מה שכל אחד עונה אחרי הש"ץ הודו גו', אומר כל אחד גם את הפסוקים בעצמו (ראה ס' המנהגים – חב"ד ע' 36)].

וכן לענין ספירת העומר (לדעת המתירים לצאת בשמיעת הספירה מהש"ץ), מבואר בשוע"ר (סי' תפט ס"א): "אם הוא בעצמו שמע הספירה מפי חבירו . . יצא ידי חובתו מן התורה שהשומע הוא כאומר", כי גם בספירת האומר אין שייך עניית אמן, ולכן יוצא בשמיעה בלבד.

וכן לענין קריאת המגילה, כאשר באים לקרותה, עולה הבעל קורא על הבימה, מברך הברכות בקול, הקהל עונה אמן ויוצא בשמיעת הברכות. אחר כך קורא את המגילה, וכל הקהל יוצא בשמיעת המגילה מפי הבעל קורא.

[כעין זה הוא גם בתקיעת שופר, שהבעל תוקע עולה לבימה, מברך הברכות בקול, הקהל עונה אמן ויוצא בשמיעת הברכות. אחר כך תוקע בשופר, וכל הקהל יוצא בשמיעת התקיעות מהבעל תוקע. אלא שאעפי"כ יש הפרש בינם, כי מצות תקיעת שופר היא רק שמיעת התקיעות, וכאמור בנוסח הברכה "לשמוע קול שופר", ולכן יוצא הקהל בשמיעת התקיעות, משא"כ במצות המגילה, עיקר המצוה בקריאת המגילה, וכאמור בנוסח הברכה "על מקרא מגילה". ובזה יש הפרש בין חובת האנשים לחובת הנשים, שעיקר מצות הנשים היא שמיעת המגילה, ולכן כשהנשים מברכות על שמיעת המגילה נוסח הברכה הוא "לשמוע מגילה", כמבואר ברמ"א (סי' תרפט ס"ב): "ויש אומרים אם האשה קוראה לעצמה מברכת לשמוע מגילה, שאינה חייבת בקריאה". משא"כ האנשים, שעיקר המצוה אצלכם היא "קריאת המגילה"].

ואף שעיקר המצוה היא "קריאת המגילה" מכל מקום, על ידי שהקהל שומע את קריאת המגילה מהבעל קורא הרי זה כאילו הם קראו את המגילה בעצמם, וכמבואר בשו"ע (סי' תרפט ס"א-ב): הכל חייבים בקריאתה . . אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו", והיינו כי גם בקריאת המגילה אין שייך עניית אמן, ולכן יוצא בשמיעה בלבד.

וכן הוא לענין מצות לימוד התורה, כמבואר בשוע"ר (הל' תלמוד תורה פ"ב הי"ב): "וכל אדם צריך ליזהר להוציא בשפתיו ולהשמיע לאזניו כל מה שלומד . . וכמו בכל המצות התלויות בדבור שאינו יוצא בהן ידי חובתו בהרהור, אלא אם כן שומע מפי המדבר שהשומע כעונה בפיו", כי גם בתלמוד תורה אין שייך עניית אמן, ולכן יוצא בשמיעה בלבד.

וכן אנו מוצאים במקום שאינו יכול לענות אמן, שצריך לכוין בשמיעתו בלבד, כמבואר בשוע"ר (סי' קד ס"ה): "אפילו לענות קדיש וברכו וקדושה לא יפסיק בתפלת י"ח, אלא ישתוק ויכוין למה שאומר הש"ץ, ויהיה כעונה בפיו, ששומע כעונה בכל מקום".

בצבור ביחיד ובזימון

אלא שבכל אלה יש הפרש, שלפעמים אינו יכול לצאת בשמיעה אלא בציבור, ולפעמים דוקא בזימון (בשלושה), ולפעמים אפילו ביחיד:

א) לענין ברכת המצות מבואר בשוע"ר (סי' ח סי"א): "אם כמה אנשים מתעטפים כל אחד בטליתו בבת אחת כל אחד מברך לעצמו ואם רצו האחד מברך והאחרים שומעין ועונין אמן ויוצאין בזה דשומע כמדבר . . וכן הדין בכל ברכות המצות".

ב) לענין תפלה וקריאת שמע וברכותיה וברכות השחר מבואר בשוע"ר (סי' נט ס"ד): "ברכות אלו של קריאת שמע הש"ץ . . אינו מוציא אלא ש"ץ את הצבור דהיינו כשיש שם ט' השומעים ועונין אמן, אבל כשאין ט' שומעין יחיד הוא ואין יחיד מוציא את היחיד אפילו מי שאינו בקי אלא בברכת הנהנין וברכת המצות וכיוצא בהן משאר כל הברכות, חוץ מברכת קריאת שמע וכל ברכת השחר שהן ברכות שבח והודאה ונתקנו לאמרם בפיו או שישמע אותן ברוב עם שהיא הדרת מלך כשט' שומעין מאחד ועונין אחריו אמן".

[ומכל מקום יש חילוק בין תפלה לקריאת שמע, כמבואר בשוע"ר (שם): "ברכות אלו של קריאת שמע הש"ץ מוציא את הרבים ידי חובתן אפילו מי שהוא בקי, ואינן דומות לתפלה שאין הש"ץ מוציא אלא מי שאינו בקי, לפי שהתפלה בקשת רחמים היא וצריך כל אחד לבקש רחמים על עצמו אם יודע, משא"כ בברכות אלו וכיוצא בהן"].

ולענין קריאת המגילה מבואר בשו"ע (סי' תרפט ס"ה): "מקום שאין מנין אם אחד יודע והאחרים אינם יודעים אחד פוטר את כולם ואם כולם יודעים כל אחד קורא לעצמו". ובמ"א שם (ס"ק י): "קורא לעצמו, משמע דסבירא ליה דאין היחיד מוציא חבירו אלא בעשרה . . כמו תפלה דבעי עשרה".

[אלא שגם לדעה זו אין דין קריאת המגילה דומה לדין תפלה, שהרי לענין התפלה מבואר בשוע"ר (סי' קכד ס"א): "לאחר שסיימו הצבור תפלתם יחזור ש"ץ התפלה בקול רם, שאם יש מי שאינו יודע להתפלל ישמע כל התפלה מהש"ץ ויוצא, אבל הבקי אינו יוצא ידי חובתו בתפלת ש"ץ. ואפילו מי שאינו בקי אינו יוצא אלא בצבור דהיינו שט' יהיו שומעין ומכוונים לברכת הש"ץ ויענו אמן אחריו". היינו שיש שני תנאים שיוכל להוציא חבירו בתפלה: א) שיהי' בצבור. ב) שיהי' השומע אינו בקי.

וגם אינה דומה לדין ברכות קריאת שמע, שכאמור לעיל יש בהן רק תנאי אחד, שאינו מוציא אלא בצבור.

משא"כ לענין קריאת המגילה לדעה זו, מבואר בשו"ע (סי' תרפט ס"ה): "מקום שאין מנין, אם אחד יודע והאחרים אינם יודעין אחד פוטר את כולם, ואם כולם יודעים כל אחד קורא לעצמו". היינו שסגי באחד משני התנאים: א) או שיהי' בצבור. ב) או שאין השומע בקי].

אח"כ מביא במ"א שם את הדעה הב': "אבל ברבינו ירוחם נתיב י"ג משמע דאפילו יחיד מוציא חבירו במגילה אע"פ שהוא בקי . . ואם כן עדיף שיקרא אחד לכולן משום ברוב עם הדרת מלך". וכן נפסק בשוע"ר (סי' ריג ס"ו): "בברכות המצות כשכולם מקיימים המצוה ביחד כגון שמיעת קול שופר או מגילה, מצוה שאחד מברך לכולם . . אבל אם רצו לקיים כל אחד המצוה בפני עצמו ולברך לעצמן הרשות בידם, כגון שיקרא כל אחד המגילה לעצמו אם אין שם עשרה, או שיתקע לעצמו, ומכל מקום טוב שיקרא אחד לכולם לקיים ברב עם הדרת מלך".

ומכל מקום גם לדידן יש חילוק בקריאת המגילה, אם הוא בצבור או בפחות מעשרה, כמבואר בפסקי הסדור (סדר קריאת מגילה): "כשקורין המגלה בצבור מברכין לאחריה ברכה זו [ברוך כו' הרב את ריבנו וכו'] אבל לא ביחיד". והטעם הוא כנראה, כיון שהברכה שלאחר הקריאה לא נתקנה אלא בקריאת התורה בצבור, בקריאת ההפטרה בצבור, ובקריאת המגילה בצבור, משא"כ בשאר ברכת המצות – לא תיקנו ברכה אחר המצוה – רק לפניה, כמבואר בגמרא (פסחים ז, ב): "כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן".

ג) לענין ברכת הנהנין מבואר (סי' קסז סי"ד-ז): "רבים שנתוועדו לאכול אחד מברך לכולם . . ואפילו הם שנים לבד . . במה דברים אמורים ... אם אמרו נאכל כאן או במקום פלוני כיון שהכינו מקום לאכילתם הרי נקבעו יחד . . ישיבתנו בשולחן אחד או בלא שולחן במפה אחת חשובה קביעות . . אבל אם אינם יושבין על שולחן אחד או מפה אחת אינן קבועים יחד . . וכל אחד מברך לעצמו. אם בירך אחד לכולם אע"פ שנתכוין להוציאם ידי חובתם והם נתכונו לצאת לא יצאו".

ד) ולענין ברכת המזון מבואר בשוע"ר (סי' קצב ס"א): "כבר נתבאר בסי' קס"ז שברכת הנהנין אינה דומה לברכת המצות . . אין חבירו פוטרו אלא א"כ נקבעו יחד בדבר שקביעות מועלת בו שדרכו בכך שקביעותם מצרפתם להיות נחשבים כגוף אחד וברכה אחת לכולם. במה דברים אמורים בברכה ראשונה שדעתם להתחבר ולקבוע עצמן לאכול יחד אבל בברכה אחרונה כיון שכבר אכלו והם מתפרדים זה מזה אינן מצטרפין זה עם זה להחשב כגוף אחד שיפטרו בברכה אחת מהם אלא א"כ הם משלשה ולמעלה שיש שבח וקלוס יותר כשמצטרפין לברכה אחת לפי שהם ראוים לזמן כלומר להזדמן יחד לצירוף ברכה בלשון רבים".

ברוב עם הדרת מלך

כבר הובא לעיל מהמ"א, דקיי"ל שגם בפחות מעשרה יכול להוציא את חבירו בקריאת המגילה. ומוסיף ומבאר במ"א שם: "ואם כן עדיף שיקרא אחד לכולן משום ברוב עם הדרת מלך". והיינו דכיון דקיי"ל שאחד יכול לקרוא לכולם אף בפחות מעשרה, לכן עדיף שיקרא אחד לכולם אף בפחות מעשרה.

ואף כשהצבור מניחים תפילין ומתעטפים בציצית אין אחד מוציא את כולם בברכתו, מכל מקום שאני מגילה שעדיף שאחד יוציא את כולם. וטעם החילוק מבואר בשוע"ר (סי' ריג ס"ו): "בברכת המצות אם כל אחד עושה מצוה בפני עצמו, אף שכולן מצוה אחת, כגון שכל אחד מתעטף בציצית או לובש תפילין הרשות בידם אם רצו אחד מברך לכולם כדי לקיים ברב עם הדרת מלך, ואם רצו כל אחד מברך לעצמו . . בברכות המצות כשכולם מקיימים המצוה ביחד כגון שמיעת קול שופר או מגילה, מצוה שאחד מברך לכולם . . וכן אם יושבים בסוכה אחת. אבל אם רצו לקיים כל אחד המצוה בפני עצמו ולברך לעצמן הרשות בידם, כגון שיקרא כל אחד המגילה לעצמו אם אין שם עשרה או שיתקע לעצמו. ומכל מקום טוב שיקרא אחד לכולם לקיים ברב עם הדרת מלך אע"פ שאין חיוב בדבר".

ולכן גם כשמקדשים בשבת ויום טוב, האחד מקדש בדרך כלל ומציא האחרים ידי חובתם. אמנם יש כאלו שרוצים לקדש בעצמם, וכאמור לעיל שהרשות בידם לעשות כן.

[אלא שלכאורה היינו דוקא "אם רצו לקיים כל אחד המצוה בפני עצמו ולברך לעצמן", דהיינו שקורא המגילה לעצמו או תוקע לעצמו או מקדש לעצמו. משא"כ "אם יושבים בסוכה אחת" לא כתב רבינו "אם רצו יברך כל אחד לעצמו". ולפי הנראה מדברי רבינו, כאשר כמה אוכלים ביחד בסוכה אחת, אחד צריך לברך והשאר יצאו בשמיעתם ובעניית אמן.

ובפרט בקידוש, כאשר המקדש מברך גם לישב בסוכה, והשומע יוצא ממנו בברכת הקידוש, צריך לצאת ממנו גם בברכת לישב בסוכה, ולא יברך לעצמו.

אמנם למעשה נוהגים שכל אחד מברך לעצמו לישב בסוכה, הן כשאוכלים ביחד בימי חול המועד, והן כשאחד מקדש והשאר יוצאים ממנו בברכת הקידוש, ומברכים לעצמם "לישב בסוכה" בעת אכילת החלה].

כשהמברך כבר יצא ידי חובתו

כל האמור לעיל הוא כשהמברך עדיין לא יצא ידי חובתו, משא"כ אם הוא כבר יצא ידי חובתו ועתה בא להוציא אחרים ידי חובתם, בזה יש חילוק בין שאר ברכת המצוות, שאינו יכול להוציא אחרים – אלא אם כן אינם יודעים לברך בעצמם, לבין קריאת המגילה עצמה – שיכול להוציא גם את הבקיאים.

שהרי לענין ברכת המצוות, מבואר בשוע"ר (סי' ח סי"א): "אדם אחר שאינו מתעטף עכשיו בציצית אינו יכול לברך כדי לפטור את המתעטף, כיון שהוא עצמו אין צריך לברך עכשיו ברכה. ואם המתעטף הוא בור שאינו יודע לברך יכול לברך לו אחר אע"פ שאין צריך עכשיו לברכה זו, כיון שכל ישראל ערבים זה בזה א"כ גם הוא צריך לברכה זו עכשיו . . וכן הדין בכל ברכות המצות".

משא"כ לענין קריאת המגילה, הנה גם אחד שכבר יצא ידי חובתו בקריאת המגילה יכול לקרוא פעם נוספת, ויכול גם להוציא אחרים, אף הבקיאים. ואף שלא שייך כאן חיוב מטעם ערבות, שהרי השומעים הם בקיאים ויכולים לקרוא בעצמם, מכל מקום יכול להוציא אחרים ידי חובתם בקריאת המגילה.

ואף שמבואר בשוע"ר (סי' תקפח ס"ו): "אם התוקע הוא פטור ממצוה זו אינו מוציא אחרים ידי חובתן בתקיעתו". מכל מקום בקריאת המגילה וכיו"ב נקרא מחוייב במצוה, אף שהוא יצא כבר ידי חובתו.

ולפי כל האמור לעיל, הנה כאשר הבעל קורא כבר יצא ידי חובתו, אזי אחד מהשומעים מברך את ברכת קריאת המגילה, ואילו את קריאת המגילה עצמה מוציא הבעל קורא את הקהל, אף שהוא אינו מחוייב עתה בדבר.