היוצא מהסוכה בסתם האם צריך לחזור ולברך "לישב בסוכה" כשחוזר לאכול לאלתר

בשו"ע אדה"ז סי' תרלט סי"ג כותב: מי ש"יצא מן הסוכה בין גמר אכילה ראשונה להתחלת אכילה אחרונה, ושהה שם חוץ לסוכה ולא חזר לאלתר אלא לאחר שעה ושתים" – "צריך לברך לישב בסוכה על אכילה זו האחרונה, שאין אכילה זו טפילה לאכילה הראשונה, אלא היא חשובה בפני עצמה".

ואחר כך ממשיך וכותב: "או אפילו אם חזר לאלתר, אלא שבשעה שיצא מן הסוכה היה דעתו לשהות הרבה חוץ לסוכה ושלא לחזור לסוכה לאלתר" – "אין הברכה שבירך על אכילה הראשונה פוטרת אכילה אחרונה, כיון שהפסיק ביניהן ביציאה גמורה על דעת שלא לחזור לאלתר".

וממשיך וכותב: "אבל אם לא הפסיק ביניהם ביציאה גמורה שלא לחזור לאלתר – אינו צריך לברך על אכילה אחרונה".

אדה"ז מביא כאן שלושה אופנים של יציאה: א) יציאה של "שעה ושתים" מחוץ לסוכה – צריך לברך כשחוזר (בגלל ההפסק הרב). ב) התכוין לצאת לשעה ושתים אך נמלך וחזר לאלתר – צריך לברך (בגלל היסח הדעת). ג) לא יצא על דעת שלא לחזור לאלתר – אין צריך לברך כשחוזר לאלתר (בגלל שלא היתה היסח הדעת).

והנה מלשון אדה"ז: "כיון שהפסיק ביניהן ביציאה גמורה על דעת שלא לחזור לאלתר", משמע שרק היסח הדעת גמור כזה שהיה בדעתו במפורש "שלא לחזור לאלתר", נקרא הפסק, אבל אם יצא בסתם ולא גמר בדעתו שלא לחזור לאלתר – אין כאן "יציאה גמורה", ואם כן אין צריך לברך כשחוזר לסוכה לאלתר (פחות מ"שעה ושתים").

אלא שבמקור הדין כפי שהוא בריטב"א ובמג"א (כמצויין בשולי הגליון) לכאורה לא משמע כן, דהנה הריטב"א סוכה מה, ב כותב (וכן העתיק המ"א סי' תרלט סקי"ז בשם המ"מ): "מיהו כי אמרינן דמברך על הסוכה כל זמן שנכנס בה, היינו כשיוצא ממנה מתחלה יציאה גמורה לעשות עניניו ושלא לחזור לאלתר .. אבל לא יצא מתחלה אלא לדבר עם חבירו או להביא דבר לסוכה לצורך שעתו – לא הויא יציאה כלל לחייבו בברכה כשחוזר". ומשמע מדבריהם שרק כשיצא לדבר עם חברו או להביא דבר לסוכה – אין זה נקרא יציאה, כי באופן זה דעתו עדיין לשוב לסוכה מיד אחר כך, אבל אם יצא מהסוכה בסתם ללא כוונה מפורשת לחזור, משמע שצריך לחזור ולברך.

אך אדה"ז לא הביא המשך דברי הריטב"א והמג"א הנ"ל בשולחנו, אלא כתב רק את החלק הראשון של דבריהם, ומפשטות דבריו משמע שבדוקא לא העתיק את החלק השני של דבריהם, וזאת כדי להבהיר שרק "על דעת שלא לחזור לאלתר" נקרא "יציאה גמורה" להצריכו ברכה, ולא כשיצא בסתם.

והנה בהל' ציצית סי' ח סכ"ג כותב אדה"ז: א) "הפושט טליתו ובשעה שפושט דעתו לחזור וללבוש מיד – אין צריך לחזור לברך עליו כשיחזור וילבשנו מיד". ב) "אבל אם כשפשטו לא היה דעתו לחזור וללבוש עד לאחר כמה שעות, אזי אפילו אם אח"כ נמלך ללבשו תיכף ומיד – צריך לחזור ולברך עליו".

והנה בתחילה מבהיר בלשונו שרק אם "דעתו לחזור וללבוש מיד", לא הוי היסח הדעת, אך מאידך כותב שאם "לא היה דעתו לחזור וללבוש עד לאחר כמה שעות", דהיינו שאם היתה דעתו במפורש ללבוש רק לאחר כמה שעות, אזי צריך לחזור ולברך.

ועדיין לא הודיענו מה הדין בסתם, ואת זה הוא מבהיר בסעיף כה: "הפושט טליתו סתם, שלא היה בדעתו כלום, לא שיחזור וילבשנו מיד ולא שלא יחזור וילבשנו מיד, אם כשפשט הטלית נשאר עדיין עליו טלית קטן, אם כן לא הסיח דעתו מהמצוה, לכן כשיחזור וילבוש את הטלית שפשט מתחלה – אין צריך לברך עליו. אבל אם כשפשט הטלית לא נשאר עליו שום בגד שיש בו ציצית, אם כן הסיח דעתו לגמרי מן המצוה, לכן כשיחזור וילבוש את הטלית שפשט – צריך לחזור ולברך עליו".

וממוצא דבריו מבואר שבעצם הפושט טליתו בסתם, נקרא זה היסח הדעת, וצריך לחזור ולברך (אלא אם כן היה לבוש ט"ק שזה מצילו מהיסח הדעת). ואם כן צריך להבין החילוק בין סוכה לציצית לענין היסח הדעת בסתם.

ויש לומר הביאור בזה, דהנה מצות סוכה היא (כמובא בשו"ע אדה"ז סי' תרלט ס"א): "תשבו כעין תדורו, כלומר כדרך שהוא דר כל השנה בביתו הזקיקתו תורה להניח דירתו ולדור כאן .. כל שבעת הימים אדם עושה ביתו עראי וסוכתו קבע". נמצא שהסוכה היא מקום הקביעות שלו.

ואם כן כשאדם יוצא מהסוכה, הרי כדי שהיציאה שלו תהיה "יציאה גמורה", צריך הוא לצאת "על דעת שלא לחזור לאלתר", כי אם לא כן הוא עדיין נגרר אחר מקום הקביעות שלו, ולכן היוצא מהסוכה בסתם שלא על דעת שלא לחזור לאלתר – אין כאן היסח דעת מהסוכה, כי אין כאן יציאה גמורה, ולכן כשחוזר אינו צריך לברך שוב "לישב בסוכה".

אבל בציצית אין כאן מצב של קביעות, אלא הוא מקיים מצוה בשעת לבישת הטלית בלבד, ואם כן כל שינוי ממצב זה ע"י הפשטת הטלית, הוי היסח הדעת מהמצוה, ולכן רק אם הסיר את הטלית על דעת לחזור ללובשו לאלתר, אינו צריך לחזור ולברך, אבל כשמסיר בסתם, יש כאן היסח הדעת מהמצוה, אלא אם כן היה לבוש טלית קטן שזה מראה שעדיין לא הסיח דעתו מהמצוה.

ולפי זה הוא הדין לכאורה בתפילין, שאם מסיר התפילין בסתם – צריך לחזור ולברך כשחוזר ולובשן. ואף שדין זה (של חליצת תפילין בסתם) לא מופיע בשוע"ר סי' כה סכ"ט, אבל לכאורה דינו כציצית, ולא כסוכה, שכן רק בסוכה נמצא האדם במצב של קביעות, משא"כ בציצית ותפילין.

ויש להאריך בזה עוד, ולעת עתה די בזה. ותן לחכם ויחכם עוד.    

.