סעיף א - 1050 [גליון]

שיטת אדמו"ר הזקן ב"מסירה לכתפים" (גליון)

הרב לוי יצחק גרליק

בריסל – קראון הייטס

בגליון הקודם השיג א' על מ"ש בגליון שלפנ"ז (א' מח) אודות שיטת אדמו"ר הזקן בענין "מסירה לכתפים". כתבתי מפורש אחרי שהצגתי את השאלה הנידונית (ראה בגליון הנ"ל ע' 199 בקטע הראשון) ש"כרגיל בכגון דא ישנם ריבוי דיעות [שהללו אוסרין והללו מתירין] והבה נעיין מהי שיטת אדה"ז...". דהיינו, אם אדה"ז הוא מהמתירין או האוסרין, ותו לא.

לצערי, המשיג שי' תיאר את זה שכאילו בניתי "בנין" והוא בא "לסתור" אותו וכו'. לא בנין ולא סתירה יש כאן אלא כתבתי הנלענ"ד הערה פשוטה בדברי אדה"ז. שאלתי יותר מי"ב שאלות/דיוקים בדברי אדה"ז, ולצערי הרב, לא ראיתי שום מענה או התייחסות להן, שזו היתה עיקר מטרת כתיבת ההערה – להתעמק בדברי אדה"ז (ולא בדברי...), והוא שקו"ט רק בנוגע להנוב"י וכו' שהובאו בסוף ובדרך אגב, ולכן מוכח מתוך דברי המשיג שקרא את ההערה שלי רק מקופיא (והנני דן אותו לכף זכות[1]) וכדלקמן.

לאידך, היות שאני משער לעצמי שאולי ישנם עוד כו"כ שהבינו כמותו, לכן נתעכב על הקטע הראשון והאחרון במה שכתב המשיג, ומזה ילמד הקורא על הכלל כולו (כי אחרת אצטרך הן להעתיק כל דברי המשיג והן לחזור עוה"פ על כל מה שכתבתי וזה בלתי אפשרי), ואז יווכח שהכל על מקומו יבא בשלום, והאמת והשלום אהבו.

בקטע הראשון כותב המשיג:

"הופתעתי לקרוא הערתו של . . בענין אנינות ושיש כביכול שיטה מיוחדת לאדה"ז בענין מסירה לכתפים ולדעתי טעה בדבר משנה הן בהבנת דברי אדה"ז בשולחנו והן בפירוש האגרת דרבינו זי"ע. אמרתי אעלה על הכתב דברים פשוטים וברורים הידועים לכל בר בי רב..." ע"כ הקדמתו.

ובסיום וחותם דבריו, אחרי שכתב את כל השגותיו ופירושיו וכו', מסיק המשיג בסוף השגתו:

 "אין כאן לא שיטה של אדה"ז במסירה לכתפים ואין כאן זלזול לכבודו של מרן הנוב"י והגרעק"א ועוד".

דהיינו, שהמשיג הבין בפשטות שני ענינים: א) שאני חידשתי שישנה (כלשונו) שיטה מיוחדת של אדמו"ר הזקן. ב) ש(ח"ו וח"ו היל"ת) זלזול בכבודו של הנוב"י וכו' וכו' ר"ל (והמשיג "הציל" אותם, לכאו').

מובן ופשוט, שמי כמוני יודע מך ערכי שאינני שייך לב' הענינים הנ"ל, הן לחדש ענינים והן הענין השני, ומעולם לא על דעתי לא הדבר הראשון ולא השני [וכמאמרם ז"ל (שבת קיח) יהא חלקי ממי שחושדין בו וכו'].

ולכן אסביר את הענין מזוית אחרת (שלא כתבתי בהערה המקורית מפני אריכות הענין והסתפקתי בכתיבת "ישנם ריבוי דיעות" אבל לא פירטתי מסקנתם), ובמילא הכל על מקומו יבא בשלום.

ישנה שאלה נפוצה ביותר: הלכה מפורשת בשו"ע וכו' שאונן פטור (ואסור) בכל המצוות וכו'. מה הדין אם "מסר לכתפים" [להרבה דעות היינו הח"ק, ואכ"מ], האם הוא נשאר אונן ועדיין פטור (ואסור) בכל המצוות עד הקבורה או חייב במצוות? ואני הוספתי על זה - ומהי שיטת אדמו"ר הזקן בזה? זהו התוכן של ההערה שלי.

בכדי לברר את הדבר, וגם למה כתבתי אודות סוגיא זו, צריך להקדים ג' נקודות עקריות:

א. הבהרת "המלקטים": הבה נעיין במסקנת דברי שלשה מה"מלקטים" בפתרון שאלה זו [בחרתי בשלשה נפוצים ואין בזה ח"ו משום זלזול באחרים[2], וכפשוט, וההדגשים שלי]:

א) זכרון מאיר פי"ג ס"ג וז"ל: "יש הסוברים שמי שאינו עוסק כלל בצרכי הקבורה וכו' ודבר זה גלוי וידוע לכל ונתפשרו עם הח"ק בכל הענינים הקשורים לקבורה ואין הם צריכים לעשות דבר בענין זה, לא חלים עליהם דיני אנינות. אולם הרבה סוברים שאף דמן הדין לא חלים עליהם דיני אנינות מכל מקום אין נוהגים כן, אלא כל דיני אנינות חלים עליהם, עד לאחר הקבורה". דהיינו שישנן ב' שיטות הפכיות בזה בנוגע לההנהגה בפועל.

ובהערות שם מביא עשרות מראי מקומות לכאן ולכאן לשני השיטות (ולא אביא אותם מפני האריכות).

ב) נטעי גבריאל הל' אבלות ח"א פט"ז (לאחרי שמביא בסעיפים א-ז כל הדינים של אנינות, ממשיך): "ח. במקום שגמרו האוננים לסדר את כל עניני המת עם החברא קדישא, הרי מדינא פסקה האנינות אף קודם שהוציאו את המת מן הבית, דכיון שכבר נמסרו לבני הח"ק כל הענינים ואין מוטל עליהם עתה לעשות דבר, א"כ הם מחוייבים בכל המצוות וק"ש ותפלה ומותרים בבשר ויין. ט. אכן אם הולך ללוותו לבית הקברות יש לו דין אנינות עד אחר הקבורה. י. וי"א דאף בהולך ללוות אין לו דין אונן, לכן אם רוצה להחמיר על עצמו לברך ולהתפלל רשאי, אך למעשה המנהג שאבל ההולך ללוות, מברך ומתפלל אחר הקבורה. יא. הרוצה להחמיר שלא לאכול בלא ברכה וכו'. היינו, שגם כאן מביא שישנן ב' שיטות הפכיות בזה[3].

ובהערות מביא ריבוי שיטות לכאן ולכאן ומעשה רב לכאן ולכאן (ולא אביא אותם מפני האריכות).

ג) גשר החיים פח"י סי' ב סכ"א (ע' קעב): "בזמן שגמרו האוננים לסדר כל עניני המת עם הח"ק מצד הדין פסקה האנינות מיד שנמסר המת לבני הח"ק אף שהמת עדיין בבית . . אולם אחרי שנוהגין הרבה אבלים ללוות את המת לקבורתו ומהם משתתפים בנשיאת המטה ובקבורה, אף שאין צורך בהם, אינם פוסקים המלווים את האנינות עד סתימת הקבר שאז זמן חלות האבלות . . ומכיון שאפשר להפסיק האנינות לאחר שגמרו עם הח"ק . . רשאים להחמיר . . [וכותב שם בהערה 13] רבו כאן הדיעות בין רבותינו הראשונים ברפ"ג דברכות, ומסביב לפירוש הירושלמי, ורבו הוויכוחים בין האחרונים בנוגע להסתירה בין דברי מרן המחבר או"ח לבין דבריו ביו"ד, ומחברי זמננו פלפלו בההכרעה בין דברי החכ"א לבין דברי הנוב"ת – וכתבנו ההלכה לפי העולה מרוה"פ ומתמצית דבריהם ע"פ יסוד הירושלמי והטוש"ע".

לסיכום: הפתרון להשאלה הנ"ל – לכו"ע במחלוקת שנוי', דהיינו, שישנם כו"כ שיטות הסוברים שאפילו אם מסר לכתפים לא פסקה האנינות ועדיין פטור ואסור בכל המצוות[4] וישנם כו"כ שיטות שאם מסר לכתפים פסקה האנינות ומתחייב האונן במצוות.

ב. הצד השוה שבכל המלקטים הנ"ל: הצד השוה שבכל המלקטים הנ"ל היא, שלמרות שהביאו שורה ארוכה של שיטות, מראי מקומות, ספרים, פוסקים והנהגות לכאן ולכאן וכו' – הנה אף א' מהם[5] לא מביא מהי שיטת אדמו"ר הזקן! ותמה על תמה אקרא. והגם שלכאו' הדבר דורש ביאור, אבל זוהי המציאות, וכדלקמן.

ג. ההנהגה בפועל: זכות גדולה נפלה בידי שנולדתי וגדלתי בשליחות (במילאנו איטליא) וכשגודלים בשליחות נתקלים בכל מיני מצבים שונים ומשונים, עד כדי כך שעשיתי ה"טהרה" הראשונה כשהייתי בן י"ד שנה... ומאז הנני חבר בהח"ק [שכל ענינה והפעולות הקשורות בזה היא האמונה בתחיית המתים שתהי' תיכף ומיד]. אבל כשבאתי ללמוד בישיבה ולכולל וכו' והשתתפתי בהלוויות ר"ל ראיתי שאין שיטה אחידה בפסקי-הלכה בענינים אלה. הייתי עד ראי' בריבוי הלווייות ר"ל שכ"א מהאוננים התנהג היפך מהשני כי זה שאל לרב פלוני וזה שאל לרב פלוני, ובפרט אם באו מעיירות שונות. מובן ופשוט, שחובתו של כל רב לפסוק כפי מה שלמד ושימש וכו', אבל כשהייתי שואל אותם (בנימוס ובד"א כמובן) ילמדנו רבנו מקור הדין, והאם ישנה שיטת חב"ד (-קרי) שיטת אדמו"ר הזקן או רבותינו נשיאנו וכו' לא קבלתי מענה ברור. [ובמקום אחר הארכתי בזה מאי טעמא שלא כולם לומדים הלכות אלו וכו'].

אשר לכן: המורם מג' נקודות הנ"ל הוא: א) שבנוגע לשאלה זו ישנה מחלוקת הפוסקים, וכלשון הרמב"ם בהקדמתו שלמדנו לפני כמה ימים בשיעור היומי ש"זה אומר בכה וזה אומר בכה", ב) אין אף א' שמביא את שיטת אדמו"ר הזקן! [ולהעיר שהרמב"ם אינו מביא את הענין של מסירה לכתפים (וישנה השיחה הידועה אודות ההשוואה בין הרמב"ם ואדה"ז . . ואכ"מ]. ג) אין הכרעה בזה (עכ"פ אצל אלה שראיתי).

הן אמת שישנו הלימוד זכות, כי אין הל' אבילות בשו"ע אדה"ז כי נשרפו וכו', אבל דוקא משום הא, הארכתי בהערה שבענין זה ישנו סי' שלם באו"ח (סי' עא-עב וכו') והרבה פרטים בסימן זה לקוחים מהמחבר ביו"ד בהל' אבילות וכו' כמו שכתבתי שם בארוכה, וייתכן שע"י העיון בהם נמצא מבוקשתנו (והבאתי מכמה שיחות ק' בענין זה וכו'), ואין צורך לחזור על מה שכבר כתוב.

ולכן "ניערתי חצני" (הרי למדנו בימים אלה הקדמת הרמב"ם...) שהיות ואין אף א' שמביא את שיטת אדמו"ר הזקן, והרי שנת המאתיים מגיע, החלטתי להעלות על הכתב הנלענ"ד בסוגיא זו ודוקא ע"מ לקבל תגובות ידידי שי', [ובהקדמת ההבהרה שאם שגיתי ה' הטוב יכפר, וגם בני אדם מותרים לכפר ע"פ הידוע בפירוש המשנה של "דין וחשבון" . . או עכ"פ לדון לכף זכות] לברר האם יש לדייק משו"ע או"ח לאדה"ז מהי שיטתו בענין זה, דהיינו – לא שיטה מחודשת אלא כפשוטו, האם הוא סובר כהשיטות שהאונן חייב במצוות אפי' אחרי שמסר לכתפים או שסובר כמו השיטות האחרות שעדיין פטור ואסור, והסקתי הנלענ"ד שאדה"ז סובר כהשיטות שהוא עדיין פטור (ואסור) וכו'.

האם זה נקרא "שיטה מיוחדת לאדמו"ר הזקן"? מאן דכר שמי'. מעולם לא כתבתי שיטה מיוחדת, רק הערתי הנלענ"ד לאיזו שיטה אדה"ז נוטה כי אין אף א' שכותב בזה.

והיות שרוב האנשים אינם יודעים בהלכות אלה, הנה לחביבותא דמילתא, הוספתי בסוף ההערה, בסימן בפני עצמו, לשלימות הענין, גם ביאור קצר, בהצגת השיטות האחרות. דהיינו, שהיות והראשון (לענ"ד – כמו שהארכתי בגוף ההערה) שכותב המילים "ומחוייב במצוות" הוא הנוב"י, לכן הסברתי איך שהשיטות שאינן סוברות כהנוב"י מסבירים את הענין.

ועכשיו נתנה ראש ונשובה לקטע הראשון והאחרון מ"ש המשיג:

שום שיטה חדשה ישנה כאן, ועאכו"כ לא זלזול ח"ו באף א', לא מיני' ולא מקצתי', רק ציטוט דברי הספרים שלפנינו.

ולכן, גם מה שכותב בתחלת דבריו, שהדברים האלה הם "ידועים לכל בר בי רב" – אין לך דבר היותר רחוק - המציאות מזה וההיפך הוא הנכון, שידוע לכל בר בי רב שהמנהג הנפוץ בישראל הוא שלא לומדים הלכות אלה ולכן אינם ידועים אפילו לגדולים ולא רק לבר בי רב (ראה בארוכה בהקדמה הנפלאה של הרה"ג ר"ג צינער שליט"א בספרו על הלכות אלה, וגם אני הארכתי במקום אחר בנוגע לענין זה), וגם הבאתי (בנקודה ג דלעיל) המציאות בפועל. אדרבה – נעייל בביהמ"ד (ואפי' נשאל לחברים בהח"ק) ונעשה "סקר", ונראה ונווכח מהי המציאות...

ובמילא נסתרה הבירה (שהמשיג בנה), והכל על מקומו יבא בשלום, ואת והב בסופה, והאמת והשלום אהבו.

* * *

לחביבותא דמילתא אתעכב (רק) על ארבע נקודות (מסקנות) שכתב המשיג (וילמדו על הכלל כולו):

וז"ל המשיג בהשגה א':

"והגע בעצמך, אם רבינו רוצה לכלול כאן בסי' עא בדיני ק"ש כל הפרטים של דיני אנינות למה אינו מביא הדין הפשוט של איסור שתיית יין ואכילת בשר? אלא שפשוט שאין כאן מקומו של הפרטים דהל' אנינות וכו' ויבארם במקומם (אלא שלא זכינו) ואין מזה שום ראי' דחולק על הנוב"י ודעימי'".

מענה: השגה זו היא ראי' מוכחת שהמשיג לא קרא כלל וכלל מה שכתבתי, כי הרי זהו העיקר של כל ההערה שכתבתי, והוא, להסביר שישנם פרטים שאדה"ז הביא באו"ח מהמחבר ביו"ד, וישנם פרטים שדוקא לא הביא, וישנם פרטים שהביא אבל בשינוי וכו'.

ותמה על תמה אקרא, כל הענין של "ויש מתירין אם יש לו מי שיתעסק בשבילו" מביא אדה"ז מ...הלכות אנינות ביו"ד סי' שמא! וגם אודות ברכות ואמן - מביא מ....הלכות אנינות סימן שמ"א! וכו'. ונשאלת השאלה (מתוך י"ב שאלות ששאלתי שעליהן היתה כוונתי בכתיבת ההערה, וכנ"ל, לא מצאתי שום התייחסות מהמשיג) מה נשתנה "יש לו מי שיתעסק בשבילו" מ"מסירה לכתפים" שזה כן הובא ע"י אדה"ז וזה לא? וכמ"ש שם בארוכה.

וגם הסברתי (לענ"ד הקלושה) למה אכן אדה"ז לא מביא הדין של אכילת בשר ושתיית יין! וגם הסברתי שאם נקטינן שמסירה לכתפים מחייבו בק"ש הרי זה דין בהל' קריאת שמע! ולכן אדה"ז הי' צריך להביאו כאן, ולא פחות מ"יש לו מי שיתעסק בשבילו" שאדה"ז כן הביאו בהל' ק"ש. והרי הכותרת של סימן ע"א באו"ח הוא "אבל והעוסקים במת פטורים מק"ש"! ושם מסביר גם המקרים שחייבים בק"ש, וכמו שהסברתי בהערה באריכות, ובפרט מה שהבאתי שאדה"ז הי' חבר בח"ק ולכן מסירה לכתפים הי' הדבר הכי נפוץ באנינות, ואדה"ז אינו מביאו וכו' - וענין זה משתרע על כו"כ עמודים! עיי"ש בארוכה הביאור לכל זה.

וז"ל המשיג בהשגה ב':

על המילים הנ"ל (בהשגה הא' דלעיל – "ואין מזה שום ראי' דחולק על הנוב"י") מביא המשיג בהערה וז"ל: "וראה לשון כ"ק אדמו"ר זי"ע באגה"ק ח"ב ע' עג בהע' כשבא להקשות עמש"כ הגאון הנוב"י וזלה"ק ותמה על תמה אקרא וכו' סוף דבר דברי הנו"ב צע"ג לאנשים כערכי כו' וג"ז לא זכיתי להבין וכו' עכלה"ק. וראה גם שיחת שמח"ת תשל"ו על שייכותו להבעש"ט".

מענה: הנה, בהערה זו (באג"ק) מביא הרבי את דברי הנוב"י ומקשה עליו חמש שאלות ובחמשה ביטויים שונים, והם: א) ותמה על תמה אקרא [לשון בלתי רגיל בתורתו של הרבי]. ב) וצע"ג. ג) סוף דבר: דברי הנו"ב צע"ג לאנשים כערכי. ד) וגם זה לא זכיתי להבין. ה) ואפשר הי' לפרש כוונת הנו"ב . . אבל לא משמע כן בלשונו.

ולא זכיתי להבין כוונת המשיג בהביאו הערה זו: האם כוונתו, שמזה רואים שמותר(?) לשאול על הנוב"י או שאסור(?) לשאול על הנוב"י? דהיינו, האם זה ראי' שלאו דוקא שאדה"ז מוכרח "להסכים" לשיטת הנוב"י או להיפך. [ועוד, מה שייך לכאן שייכותו להבעש"ט?]

ואם כבר מביא מקומות שהרבי מקשה על הנוב"י, הי' צריך להביא גם השיחה של י"א ניסן תשכ"ב ששם כתוב: "דער צל"ח [דהיינו הנוב"י] שטעלט זיך אויף די קושיא און פארענטפערט... אבער במחילת כבוד תורתו...". [שדרך אגב - ע"ז תמכתי יתדותי כשכתבתי בהמשך ההערה ש"כבודו במקומו מונח" למרות שאין זה בדיוק אותו הלשון של רבינו, ואכ"מ].

וז"ל המשיג בהשגה ג':

[הוא מקשה עלי] "ואיני מבין הכתיבה הזאת "איפה מצאנו בתורה . . איסור לאכול בשר ולשתות יין?" . . ועוד הלא סוגיא ארוכה היא מקור דין אנינות דאורייתא וכו' ומשה תיקן להם לישראל שבעת ימי אבילות וכו'. וכן ידוע מה שכתבו הפוסקים בגדרי ימי בין המצרים שמי"ז בתמוז עד ר"ח אב הוא גדר שלושים ומר"ח אב הוא אבילות שבעה, ושבוע שחל בו תשעה באב הוא כמו אנינות וכו', דאסור בבשר ויין ואנו מחמירין בכל הימים מר"ח מנ"א וכו' וכו' סוגיות ארוכות בהלכה. ושואל, איפה מצאנו בתורה וביהדות איסור לאכול בשר ולשתות יין – הל' אבילות ואנינות אינן חלק מתורה ח"ו? . . אתמהה".

ולא זכיתי להבין השגתו: האם הוא הבין שאני שואל כאן שאלה היכן מצינו איסור בשר ויין, והוא מחדש לי שמצינו את זה באנינות?! הרי אני כותב כו"כ עמודים בענין זה והוא חושדני שכבר "שכחתי" שיש ענין של איסור בשר ויין באנינות ואבילות? אלא מאי – שגה ברואה, כי השאלה שלי היא לא להקוראים אלא היא הקדמה להתירוץ והביאור שלאחרי זה, שמצינו את זה רק באנינות ולא בשום מקום אחר והסברתי (בקיצור) טעם הדבר והנפק"מ.

וזה שהוא משיג שימי בין המצרים יוכיח (ובמילא "מדמה מילתא למילתא" - אנינות לבין המצרים), הנה לצערי אי"ז נכון, כי שאלתי היתה איפה מצינו איסור לאכול בשר ולשתות יין, ולכן אין לדמות את זה כלל וכלל לימי בין המצרים, כי האיסור של אכילת בשר ושתיית יין באנינות והמנהג לאי אכילת בשר ושתיית יין בימי בין המצרים הם שני ענינים שונים [אביא כאן הענין בקיצור כי יש להאריך בזה כו"כ, ואכ"מ] – ואבאר:

הדינים של בין המצרים נמצאים בשו"ע המחבר בסי' תקנא. הכותרת שם היא "דין שבוע שחל ט' באב להיות בתוכה", ומתחיל המחבר (בס"א) בהקדמה כללית: משנכנס אב ממעטין בשמחה [ואינו כותב משנכנס אב נוהגין באבילות]. ולאורך כל הסימן המחבר והרמ"א מונים הרבה דברים שאסור לעשותם בימים אלה כי צריך למעט בשמחה [ואינם מביאים מטעם אבילות], דהיינו: האם בשבת חזון לובשים בגדי שבת, ממעטין בבנין ונטיעה של שמחה . . כיבוס, תספורת, כלים חדשים . . יש נוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין . . וכל מי שאוכל בשר במקום שנהגו בו איסור פורץ גדר . . וטוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים [וכותב ע"ז המג"א בסקמ"ב: ". . וטעם האיסור נ"ל כיון דהזמן ההוא זמן פורעניות אין לברך שהחיינו לזמן הזה אבל אין הטעם משום אבילות דהא לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו" – הרי להדיא ראי' שלא רק שחלוקים הם אלא שאין שום דמיון בין דיני ימי בין המצרים לדיני אבלות] ועוד.

היינו, שהן אמת שישנם כו"כ ענינים ה"דומים" לאבילות, אבל כל הדברים הנמנים כאן בבין המצרים תלויים בענין של מיעוט בשמחה [דוגמת המג"א שבקטע הקודם], ורק בעוד ג סימנים בסוף סי' תקנד מביא המחבר (בפעם הראשונה?) הביטוי אבילות, ש"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה".

לסיכום:

אכילת בשר ושתיית יין: באנינות – אסור (מפני התרשלות וכו'), באבילות – מותר, בט' הימים – יש נוהגין שלא לאכול (מצד מיעוט שמחה).

ולכן כתבתי שהמקום היחידי (שמצאתי) שאכילת בשר ושתיית יין א) "נאסרו" (ולא רק "יש נוהגין") ב) ומצד "ייחודם" (שהם יכולים לגרום התרשלות) - זה באנינות.

ולכן בנדו"ד א"א לדמות בין המצרים לאנינות (למרות שישנם כמה פרטים שישנו דמיון בין אבילות לבין המצרים). ולכן כתבתי מה שכתבתי. ואם שגיתי ה' הטוב יכפר.

וז"ל המשיג בהשגה ד':

"ובהקדם שאינני מבין ואינני יודע מאיפה שאב מושג כזה בדברי רבינו שע"י ש"התחיל באבילות" זה עצמו גרם לביטול אנינות, וכלשונו צריך ל"התחיל אבילות", בהשו"ע ובהספרים שאני למדתי ראיתי אחרת ולהיפך שכשפסקה האנינות מתחיל האבילות (אלא שצריך לעשות מעשה לשבת וכו' וכפשוט)".

מענה: השגה זו, לענ"ד, היא נגד המציאות ונגד ההלכה.

מה שכותב שאני כתבתי ש"התחיל באבילות, זה עצמו גרם לביטול אנינות", הנה מעולם לא כתבתי מילים אלה או כיו"ב. מה שכן כתבתי הוא, שהתחלת האבילות מחייבת אותו במצוות. אבל אין שום שייכות בין ה"מעבר" של אנינות לאבילות, אלא הם ב' זמנים נפרדים וא' אינו גורם את השני ואפי' ייתכן הפסק ביניהם, ואפי' ייתכן אבילות בלי אנינות שקדמה לה ואין שום "גרם" (כדלקמן כמה דוגמאות).

[ולכן, מה שממשיך המשיג וכותב ש"בהשו"ע ובהספרים שאני למדתי ראיתי אחרת ולהיפך שכשפסקה האנינות מתחיל האבילות" - הרי בסוגיא זו ובסימן זה ובעמוד זה מצינו שישנה מציאות שפסקה האנינות ועדיין לא מתחילה האבילות, והן יכולות לבא זו אחר זו בהפסק זמן]:

וז"ל הב"י כאן בסי' שמא בד"ה וכתב הסמ"ק: ". . ודמיא להא דאמרינן בירושלמי דמת שמפנין אותו מקבר לקבר שהי' בדעתו מתחלה לפנותו דאין מונין לו משיסתם הגולל הראשון אלא משיסתם הגולל השני, ומסתמא כשקבר בקבר הראשון פסקה האנינות [אבל עדיין לא מתחילה האבילות לי"ג] . . ואמרינן נמי בירושלמי מי שנמסר לרבים או לכתפים אוכל בשר ושותה יין ומשמע ודאי דמיירי כשלא יצא מפתח הבית ואכתי לא חל עליו אבילות ואפ"ה פסקו ממנו אנינות כיון שנמסר לרבים ואין מוטל עליו לקוברו . . " עכ"ל הב"י. הרי לך שני מקרים שפסקה האנינות אבל האבילות עדיין לא התחילה וכן א' אינו "גורם" להשני.

ואת"ל שהמשיג לא למד הב"י הנ"ל, אבל הרי הוא למד הלכות בין המצרים (כדלעיל בהשגה ג) שמתחילות בשו"ע בסי' תקמט. בעמוד שלפני זה נמצאות הלכות של חוה"מ. הסימן האחרון בהל' חוה"מ הוא סי' תקמח שהכותרת שלהם הן "דיני אבילות בחול המועד". וז"ל המחבר בס"א: "הקובר את מתו בתוך הרגל לא חל עליו אבלות ברגל אלא לאחר הרגל מתחיל למנות ז' ונוהג בהם אבילות . .".

דהיינו, שאם ח"ו מישהו נקבר (לדוגמא) ביום ב' דחוה"מ, הנה בשאר ימי חוה"מ וביו"ט נוהג רק כמה דברים שבצינעא אבל לא אבילות ממש (ראה בארוכה בפרק האחרון של הספר חוה"מ כהלכתו להרה"ג ר"י פרקש שליט"א) ודעת הרבה פוסקים מותר להתרחץ לכבוד יו"ט, לקחת עלי' בשמח"ת וכו' וכו' (שהם דברים האסורים לאבל, ואכ"מ).

ועד"ז מצינו בדיני "שמועה קרובה" שמיד שמגיעה השמועה קורע ואוכל סעודת הבראה ומתחיל האבילות בלי שום אנינות ש"גרמה" לה, וכדברי הגשה"ח (ע' קסג) בשמועה קרובה ש"אחר הקבורה, אם כי חלו עליו כל דיני אבילות והקריעה – לא שייכה מהות האנינות ודיני' וכו'".

ועד"ז כתב השדי חמד (שהביאו רבינו באג"ק שלו בתור ראי' להנהגתו): ". . א"כ משמע ששומע הוי לדידי' כנסתם הגולל וחל עליו אבלות מיד וכו'".

הרי לך ג' דוגמאות שפסקה האנינות אבל עדיין לא חלה האבילות, או שהאבלות יכולה להתחיל בלי אנינות שקדמה לה, ואין הא' "גורם" להשני.

* * *

ואסיים מעין ההתחלה:

תפלה עושה מחצה, וכוונתי בכתיבת ההערה היתה רק לעורר לב המעיין לדברי אדמו"ר הזקן לענין הנוגע לפועל. הענין של לימוד התורה, והשגה על דברי חבירו צריכים להיות כמבואר בגמרא שבת (פח, ב) עה"פ ואוהביו כצאת השמש בגבורתו וכו'. וזוהי דרכה של תורה. ולכן הנני מודה להמשיג על הערתו כמו שכותב רבינו בהיום יום (יב סיון): אהוב את הביקורת וכו'.

ולכן מי שרוצה להמשיך לכתוב בנושא זה, תבא עליו ברכה, אבל הנני מבקשו שיכתוב הנראה לו בבירור שיטת אדמו"ר הזקן בנדו"ד (שזו היתה כוונתי מתחילה), וכיד ה' הטובה עליו, מבלי הבט כלל וכלל על מה שכתבתי כי אי"ז נוגע כלל לפועל. מה שנוגע היא המסקנא. וייתכן שיבוא לאותה המסקנא שאני הגעתי אלי' או הפכה. והפך בה והפך בה דכולא בה. אבל הנני מוסר מודעה שאם מישהו יכתוב על מה שכתבתי, לא אענה, (עכ"פ) באופן מידי, אלא זה יכול להיות אחרי כו"כ גליונות, אבל השתיקה לא תתפרש כהודאה.

והעיקר שנזכה תיכף ומיד (עוד לפני הגליון הבא) לקיום הייעוד והקיצו ורננו שוכני עפר וכו'.