ריוח בין הפרשיות בתפילין ובמזוזות - 1065

הרב שלום דובער לוין

ספרן ראשי בספריית אגודת חסידי חב"ד

בקשר להגדרת פרשיות פתוחות ופרשיות סתומות שבתורה מבואר בברייתא שבירושלמי (מגילה פ"א ה"ט), לגירסת התוס' (מנחות לב, א ד"ה והאידנא), וספר התרומה (סי' ר), והרא"ש (הלכות ספר תורה סי"ג): "פתוחה מראשה – פתוחה, פתוחה מסופה – פתוחה, פתוחה מיכן ומיכן – סתומה". שהם שלושה אופני עשיית הפסק בין פרשה לפרשה:

(א) פתוחה מראשה (תחלת הפרשה השניה מתחלת באמצע השורה – יש להם דין פרשה) פתוחה, כזה:

 (ב) פתוחה מסופה (סוף הפרשה הראשונה מסתיימת באמצע השורה – יש לה דין פרשה) פתוחה, כזה:   

 (ג) פתוחה מיכן ומיכן (סוף הפרשה הראשונה מסתיימת באמצע השורה וגם תחלת הפרשה השניה מתחלת באמצע השורה – יש לה דין פרשה) סתומה, כזה:

ועל פי זה תיקן רבינו הזקן לכתוב בין הפרשיות "שמע" – "והיה אם שמוע" בתפילין, באופן (ג) הנ"ל, ש"פתוחה מיכן ומיכן – סתומה", וכמובא בקונטרס אחרון שבסי' לב ס"ק יב (שנכתב על ידי המו"ל, הוא הרה"ק מהרי"ל מיאנאוויטש, אחיו של רבינו הזקן): "אמר הכותב: ידוע ומפורסם לכל הסופרים מובהקים דמדינתנו, שהנהיג הרב להניח ריוח דווקא בסוף פרשת שמע כשיעור ט' אותיות, וגם קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע להניח ריווח כשיעור ט' אותיות".

ואף שבברייתא זו שבירושלמי יש חילוקי גירסאות וחילוקי פירושים ופסקים, ואשר לכן כתבו הפוסקים שיש לכתוב באופנים אחרים, וכן בשוע"ר נתבאר דיש לכתוב באופן אחר; מכל מקום חזר בו רבינו אחר כך ותיקן באופן הנזכר, כאמור בהמשך קונטרס אחרון הנ"ל: "ובשעה שכתב השולחן ערוך שלו נמשך אחר דעת הבית יוסף בשולחן ערוך שלו, ואחר כך חזר בו".

בשעה שחזר בו רבינו כתב ביאור מפורט לשיטתו בהלכה זו; אלא שבשעת הדפסת שוע"ר בפעם הראשונה (תקע"ד-ו), לא נמצא הביאור שכתב, וכאמור בקונטרס אחרון הנ"ל: "וראיתי כתוב הדור על זה אצלו פלפול עמוק וחריף באריכות גדול, וחבל על דאבדין". וכעבור יותר משלושים שנה, נמצא הביאור הנ"ל, ונדפס בשו"ת של רבינו (סי' א), שנדפסו לראשונה בשנת תר"ז.

הביאור הנ"ל שנדפס בשו"ת רבינו (סי' א) לא הגיע לידינו בשלימות, וחסר סיומו. אמנם החלק שנדפס מספיק הוא להבנת ביאור שיטת רבינו בזה, באופן שהנהיג לכל הסופרים, וכדלקמן.

נשתדל אם כן לבאר את תמצית וסיכום הדברים:

א) גירסת ושיטת הרמב"ם.

ב) גירסת ושיטת התוספות והרא"ש.

ג) מסקנת הפוסקים ושוע"ר.

ד) גירסת ושיטת בעל התרומה.

ה) מסקנת רבינו הזקן אחר שחזר בו.

ו) מסקנת רבינו הזקן לענין מזוזות.

גירסת ושיטת הרמב"ם והרא"ש

כתב הרמב"ם (הל' ספר תורה פ"ח ה"ב): "פרשה סתומה . . אם גמר בסוף השיטה, מניח מתחלת שיטה שנייה כשיעור הריוח, ומתחיל לכתוב הסתומה מאמצע השיטה".

והיינו כאופן (א) הנ"ל, שלדעתו היא פרשה סתומה, כיון שגורס בברייתא שבירושלמי הנ"ל: "פתוחה מראשה – סתומה, פתוחה מסופה – פתוחה, פתוחה מיכן ומיכן – סתומה". וכמבואר בשו"ת רבינו הזקן (סי' א): "דפתוחה מראשה סתומה לדעת הרמב"ם, לפי גרסתו בירושלמי".

ובאמת יש עוד אופן של סתומה לדברי הכל, וכמבואר ברמב"ם (שם): "פרשה סתומה . . אם גמר באמצע השיטה, מניח ריוח כשיעור, ומתחיל לכתוב בסוף השיטה תיבה אחת מתחלת הפרשה", והיינו באופן שנוהגים לעשות הפרשיות הסתומות בספר תורה:

(ד) סתומה מיכן ומיכן, כזה:

אמנם בתפילין (בין פרשת שמע לוהיה אם שמע) אי אפשר לעשות כן, כמבואר בשוע"ר (סי' לב ס"נ; נב): "פרשת והיה אם שמוע שהיא סתומה בתורה, צריכה להיות גם כן סתומה בתפילין . . בתפילין אי אפשר לעשות פרשת והיה אם שמוע שתהא סתומה לדברי הכל, שהרי אין כותבין לפניה כלום באותה שיטה שמתחילין אותה בה, שפרשת שמע מסתיימת בדף בפני עצמו, והיא בדף בפני עצמו".

והיינו כיון שבתפילין של ראש כל פרשה היא בקלף בפני עצמו, ובתפילין של יד כל פרשה היא בטור בפני עצמו, ולכן אין יכולים לעשות שסוף פרשת שמע ותחלת פרשת והיה אם שמע יהיו באותה שורה.

וכיון שאי אפשר לעשות באופן (ד) הנ"ל, על כן עושים באופן (א) הנ"ל, שחותם פרשת שמע בסוף השיטה, ומתחיל פרשת והיה אם שמע מאמצע השיטה.

אמנם התוס' (מנחות לב, א ד"ה והאידנא), וספר התרומה (סי' ר), והרא"ש (הלכות ספר תורה סי"ג) גורסים בברייתא שבירושלמי הנ"ל: "פתוחה מראשה – פתוחה, פתוחה מסופה – פתוחה, פתוחה מיכן ומיכן – סתומה". ואם כן אי אפשר לעשות פרשה סתומה בתפילין באופן (א) הנ"ל (פתוחה מראשה – פתוחה). יוצא אם כן שהדרך היחידה היא, לעשות באופן (ג) הנ"ל (פתוחה מיכן ומיכן – סתומה).

אמנם לדעת התוספות וסיעתם, גם באופן כזה אי אפשר לכתוב כמבואר בתוספות (שם): "פתוחה מכאן ומכאן סתומה, ודבר תימה הוא . . ואיך יתכן זה, מי גרע מפתוחה מראשה לחוד או פתוחה מסופה לחוד. ונראה לפרש . . פתוחה באמצע ומכאן ומכאן סתומה". והיינו שמפרש את הסיפא באופן (ד) הנ"ל, שדוקא אם היא "מכאן ומכאן סתומה" יש לה דין סתומה, אבל באופן (ג) הנ"ל (פתוחה מכאן ומכאן) יש לה דין פתוחה.

יוצא אם כן שלדעת התוספות אי אפשר לעשות באף אחד מארבעת האופנים הנזכרים: באופן (א) הנ"ל (פתוחה מראשה) יש לה דין פתוחה. באופן (ב) הנ"ל (פתוחה מסופה) יש לה דין פתוחה. באופן (ג) הנ"ל (פתוחה מכאן ומכאן) יש לה דין פתוחה. ובאופן (ד) הנ"ל (סתומה מכאן ומכאן) אי אפשר לעשות בתפילין, שהרי כל פרשה היא בדף בפני עצמו (או בטור בפני עצמו), ואם כן איך תתקיים הפרשה סתומה בתפילין לדעת התוספות?

כתב על זה הרא"ש (שם): "ואם סיים פרשה סתומה בסוף שיטה יניח שיטה חלק ויתחיל בשיטה השלישית והיא פרשה סתומה", שלדעת הרא"ש היא נחשבת סתומה.

(ה) והיינו באופן חמישי, כזה:

אמנם ברמב"ם נתבאר שבאופן זה היא נקראת פתוחה (פ"ח ה"א): "פרשה פתוחה . . אם גמר בסוף השיטה מניח שיטה שניה בלא כתב ומתחיל הפרשה הפתוחה מתחלת שיטה השלישית".

הרי שאין לנו שום דרך לעשות בתפילין שתהי' סתומה הן לשיטת הרמב"ם והן לשיטת הרא"ש, כי:

(א) היא פתוחה לדעת הרא"ש.

(ב) היא פתוחה לדברי הכל.

(ג) היא פתוחה לדעת הרא"ש.

(ד) אי אפשר לעשות בתפילין כי כל פרשה היא בדף (או בטור) בפני עצמו.

(ה) היא פתוחה לדעת הרמב"ם.

ומסכם הדברים בשוע"ר (סי' לב סנ"ב-ג): "והנה בתפילין אי אפשר לעשות פרשת והיה אם שמוע שתהא סתומה לדברי הכל . . אין לה תקנה [אלא] או לעשותה סתומה להרא"ש ולא להרמב"ם כגון שיניח שיטה אחת פנויה ויתחילנה בשיטה הב', או לעשותה סתומה להרמב"ם ולא להרא"ש כגון שלא יתחילנה בראש השיטה אלא יניח לפניה ריוח כדי ט' אותיות בראש השיטה שאז היא סתומה להרמב"ם . . וכיון שאי אפשר לעשותה סתומה לדברי הכל נוהגין בהרבה מדינות לעשותה סתומה להרמב"ם, לפי שכן עיקר".

תקנת רבינו הזקן בתפילין ובמזוזות

אמנם בספר התרומה (סי' ר) מביא את הברייתא שבירושלמי הנ"ל כגירסת התוספות הנ"ל, וכותב שבירושלמי לא משמע כדברי התוספות, ומסיק: "למנהג שלנו שאנו כו' יש חלק הרבה לפני והיה אם שמוע, וכמו כן יש חלק בסוף ובשעריך של פרשת שמע, אם כן הויא ליה פתוחה מכאן ומכאן דקאמר בירושלמי דהויא סתומה".

ועל זה כותב רבינו (שו"ת שלו סוס"י א): "והתוס' והרא"ש . . היינו לפי גרסתן ברישא, פתוחה מראשה פתוחה ופתוחה מסופה פתוחה, ואהא קשיא להו, דאמאי פתוחה מכאן ומכאן סתומה, דלמה יגרע מפתוחה בראשה לבד . . מיהו בספר התרומה שם משמע דסברת ר"ת אינה מוכרחת כל כך, דאדרבא פתוחה מסופה ומראשה גרעי טפי מאילו היתה פתוחה במקום אחד מסופה או מראשה. ולכן לא תמה על הירושלמי דאמר פתוחה מכאן ומכאן סתומה, אפילו לגרסת התוס' דגרסי ברישא, פתוחה מראשה פתוחה ומסופה פתוחה, דלאו הא בהא תליא".

וכיון שכך יוצא, שגם לדעת בעל התרומה, אשר גורס בברייתא שבירושלמי כגירסת התוספות והרא"ש, מכל מקום גם הוא סובר שבאופן (ג) הנ"ל (פתוחה מיכן ומיכן) יש לה דין סתומה.

וגם הרמב"ם סובר שבאופן (ג) הנ"ל (פתוחה מיכן ומיכן) יש לה דין סתומה, כמבואר ברמב"ם (הל' ספר תורה פ"ח ה"ב): "פרשה סתומה . . אם גמר באמצע השיטה . . יניח הכל פנוי, ויניח מעט ריוח מראש שיטה שניה, ויתחיל לכתוב הפרשה הסתומה מאמצע שיטה שניה".

ואף שנתבאר בשוע"ר (סי' לב סנ"ב): "בתפילין אי אפשר לעשות פרשת והיה אם שמוע שתהא סתומה לדברי הכל . . אין לה תקנה [אלא] או לעשותה סתומה להרא"ש ולא להרמב"ם . . או לעשותה סתומה להרמב"ם ולא להרא"ש"; מכל מקום הרי באופן זה של "פתוחה מיכן ומיכן – סתומה" יהי' כשר לא רק לשיטת הרמב"ם, אלא אף לשיטת בעל התרומה.

ואם כן, מדוע נעשה באופן (א) הכשר רק לשיטת הרמב"ם (פתוחה מראשה – סתומה), בשעה שאפשר לעשות באופן (ג) הכשר לכתחלה – הן לשיטת הרמב"ם והן לשיטת בעל התרומה (פתוחה מיכן ומיכן – סתומה).

ובאמת היתה בתחלה דעת רבינו שלא לעשות כן, כמבואר בשוע"ר (סי' לב סנ"ב): "ומכל מקום יזהר שלא להניח ריוח בסוף פרשת שמע כדי ט' אותיות . . כיון שהריוח שבסוף השיטה הוא סימן לפתוחה שכשאין שם ריוח אחר זולתו בשיטה שלאחריה תהיה הפרשה שלאחריה פתוחה, וכשאין ריוח כשיעור בסוף השיטה היא סימן שלאחריה תהיה סתומה, אם כן בתפילין שביד הסופר לעשות כמו שירצה יש לו לסיים פרשת שמע בסוף שיטה או בפחות מכדי ט' אותיות מסוף השיטה כדי להורות שפרשה שלאחריה היא סתומה".

אמנם אחרי שנתברר שאופן זה תהי' הפרשה סתומה – לא רק לשיטת הרמב"ם, אלא אף לשיטת בעל התרומה, אזי הנהיג לעשות דוקא באופן זה, להניח ריוח "בסוף פרשת שמע . . וגם קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע", כדי שתהא נחשבת סתומה הן לדעת הרמב"ם, והן לדעת בעל התרומה – שהולך בשיטת התוספות.

וכל זה הוא לענין תפילין, משא"כ לענין מזוזות הובא בקונטרס אחרון (סי' לב ס"ק יב): "שהנהיג הרב להניח ריוח דווקא בסוף פרשת שמע כשיעור ט' אותיות, וגם קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע להניח ריווח כשיעור ט' אותיות . . אלא שבתפילין הריוח . . כשיעור  ט' אותיות גדולות, דהיינו כשיעור ג' פעמים אשר, ובמזוזה אין צריך להיות הריוח רק כשיעור [ט'] יודי"ן סוף פרשת שמע וכשיעור [ט'] יודי"ן קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע".

וכדי לבאר זאת נקדים להביא את דעת הט"ז (סי' לב ס"ק כו): "והנה יש לפנינו דרך אחרת שנעשה לצאת ידי הרמב"ם והרא"ש . . שמניח חלק שאינו כשיעור ריוח שבין פרשה לפרשה, דהיינו ט' אותיות, וכדי כתיבת תיבה אחת, ומתחיל בראש הדף, דהיינו ששם נותן מקום חלק פחות מכשיעור הנ"ל, דזה מקרי גם כן סתומה . . ותמונה שזכרתי היא נזכרת גם כן בתשובת ר"מ פדוואה [סי' עז] שם וקילסה", והיינו באופן שישי:

(ו) פתוחה פחות מכשיעור מכאן ומכאן, שבצירוף שניהם היא פרשה סתומה, כזה: