הלכה ז - 1061

תיקון טעות בשו"ע אדמה"ז החדש בענין "שמועות טובות"

הרב יוחנן מרזוב

שליח ורב דק"ק בית מנחם מענדל ד'מידוואד פלאטבוש

א. פסק אדה"ז (בסדר ברה"נ פי"ב ה"ז, ובלוח ברכה"נ פי"א הכ"ג) "על שמועות טובות בין שהיא טובת רבים, בין שהיא טובת יחיד, כל שלבו שמח בטובתו כגון שהוא אביו או רבו או רע אשר כנפשו מברך הטוב והמטיב, הטוב לו ששמח לבבו, והמטיב למי שנעשית לו הטובה, ואין צריך לומר אם רואה הטוב בעיניו"[1].

ובשו"ע אדה"ז החדש בתוספת ציונים הוסיפו (בלוח ברכה"נ הע' קו) ששמועות טובות הוא "כגון שירדו גשמים ואין לו קרקע", ומקורו מהנחלת צבי סי' רכא והאליה רבה שם ס"ק ד'.

וצ"ע דהרי הראשונים והפוסקים פליגי בזה, והרי המ"א (סי' רכא ס"ק ב') ס"ל שבאין לו קרקע שלא יברך על שמועת הגשם הטוב והמטיב, ומדברי אדה"ז אין להוכיח לכאן או לכאן, וא"כ למה נכניס ראשינו במחלוקת הפוסקים לפסוק נגד המ"א, והרי ידוע גודל החרדה שחרד אדה"ז לפסוק כהמ"א (עיין בהקדמה לשולחנו מבני המחבר)?

גם יש להעיר שאדה"ז לא הביא בברכה"נ ברכת הודאת הגשמים כלל, והטעם בפשטות כי אדה"ז כתב בהקדמת הלוח ש"שנה כאן . . הל' הצריכות ושכיחות במדינתינו" (עיין שערי הלכה ומנהג ח"א ע' רכ), והרמ"א הרי פסק (סי' רכא ס"א) ש"אין אנו נוהגין בזמה"ז בברכת הגשמים, משום דמדינות אלו תדירים בגשמים, ואינן נעצרין כל כך"[2], וא"כ למעשה אין אנו מברכין על הגשם כלל במדינתינו לכו"ע, ואיך אפשר לפרש דברי אדה"ז כאן ששמועות טובות היינו "כגון שירדו גשמים ואין לו קרקע"?

ונ"ל שכשיעשו תיקונים לשו"ע אדה"ז שיוצאו הערה זו, כי אין ספק שזהו ברכה לבטלה כנ"ל.

ב. מיהו עדיין יש לברר מהו שי' אדה"ז בזה, ובהקדים מקור דין זה (ברכות דף נט ע"ב) וז"ל הגמ': על הגשמים הטוב והמטיב מברך, והא"ר אבהו ואמרי לה במתניתא תנא מאימתי מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה מאי מברכין אמר רב יהודה מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו . . קשיא, לא קשיא הא דשמע משמע (שבשרוהו לאמור ירדו גשמים בלילה אומר הטוב והמטיב) הא דחזא מחזי, דשמע משמע היינו בשורות טובות ותנן על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, אלא אידי ואידי דחזי מחזי ולא קשיא הא דאתא פורתא הא דאתא טובא[3], ואב"א הא והא דאתא טובא ולא קשיא הא דאית ליה ארעא הא דלית ליה ארעא".

וכתב הרשב"א (כאן ד"ה אלא) "אפשר לומר דמ"מ היכי דשמע ולא חזא מברך הטוב והמטיב כפירוקא קמא . . אבל לפירוקא בתרא דאמרינן הא דאיכא אחרינא . . אפי' אבשורות טובות לא מברך הטוב והמטיב אלא בדאיכא שותפא בהדיה".

והריטב"א (כאן בחדשיו ד"ה ה"ג) ושיטה מקבצת (כאן ד"ה ה"ג) אכן נסתפקו בזה במי שאין לו קרקע ורק שמע מהגשם מה דינו, (דבחזא מפורש שמברך מודים), "שמע משמע . . מברך הטוב והמטיב דהא . . היינו בשורות טובות . . ואיפשר דכל דלית ליה ארעא לדידיה לא מברך הטוב והמטיב דכיון דלית ליה ארעא מאי טוב ומטיב איכא גביה . . ".

הרי שהסיקו כדעת הרשב"א אבל לא מטעמי', כי להרשב"א כל הטוב ומטיב בשמועה טובה הוא רק בדאיכא שותפא בהדיה, ולאידך רשאונים מברך הטוב ומטיב בשמועה טובה אפי' ליכא שותפא בהדיה, ורק בגשמים שאני שלא נחשב גביה לבשורה טובה[4].

והנה אדה"ז פסק שעל כל שמועה טובה מברך אפי' אין לו שותפות גביה ולא כרשב"א, אבל אין מזה ראי' שס"ל שגם על שמועת הגשם יברך באין לו קרקע, דאולי כאידך רשאונים ס"ל שגשם לא נחשב לבשורה טובה אלא למי שיש לו קרקע.

ג. ובסברת שיטתו נ"ל, דהנה לפי הפרמ"ג (באשל אברהם כאן, הרי לדעת המ"א) במסקנת הסוגי' שני ברכות יש כאן ולא קרב זא"ז כלל, על ראיית הגשם מודה לה' בברכת מודים, ועל הרווחתו מיבול קרקעו מברך הטוב והמטיב, ולכן לפעמים יברך שניהם ולפעמים לא כלום, היינו כשיש לו קרקע ורואה הגשם מברך תרתי, מודים והטוב והמטיב, אבל באין לא קרקע ולא ראה אינו מברך כלל.

ולפי"ז יש ליישב תמיהה עצומה בסוגיין: דמתירוץ הא' (שברואה הגשם מברך מודים ובשמע מברך הטוב והמטיב) משמע שהטוב והמטיב הוא ברכה הפחות מבורר ומודים הוא מבורר טפי, ואכן משמע הכי מדרכי משה (סי' רכג סק"א) שהקשה על הרשב"א שפסק בילדה אשתו בן שמברך שהחיינו, והרי בגמ' אמרינן דנולד לו בן מברך הטוב והמטיב? ותי' " . . או אפ"ל דס"ל דוקא בשמע . . מברכין הטוב והמטיב, וכן אמרינן בגמ' אמרו לו ילדה אשתך . . אבל היה הוא עצמו אצל הלידה מברך שהחיינו, וכן איתא חילוק זה בגמ' לענין גשמים". הרי שגם למסקנה ס"ל לרמ"א שהטוב והמטיב הוא הברכה הפחותה[5].

וקשה למה למסקנה מי שאין לו קרקע מברך מודים המבורר טפי, ומי שיש לו קרקע מברך הטוב והמטיב שאינו מבורר כ"כ, והרי זה שיש לו קרקע צריך להודות ולשבח יותר? ולמ"א לק"מ כי אכן ביש לו קרקע מברך מודים על חסד ה', ורק שמוסיף לברך גם הטוב והמטיב (או שהחיינו) על הרווחתו, ובאין לו קרקע רק מודים יש לו לברך על חסד ה', אבל הטוב והמטיב לא, שהרי לא הרויח כלום.

ולשאר הראשונים י"ל בדוחק (ע"ד המוסר) שמי שאין לו קרקע רואה בהגשם ברכת ה' לעולמו ומברך מודים המבורר טפי, אבל מי שיש לו קרקע רואה בהגשם רק ההרווחה שירויח מקרקעו, ולפי ערך ההרווחה תהיה הברכה, ולכן מברך רק הטוב ומטיב, (ועיין בחידושי הרא"ה כאן ד"ה על).

ד. בסדר ברכה"נ "חדשה מנוקדת ומבוארת" הוסיפו מ"מ והערות המאירות עינים, וכתבו (כאן הע' מט) "ומשמע אף שהוא עצמו אינו שותף בטובה זו, אלא ששמח בטובת הרבים", היינו שהתנאי "כל שלבו שמח בטובתו" הוא גם בטובת הרבים.

וצ"ע שהרי א. מלשונו "כל שלבו שמח בטובתו" לשון יחיד משמע שרק בטובת היחיד צ"ל לבו שמח. ב. ה"נ משמע מהמשך לשונו " . . בין שהיא טובת יחיד, כל שלבו שמח בטובתו, כגון שהוא אביו או רבו או רע אשר כנפשו", היינו שה"כגון" בא לפרש מתי נחשב שמח בטובת היחיד.

ונ"ל שי' אדה"ז בהטוב והמטיב: (א) שבטובת עצמו א"צ לבדוק אם יש לו שמחת הלב שהרי בטובת עצמו לא התנה שצ"ל לבו שמח, (ואפי' מצטער על מיתת אביו ואינו שמח כלל מברך הטוב והמטיב על ירושתו, וכ"פ בה"ח), (ב) על טובת חבירו חייב לבדוק אם יש לו שמחת הלב, (ג) טובת הרבים הו"ל כטובת עצמו שא"צ לבדוק אם יש לו שמחת הלב, ועל כל בשורה טובה של הרבים מברך[6].

ואכן גם בדיין האמת (פי"ב ה"ח) פסק "מנהג העולם לומר ברוך דין האמת בלא שם ומלכות כששומעים ממיתת איזה אדם כשר מישראל, אבל במי שיש לו צער במיתתו מפני אהבתו לו, וכל שכן באדם חשוב שמת צריך לומר בשם ומלכות, ואם מת אביו . . מברך . . בא"ה אמ"ה דין האמת . . ", (ט"ז סי' רכג סק"ד).

הרי שגם בדיין האמת ס"ל (א) שבמיתת הזולת יש לבדוק עצמו ורק אם מצטער מברך בשם ומלכות, (ב) משמע שעל אביו מברך דיין האמת ואין צריך לבדוק אם מצטער, (ג) ואדם חשוב משמע שס"ל שא"צ לבדוק אם מצטער, ונ"ל כי מיתת אדם חשוב הוא רעת הרבים, וכמו בטובת הרבים ס"ל דהו"ל כטובת עצמו וא"צ לבדוק אם לבו שמח מזה, ה"נ ברעת הרבים דינו כרעת עצמו, וא"צ לבדוק אם מצטער ע"ז כי מ"מ צריך לברך.

ובזה מתורץ קושיית הב"ח (סי' רכג) דממשנתנו משמע שעל כל ישראל מברך –דיין האמת- בשם ומלכות, כי בזמן התנאים הצטערו על מיתת כל איש ישראל, אבל בזמננו יש להסתפק אם באמת מצטער על הזולת א"ל ולכן מספק לא מברכים חוץ אם לבו שמח, וה"נ י"ל לענין ברכת הטוב והמטיב בטובת חבירו[7] שבזמננו יש להסתפק בזה ולכן רק אם לבו שמח בטובתו מברך.

ולהעיר מדברי רבינו לרבנים הראשיים באה"ק (ספר השיחות תשמ"ט ע' 738) ש"ע"פ הלכה הרואה את חבירו לאחר שלושים יום מברך שהחיינו, אבל לא ראיתי נוהגין כן, וצ"ע הטעם"? הרב שפירא הציע שאולי הטעם הוא מפני שיש ספק אם השמחה בראייתו היא בכל הלב, וענה רבינו "איתא בפוסקים שבברכת שהחיינו לא מקפידים כ"כ . . ועוד ועיקר אין ספק כי . . בודאי שכל ישראל . . שמח בראיית חבירו..."

רבינו לא הבין איך אפשר לכל או"א מישראל לא להיות שמח בשמחת חבירו!!!...