שומע כעונה - 751 [גליון]

הת' משה זלמן סלבטיצקי

שליח בישיבת תורת אמת ירושלים עיה"ק

בגליון יב [תשמח] הביא הרב א.ה. – על המנהג שהשומעים את המגילה קוראים בעצמם את עשרת בני המן – ביאור הצפנת פענח דכיון שצריך לאומרם בנשימה אחת וזה אי אפשר לצאת ידי חובתו על ידי הדין דשומע כעונה, לכן צריכים השומעים לקרוא בעצמם את עשרת בני המן.

והקשה הנ"ל דהנה ידועה חקירת האחרונים בגדר שומע כעונה אי פירושו דהתורה חידשה דשמיעה ג"כ נחשבת ויש לה דין אמירה, או פירושו דהתורה חידשה שאם שומע נחשבת אמירת השני כאילו הוא בעצמו אמרו. במילים אחרות, האם נחשב כשומע (רק ששמיעה מועילה כמו אמירה), או דנחשב כאומר (כי אמירת חבירו נחשב שהוא אמרו), והביא משו"ע אדה"ז (סרי"ג ס"ו) שלומד הפירוש שאמירת ודיבור חברו נחשב כאילו הוא בעצמו אמרו.

והקשה שלכאורה דברי הצפע"נ הנ"ל מובנים רק להצד ששמיעתו נחשבת כאמירה, שלפ"ז מובן שאי"ז מועיל לגבי נשימה אחת, אבל להצד שדיבור חברו נחשב כאילו הוא בעצמו אמר זאת – שכך לומד אדה"ז – אינו מובן, דהרי חברו אמר את עשרת בני המן בנשימה אחת ואמירה זו נחשבת כאילו הוא בעצמו אמרו, וא"כ יש לו לכאורה גם את הפרט של נשימה אחת.

ורצה לתרץ דאפי' לפי ביאור אדה"ז בשומע כעונה אפשר לפרש דרק עצם הדיבור מתייחס גם אל השומע אבל לא אופן הדיבור, ולכן אינו יוצא בנשימה אחת של חבירו, אבל הוכיח שם שאין זה שיטת אדה"ז, עיי"ש.

ויש להעיר מספר "אישים ושיטות" להגרש"י זוין עמ' 98 ששם מפרש דברי הרוגאצובי עצמו כמו שרצה הנ"ל לחדש לפי אדה"ז, וז"ל שם: החיי אדם קורא תגר על מנהג זה, וכותב בספרו שאינו מנהג. והגאון הרוגאצ'ובי מוכיח שעל פי דין אין יוצאים בעשרת בני המן בשמיעה מהקורא כי מבואר בגמרא שעשרת בני המן צריך לקרותם בנשימה אחת, ובדוגמאות וראיות שונות (מתוספתא דמאי ועוד) הוא מוכיח שרק עצם הדיבורים אפשר לצאת בשמיעה מאחר, אבל אופני הדיבורים והתנאים המיוחדים שצריכים להדיבורים אי אפשר לייחס להשומע, אין הדברים אמורים בספרו בהלכות מגילה אלא בהשמטה להלכות גירושין.