סעיף ז - 1023
שיטת אדה"ז בדין פת הבאה בכיסנין*
הרב ברוך אבערלאנדער
אב"ד ורב קהילת חב"ד
ושליח כ"ק אדמו"ר זי"ע
בודאפעסט, הונגריה
דין פת הבאה בכיסנין
מבואר בגמרא[1]: רב יהודה הוה עסיק ליה לבריה בי רב יהודה בר חביבא, אייתו לקמייהו פת הבאה בכסנין. כי אתא, שמעינהו דקא מברכי המוציא. אמר להו: מאי ציצי דקא שמענא, דילמא המוציא לחם מן הארץ קא מברכיתו? אמרי ליה: אין, דתניא רבי מונא אמר משום רבי יהודה: פת הבאה בכסנין מברכין עליה המוציא, ואמר שמואל: הלכה כרבי מונא. אמר להו: אין הלכה כרבי מונא אתמר. אמרי ליה: והא מר הוא דאמר משמיה דשמואל, לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא! שאני התם דקבע סעודתיה עלייהו, אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו לא.
וכך נפסקה ההלכה בשו"ע (או"ח סי' קסח ס"ז), ומובא שם שלש פירושים בפת הבאה בכיסנין: "פת הבאה בכסנין יש מפרשים פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר ואגוזים ושקדים ותבלין". וזהו דעת רבינו חננאל המובא בערוך (ערך כסן הראשון) ובדברי תר"י[2].
שוב מביא השו"ע דעה שלישית בהגדרת פת הבא בכיסנין: "ויש מפרשים שהיא פת בין מתובלת בין שאינה מתובלת שעושים אותם כעכים יבשים וכוססין אותם . . והלכה כדברי כולם", וזהו דעת רב האי גאון המובא בערוך (שם).
רק באם מילאו את הכיס לפני האפייה
דבר ראשון אפתח בחידוש שמצאתי בשו"ע אדה"ז, הוא כותב (סי' קסח ס"ט, 'לוח ברכת הנהנין' פ"ח ס"ג, 'סדר ברכת הנהנין' פ"ב ס"ז) לדעה הראשונה שבשו"ע: "יש מפרשים שהיא פת עשויה כמין כיס שממלאין אותה קודם אפייתה בדבש . .", הרי הדגיש אדה"ז שרק באם לפני אפייתה מילא את הכיסין בדבש וכיו"ב אז יש לה דין פת הבאה בכיסנין. ולא ראיתי בפוסקים מפורש דבר זה, ואף בדברי רבינו חננאל שהוא מקור דעה זו אין דבר זה מפורש, וז"ל הערוך (ערך כסן הראשון): "ור"ח פירש זה הפת עשויה כמין כיסנין מלאים סוכ"ר . .".
אמנם אולי זה מרומז קצת בדברי תר"י הנ"ל: " . . פי' ר"ח ז"ל דפת הבאה בכיסין שעושין מן העיסה כמו כיס ומכניסין בפנים שקדים ודבש ומיני מתיקה", הרי כאן כבר מודגש "שעושין מן העיסה", אמנם עדיין יש מקום לומר שרק את הכיס "עושין מן העיסה" להוציא באם אפה לחם רגיל ואחרי האפייה עשה בהם כמין כיסין, ועדיין לא מפורש כאן שגם את ה"מכניסין בפנים שקדים . . " נעשה בעיסה ולא בלחם האפוי.
ומדי חפשי בספרים מצאתי ב'בן איש חי' (חלק ההלכות פרשת פנחס אות כ): "איזה נקרא פת כיסנין . . פת העשוי כמין כיסין . . שממלאים אותם קודם אפייתם בסוכ"ר עם שקדים . . ", ולאחר עיון בלשונו נראה ברור שהעתיק דברים אלו מתוך שו"ע אדה"ז. [ראה גם דברי הגר"ע יוסף המובאים בספר 'תורת חב"ד' (ח"ב עמ' פ) שאחד הספרים שדרכם נתוודע לשו"ע אדה"ז היה ה'בן איש חי', שבו "נעתקים סעיפים שלמים משו"ע רבינו (הנקרא שם 'הגאון ר"ז ז"ל בש"ע' או 'ר"ז בש"ע'), עתים נזכר מקורם של סעיפים אלו ועתים נעתקים הם בסתם".]
ועוד מצאתי מה שכתב הרה"ג אליהו פישר בספרו 'בית אליהו – כיצד מברכין' (סי' ג אות ז): "נראה ברור שאם נהגו לאפות פת כמין כיסין ולמלאות בתוכו מיני מתיקה לבתר האפייה, הרי למעשה אין דרך לקבוע עליהן וגם אית בהו תוריתא דכסנין בצורת עשייתן משעת אפייה, דכו"ע ידעי דאין גמר מלאכתן אלא במילויין, ופשיטא דבהכי סגי ואית בהו דינא דפת הבאה בכסנין, וליכא סברא להצריך מילוי משעת אפייה בדווקא". ונעלם ממנו דברי אדה"ז המפורשים דפת העשויה כמין כיס יש לה דין פת הבאה בכיסנין רק באם "ממלאין אותה קודם אפייתה בדבש . . ".
דיני עיקר וטפל בפת
ויש לומר ששורש דין הנ"ל, שפת הבאה בכיסנין צריך למלאות את הכיס בדבש לפני האפייה, מקורו בגדרי עיקר וטפל בברכות הנהנין, וכדלקמן.
הנה במתניתין תנן (ברכות מד, א): זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. ונפסק להלכה בשו"ע (או"ח סי' ריב ס"א), ומוסיף שם בשו"ע: "ופוטר את הטפילה בין מברכה שלפניה בין מברכה שלאחריה. לא מיבעיא אם העיקר מעורב עם הטפל, אלא אפילו כל אחד לבדו, ואפילו פת שהוא חשוב מכל אם הוא טפל, כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו כדי שלא יזיקנו בגרונו, מברך על הדג ופוטר את הפת, כיון שהוא טפל".
וביאר אדה"ז (שם ס"א): "אין צריך לומר אם הטפילה מעורבת עם העיקר, כגון כל תערובת ב' מינים שהאחד הוא עיקר והב' אינו אלא לתקנו ולהכשירו, או אפילו שניהם עיקר אלא שהאחד מרובה והאחד מועט, שהרוב נחשב עיקר והמועט טפל, או בתערובת ממשות דגן שאפילו הוא מועט נחשב עיקר . . אפילו אינן מעורבין כלל זה עם זה, אלא שעיקר האכילה הוא ממין אחד והשני אינו בא אלא מחמת הראשון, שאם לא היה אוכל הראשון לא היה אוכלו כלל עתה, הרי הוא טפל אליו ונפטר בברכתו, אפילו הוא לחם . . כגון מי שחפץ לאכול דג מליח . . ".
ושוב הוסיף אדה"ז (ע"פ הט"ז סוף סק"ג והמג"א סוף סק"ג): "והוא שאינו רעב ואינו תאב כלל לאכילת הפת ולא היה אוכלו עכשיו אם לא המליח. אבל אם הוא תאב גם לאכילת פת אע"פ שאוכלו עם המליח אינה טפילה אליו אפילו אם תאב לו יותר, וצריך לברך עליה המוציא ופוטר את המליח, הואיל והוא מדברים שדרכן לבוא תוך הסעודה שהם נפטרים לעולם בברכת הפת אף שאינם באים מחמתה . . ".
למה לא לברך המוציא על פת הבאה בכיסנין
ומעתה נפן ונעיין בדין פת הבאה בכיסנין, שלפי הדעה הראשונה הרי זה "פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר", וכתב ע"ז ה'מגן אברהם' (סקט"ו): "ואע"ג דמוליתא עיקר ואין מכוונין לאכול העיסה, מ"מ מין דגן חשוב, ולכך מברך בורא מיני מזונות".
ביאור הדברים ע"פ הנ"ל, ודאי לא מדובר כאן בשאינו רעב ואינו תאב כלל לאכילת הפת, כי אז ודאי שהפת טפל ללחם ומברך על הדבש ועל הסוכר ופוטר את הפת, ועל כן מוכרח לומר כפי שכתב אדה"ז בהמשך דבריו דמיירי "שמתכוונין ג"כ לאכילת מין הדגן שהיא העיסה שבה המילוי אע"פ שאין זו עיקר הכוונה". אמנם לפי זה קשה לכאורה למה אינו מברך המוציא על הפת, שהרי נפסק ההלכה לעיל שב"אם הוא תאב גם לאכילת פת אע"פ שאוכלו עם המליח אינה טפילה אליו אפילו אם תאב לו יותר".
אמנם באמת אין פת הבאה בכיסנין דומה למי שאוכל מליח עם הפת, ששם "הואיל והוא מדברים שדרכן לבוא תוך הסעודה (ש)הם נפטרים לעולם בברכת הפת", ואם כך כיון שתאב גם לפת הרי זה מברך עליו המוציא, והמליח שאוכל עמו יכול להימשך אחרי הפת כיון שזה מהדברים שבאים בתוך הסעודה, משא"כ כשאוכל פת עם דבש, הרי מצד אחד היה צריך לברך על הפת כיון שתאב גם לאכילת פת, אבל מצד שני הרי יש כאן המוליתא שתאב לו ביותר, וכיון שזה מדברים שאין דרך לקבוע סעודה עליהם הרי אין זה יכול להימשך אחרי ברכת הפת, ואם כן היו צריכים לברך עליו שתי ברכות: המוציא על הפת שתאב לו, ועוד ברכה על המוליתא שתאב לו ביותר.
וכאן אנו מגיעים לחידושו של אדה"ז, שהטעם שמברך על פת הממולא מזונות הרי זה כיון שמדובר שכבר קודם אפייתה מילאו את הפת בדבש, וכיון שנאפו ביחד הרי הם נעשו מאכל אחד ואין להפריד ביניהם כלל (וכדלקמן), ועל כן מאבד הפת את ברכת המוציא, כיון שעיקרו של מאכל זה אינו מהדברים שבאים תוך הסעודה, אבל "מ"מ מין דגן הוא חשוב ואינו בטל לגבי המילוי, ואע"פ שהוא רב ממנו, ולכך מברכין עליו בורא מיני מזונות, וגם המילוי נפטר בברכה זו שהוא טפל למין דגן". ולפי זה יוצא שהפת הממולא הזה צד הדגן שבו יכול למשוך אחריו את כל המוליתא שיברך עליהם ברכת מזונות, כי זה הלכה מיוחדת בדגן שאפילו הוא מיעוט ביותר הרי זה נחשב לעיקר מבחינת הברכה, אבל צד הפת שבו אינו יכול למשוך אחריו את כל המוליתא שהוא עיקר המאכל שיהיה להם דין כדברים הבאים בתוך הסעודה, ומשום כך הוא מאבד את דין הפת שבו.
הנאפה והנתבשל ביחד "נעשו כדבר אחד ממש"
הסברא הנ"ל שהאפייה או הבישול עושה מהתערובת מאכל אחד ממש מופיע בשו"ע אדה"ז שם (סי' ריב ס"ה): " . . וכל זה בפת או מאכל אחר שאוכל עם המליח או עם היי"ש ביחד, אבל מה שאוכל אח"כ לבדו צריך לברך עליו תחלה וסוף, כיון שבאכילה זו איננו טפל כלל וגם מתחלה לא נעשה טפל אלא בשעת אכילתו אותם יחד, ולא מתחלת עשייתם יחד באפייה או בישול שעי"ז נעשו כדבר אחד ממש לברכה לענין שהעיקר פוטר את הטפל אף אם אוכלו אח"כ לבד . . ". ועד"ז כתב אדה"ז גם ב'סדר ברכת הנהנין' (פ"ז ה"י): " . . אבל תבשיל (שהוא עשוי לאכילה) הנעשה מתערובת דבש ומינים אחרים שאינם מה' מיני דגן כגון פירות וקטניות הולכים אחר הרוב ואם הרוב הוא דבש הוא עיקר ופוטר את הפירות אפילו אינם כתושים ומעורבים עמו אלא עומדים בעינם בתוכו כיון שנתבשלו יחד ונעשו תבשיל אחד . . ".
וסברא זו כתבה גם ה'משנה ברורה' (סי' קסח סקמ"ה): " . . במדינותינו שנותנין מרקחת על הדובשנין . . שטובים הדובשנין למאכל בעצמן, אם כן כונתם גם בשביל אכילת הדובשנין, וממילא הם העיקר ומברך עליהם במ"מ ופוטר המרקחת. ופשוט דדוקא שבעת אפייה נאפין ביחד, אבל אם אפה הדובשנין לבד ואח"כ מניח עליהם מלמעלה המרקחת אין נעשין המרקחת טפילה להם, שכונתו לאכול שניהם ואין המרקחת באין ללפת הדובשנין, וצריך לברך גם על המרקחת".
ומעתה קמה וגם נצבה חידושו של אדה"ז, שפת הבאה בכיסנין הממולא בדבש וכיו"ב מברכים עליו מזונות רק מילאו אותו לפני האפיה נאפה ביחד, אבל באם לא נאפה ביחד מברך על הפת המוציא, ומסתבר שאח"כ מברך על המוליתא ברכה הראויה להם.
ונתעוררתי להרבה מהנ"ל בדיבוק חברים שליט"א, ותודתי נתונה להם בזה.
* * *
למה השמיט אדה"ז בסידורו את הדעה השלישית
והנה, כבר העיר ב'קצות השלחן' (סי' מח 'בדי השלחן' סקי"א) דאדה"ז בסידורו ('לוח ברכת הנהנין' פ"ח ס"ג-ה, 'סדר ברכת הנהנין' פ"ב ס"ז) השמיט את הדעה השלישית לגמרי (למרות שבשו"ע כן הביאה שם סי"ב), "משמע שאין דעתו להקל כלל בזה". וכך נראה גם דעתו של הגרש"י זוין בספרו 'סופרים וספרים' ('גאונים ראשונים תשובות' עמ' 320).
אמנם הרב אליהו קליקשטיין בספר 'ברכה כהלכה'[3] כותב "דלא מסתבר לומר דהרב פליג על דין כסיסה דהיא הלכה המובאת בראשונים והעתיקה המחבר בשו"ע, ואף הרב העתיקה בשו"ע שלו, על כן אף שהשמיטה מסדורו אין לחדש מכח השמטתו דלא ס"ל לדין הנ"ל, ומוטב להניח את השמטת הרב בסדורו בצ"ע", ואין דבריו מוכרחים כלל, ואדרבה, וכפי שהבינו הרב זוין והרא"ח נאה, לאחרי שבשו"ע שלו הביאו ומהסידור השמיטו, הרי זה מוכיח שאין דעתו להקל בזה. והרי גם ה'ערוך השלחן' (סי' קסח סכ"א) משאיר את דברי רב האי גאון בצ"ע, וכותב: "ואינו מובן כלל דכיון שאין בו תבלין הרי הוא פת גמור, דאטו מפני שהוא יבש אינו פת . . ולא אדע לכוין . . וצ"ע".
והרב י"ל נחמנסון בספר 'לב השבת' (סי' ע אות כח) כותב: "והנה זה ברור שאין שאין כוונת הקצות השולחן לומר שלשיטת אדה"ז בסידור על 'עוגות יבשות' יש לברך המוציא וברכת המזון, כי מאחר שלדעת הערוך ברכתם מזונות ועל המחי' הרי בודאי שעלינו לחשוש לדבריו לחומרא על כל פנים – כדי שלא להיכנס לספק ברכות לבטלה. אלא כוונתו היא בודאי רק לענין הקולא – שלשיטת אדה"ז בסידור אין לסמוך על דברי הערוך ולברך על עוגות יבשות מזונות מכוח 'ספק ברכות להקל' . . ". אמנם כפי שראינו לעיל דברי ה'ערוך השלחן' שהשאיר את דברי רב האי גאון בצ"ע, וא"כ איך אפשר לדעת ברור שאדה"ז לא דחה לגמרי את דברי האי גאון – גם לקולא וגם לחומרא.
[אלא שה'ערוך השלחן' בעצמו שם (סכ"ג) נראה שכן קבע את דברי רב האי גאון להלכה, למרות הצ"ע שבדבריו. והפלא שהרי שם בהמשך (סכ"ה) הוא מבאר את דברי רב האי ע"פ דברי ה'לבוש' (ס"ו) ש"כל שנעשה בה שינוי שאין דרך רוב בני אדם לעשות כמותו ולקבוע עליו, לא חייבוהו לברך המוציא", ומוסיף בסוגריים: "ובזה יתורצו כמה דקדוקים בעניין זה ודו"ק", וא"כ למה לעיל (סכ"א) השאיר את דבריו בצ"ע בלי לציין לתירוצו שבהמשך.]
והגאון ר' ירמיה כהן שליט"א אב"ד פאריז כתב לי בימים אלו במכתב: " . . למה לא הביא בסידורו של שו''ע הרב האופן השלישי של פת הבאה בכיסנין. ואין לאמר כלל דלא ס''ל הכי, כי איך יחלוק על דברי קבלה של הערוך בשם רב האי גאון, הוא דבר שלא מתקבל. רק לענ''ד הוא לא הביא דבר בסידור שהוא מדי מסובך בהסבירו, רק דברים חלקים ופשוטים הביא בסידור. משא''כ בשו''ע שלו כן הכניס כמובן דיעה זו.
והיות האופן השלישי של פת הבאה בכיסנין הינו במחלוקת גדולה מה שנקרא כובא דארעא ומה נקרא טרוקנין, ומה נקרא טריתא. וכן הוא מחלוקת בין הבבלי והירושלמי והדברים ארוכים, עיין בב''ח בסימן זה שמסיים אחר האריכות בפרטי כל המחלוקות, שלא יאכל מחמת הספק כל אלו רק באמצע סעודתו. וכן בלח''מ על הרמב''ם על כובא דארעא הביא הב''י שפסק ע''פ הבעה''ט דהוה תמיד המוציא ולא במ''מ, אף בלא קבע עליהם. והלח''מ חילק שהרמב''ם אינו סובר כן, ורק אם קבע עליהם יברך המוציא ואי לאו מברך במ''מ עי''ש.
ולכן הביא בסידור רק שתי הדיעות הפשוטות, כי לא רצה להכנס בכל החילוקי דיעות כפי שנתבאר. וגם בשו''ע שלו החמיר כמבואר שם. ולא כמו שכתב הקצות השולחן שאין דעתו בזה, כי מי יוכל לחלוק על גדולי הראשונים. רק היות אין דעתו מחמת הקיצור בסידור להכנס ולחשוב את כל ספיקות הפוסקים מה נקרא פת הבאה בכסנין באופן שלישי זה, לכן כתב רק הברור והפשוט".
ולפום ריהטא לא כ"כ ברור לי איך מתקשרים דיני כובא דארעא, טרוקנין וטריתא שהשאלה שם מדין בלילתו רכה (ראה שו"ע אדה"ז שם סי"ג וקו"א סק"ו), לדין פת הבאה בכיסנין שאינו קשור כלל לבלילה רכה. ועוד, הרי דין טרוקנין כן הזכיר אדה"ז ב'לוח' (פ"ח ס"ט) וב'סדר' (פ"ב ס"ז). וצ"ע.
עוד כותב ב'לב השבת' שם (הערה 35): "יש גם מקום לומר שזה שב'סדר ברכות הנהנין' משמיט אדה"ז את דעת הערוך אינו משום שלא סבירא לי' כדבריו להלכה (כפי שהבין הקצות השולחן), אלא משום ששם דרכו להביא רק את ה'הלכות הצריכות ושכיחות במדינתינו' (כאמור בהקדמת 'לוח ברכות הנהנין' . .), ואפשר שבמדינתם לא הי' מצוי כל כך 'עוגות יבשות'. ומהרה"ג הרה"ח ר' חיים שלום דייטש שליט"א שמעתי, שבירר אצל הדרים במדינת רוסי' מלפנים ואמרו שאכן מין פת כזה לא הי' כל כך מצוי שם. ומשום כך השמיט אדה"ז את דינם . . " [ומציין עד"ז ל'אגרות קודש' כ"ק אדמו"ר זי"ע (חלק טז עמ' שכח), שהטעם שאדה"ז לא הזכיר את ברכת הקשת, "כנראה מפני שאינה מצוי' כ"כ באותן המדינות"]. ואם קבלה היא נקבל.
ועצ"ע בכ"ז.