הלכה ד - 1066

שותפות בלימוד התורה

הרב אלימלך יוסף הכהן סילבערבערג

שליח כ"ק אדמו"ר ורב – וועסט בלומפילד, מישיגן

בשו"ע יורה דעה סימן רמו סעיף א', כותב המחבר שמי שאי אפשר לו ללמוד תורה בעצמו יספיק לאחרים הלומדים. הרמ"א מוסיף "ותחשב לו כאילו לומד בעצמו".

ומיהו עיין דברי אדמו"ר הזקן הלכות תלמוד תורה (פ"ג ה"ד)

אבל מי שלא הגיע למדה זו שיוכל ללמוד טעמי ההלכות ומקורן ואפילו בלימוד המביא לידי מעשה לבדו רק הלכות פסוקות לבדן אף אם יעשה תורתו קבע מחמת קוצר דעתו ונקרא בור וכמו שאמרו על פסוק אדם אחד מאלף מצאתי אלף נכנסים למקרא יוצאים מהם מאה מאה נכנסים למשנה כו' אינו חייב לחיות חיי צער ולעשות מלאכתו עראי כדי להרבות בלימוד שאינו מבין על בוריו שהוא לימוד ההלכות בלי טעמים כמו שנתבאר למעלה וגם עתיד לשכחו אלא אם כן מתנהג במדת חסידות ואהבת התורה.

אבל מן הדין יוצא ידי חובתו בקביעות עתים לתלמוד תורה לקיים מה שכתוב "והגית בו יומם ולילה" בקביעות עתים ביום ובלילה בכדי ללמוד ולזכור היטב לימוד המביא לידי מעשה בלבד שהוא חובה על הכל דהיינו הלכות הצריכות לכל אדם לידע אותן בלי שאלת חכם ולימוד בהגדות ומדרשים או ספרי מוסר שנבנו על מדרשי חכמים שדבריהם תורה וקבלה ולא שכל אנושי כמו שנתבאר למעלה.

ושאר כל היום יעסוק במשא ומתן כדי שיוכל להחזיק ידי תלמידי חכמים שהם לומדי התורה יום ולילה עד שיודעים הלכותיה בטעמיהן על בוריין ויהא נחשב לו כאלו למד כן בעצמו ממש ותורתם נקראת על שמו כמו שפירשו חכמים בפסוק "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך וגם יוכל למלאות מחסורי בניו ובנותיו בהרחבה קצת כדי שיוכלו בניו לעסוק בתורה כראוי ולהדריך בנותיו בדרך ישרה כמו שיתבאר בהלכות צדקה".עכ"ל

היינו, שרבינו הזקן מוסיף שהוא נחשב "כאילו למד ממש בעצמו ותורתם נקראת על שמו". וצ"ע מה כוונתו בזה.

דהנה בנוגע למעלת לימוד התורה על שאר המצוות, כותב רבינו הזקן בספר תניא קדישא פ"ה שהיחוד בין הקב"ה ובין האדם הלומד תורה הוא באין ערוך לגבי היחוד שנעשה ע"י עשיית המצוות, וז"ל: "וזאת מעלה יתרה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה על כל המצות מעשיות ואפי' על מצות התלויות בדבור ואפי' על מצות תלמוד תורה שבדבור כי ע"י כל המצות שבדבור ומעשה הקב"ה מלביש את הנפש ומקיפה אור ה' מראשה ועד רגלה. ובידיעת התורה מלבד שהשכל מלובש בחכמת ה' הנה גם חכמת ה' בקרבו מה שהשכל משיג ותופס ומקיף בשכלו מה שאפשר לו לתפוס ולהשיג מידיעת התורה איש כפי שכלו וכח ידיעתו והשגתו בפרד"ס".

וכן עיין בפרק כג שם "ומאחר שרצון העליון המיוחד בא"ס ב"ה בתכלית היחוד הוא בגילוי לגמרי ולא בהסתר פנים כלל וכלל בנפש האלהית ולבושיה הפנימים שהם מחשבתה ודבורה באותה שעה שהאדם עוסק בדברי תורה הרי גם הנפש ולבושיה אלו מיוחדים ממש בא"ס ב"ה באותה שעה בתכלית היחוד כיחוד דבורו ומחשבתו של הקב"ה במהותו ועצמותו כנ"ל".

ולכאורה מדבריו משמע שזה שייך רק במי שמתאחד בתורה ע"י עמלו בתורה ולא ע"י שמחזיק ת"ח במקומו. ולהעיר מדברי רבינו הזקן בתניא (חלק אגרת הקודש, סימן כג) שהוא מחלק בין קביעת שכר עבור מי שלומד תורה ביחידות להשראת השכינה, ששורה רק ללומדים תורה בעשרה, "וההפרש בין השראה לקביעות שכר מובן למביני בינה כו'". ולכאורה דעת המחבר והרמ"א כאן שהשותפות בין יששכר וזבולון שייכת רק לעניני שכר, ולא לענין אחר. אבל צ"ע מה כוונת רבינו במה שהוא כותב "שנחשב כאילו למד ממש בעצמו", מכיון שלכאורה אי אפשר להגיע ליחוד עליון זה של לימוד התורה אם אינו לומד בעצמו.

וי"ל בדוחק שכוונתו למה שהוא אומר מיד אחרי זה "ותורתו נקראת על שמו כו'", ועיין בהקדמת ספר "שם עולם" להר"ר מרגליות ז"ל, שהוא מבאר באריכות הזכות הגדול כשמאמר בדברי תורה נקראת על שם פלוני בן פלוני.