הלכה יג - 1053

בירור האופן הראוי להענשת תלמיד

הרב אורי גמסון
ראש ישיבה – תות"ל ברלין, גרמניה

דברי רב שמואל בר שילת לעניין הענשת תלמידים ופסק מרן המחבר

בעניין האופן הראוי להעניש תלמידים מצינו מימרא בגמ'1 בשם רב:

"וא"ל רב לרב שמואל בר שילת: כי מחית לינוקא, לא תימחי אלא בערקתא דמסנא, דקארי - קארי, דלא קארי - ליהוי צוותא לחבריה".

מתוכן דברי רב לרב שמואל בר שילת עולה כי הסדר הראוי הוא שכאשר ישנו תלמיד שאינו מסתדר בלימודיו הרי שיש להכותו, אלא שאין לעשות זאת אלא באופן רך, רק לשם העברת המסר ולא ח"ו לשם המכה עצמה ולכן יש לעשות זאת על ידי "ערקתא דמסנא", שהיא רצועה קטנה שאינה מכאיבה כל כך.

ובאם זה אינו עוזר אזי אין להרחיקו מן הכיתה, אלא משאירים אותו שיהיה "צוותא לחבריה" בכיתה.

אלא שלכאורה ישנה סתירה לרעיון זה מדברי השולחן ערוך, שכן השולחן ערוך בבואו לתאר הסדר של הענישה כותב בהלכות מלמדים2 קודם כל את הרעיון להשאיר את התלמיד בכיתה:

"אפילו תינוק שאינו מבין לקרות, לא יסלקוהו משם אלא ישב עם האחרים, אולי יבין".

ורק לאחר מכן בהלכה הבאה מזכיר את העניין של הכאת התלמיד בערקתא דמסנא:

"לא יכה אותו המלמד מכת אויב, מוסר אכזרי, לא בשוטים ולא במקל, אלא ברצועה קטנה".

ואם כן יש לכאורה סתירה, וצריך להבין מהו הסדר הנכון, האם כדברי הגמרא שקודם מכים ורק אחר כך אם זה אינו עוזר משאירים בכיתה שיהיה צוותא לחבריה, או כסדר שסידר מרן המחבר, שראשית יש להשאיר בכיתה ורק אחר כך יש לדון בעניין העונש שנותנים לו.

במיוחד יש להבין הדברים, מכיוון שבדברי רבינו בעל השולחן ערוך הרב בהלכות תלמוד תורה שלו3 סידר הדברים כפי שסידר רב בדבריו לרב שמואל בר שילת וכתב:

"ותינוק שאינו רוצה לקרות לא יכה אותו המלמד מכת אכזרי לפיכך לא יכהו בשוטים ולא במקל אלא ברצועה קטנה אם קורא קורא ואם אינו קורא בהכאה זו יהיה יושב כך עם חביריו להיות להם לחברה וסופו אפשר יתן לבו".

היינו שקודם הזכיר עניין העונש ורק אחר כך הזכיר עניין הישיבה עם חבריו, ושוב יש להבין מהו הסדר הנכון, האם קודם להעניש או קודם לתת עוד זמן שישב עם חבריו ורק אחר כך אם זה אינו מסתדר אז יענישו.

שני אופני התוכחה לשיטת הר"ן

לכאורה, שני אופנים אלו הם שני אופנים שונים לגמרי באופן התוכחה ויישור הדרך לתלמיד, אופן אחד אוחז שראשית יש להוכיח וליישר דרך התלמיד, ואופן שני אוחז שההוכחה היא רק אחרי ששום דבר אחר לא הצליח, וכפי שאפשר לדייק מדברי הר"ן בדרושיו4 שכתב:

"ידוע כי מי שירצה להישיר איזה אדם שטעה בדבר מה, יישיר אותו בשני דרכים, האחד מה שיודיענו מעוותו, ויוכיחהו עליה לבל ישוב עוד לכסלה, כי כל זמן שיעלים עיניו מחטאתו שחטא, אי אפשר שישוב ממנה. כמו החולה שיעלים עיניו מחליו, שאי אפשר שירפא. לפיכך אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא ה) כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד, זהו הדרך הראשון. הדרך השני הוא שיודיעהו שהוא מוכן להשיג מעלה גדולה, שעם כל מה שהעוה, הוא אהוב ונרצה אצל מי שירצה להקריבו אליו".

היינו, ישנו אופן אחד שהוא ליישר אדם על ידי שלא חוסכים ממנו את מעוותו ומורים לו היכן טעה ומה עליו ליישר, וישנו אופן שני שלמרות שיודעים עד כמה שהשני חטא, ומשמע גם שהוא יודע שיודעים זאת ושמו לזה לב, עם כל זה מודיעים לו שלמרות הכל הוא אהוב ומקובל, ובלשון השולחן ערוך "לא יסלקוהו משם".

אם כן הדרא קושיא לדוכתא, שכן לכאורה הן בדברי הגמרא והן בדברי השולחן ערוך משמע שיש להשתמש בשתי דרכים אלו המוזכרות בדברי הר"ן, אלא שהגמרא בחרה להציב את האופן הראשון בר"ן קודם, ואילו מרן המחבר הציב את האופן השני בר"ן קודם.

ביאור החילוק בין דברי הגמרא ודברי השולחן ערוך

נראה שסיבת החילוק בין דברי הגמרא ובין דברי השולחן ערוך היא, מכיוון שהגמרא עניינה לעסוק בנתינת כללים, ולאחר מכן בבוא מרן לפסוק ההלכה הוא מסדר את דברי הגמרא באופן שמתאים לפסק ההלכה.

היינו, הגמרא בדבריה עסקה בעקרון, והוא כיצד יש להעניש תלמיד, ללא ירידה לפרטים כיצד לעשות זאת. אולם מרן בדבריו כבר עוסק באופן הנכון והסדר הנכון שצריך לסדר הדברים הלכה למעשה ולכן שינה את הדברים.

וכאן אפשר לומר טמון מסר עמוק שמרן בעל השולחן ערוך מעביר, והוא שקודם לכל, לפני שניגשים להעניש תלמיד הדבר החשוב ביותר הוא שהתלמיד ידע שהעונש לא בא כדי להרחיקו אלא כדי לקרבו וליישרו, ולכן הציב את ההלכה הראשונה הקובעת שיש להשאיר את התלמיד בכיתה אולי יהיה "צוותא לחבריה", ורק אחר כך אם יש צורך להעניש אזי מענישים, ואז הביא את ההלכה הבאה בעניין אופן ההענשה הראוי, אולם העונש מתבסס על המסר הברור שהועבר קודם לכן לתלמיד והוא שאין כאן עניין בעצם העונש אלא יש עניין עמוק ומשמעותי יותר והוא בכדי ליישר דרכו שיחזור בו ויתקן מעשיו.

ובדוגמת דברי רבינו הזקן בליקוטי תורה5 שכתב:

"אבל כי אשר יאהב ה' יוכיח יסורים של אהבה הם כמו שמרחיצין את הקטן לטובתו ולא בשביל החטא כי החטא נמחל בלא"ה רק שצריך לתקן כו'".

היינו, מכיוון שהעונש מגיע על בסיס של אהבה, והתלמיד מרגיש בזאת ממילא על ידי זה אפשר ליישר דרכו בטוב, משום שאז אין התמקדות בעניין העונש אלא ההתמקדות היא התמקדות בונה בעניין המסר שהעונש מעביר.

ביאור החילוק בין דברי מרן המחבר ורבינו הזקן

אלא שעל יסוד זה יש להבין ביותר אם כן מדוע רבינו הזקן בשולחן ערוך שלו סידר הדברים כפי שהם מובאים בדברי הגמרא ולא כפי שנפסק הלכה למעשה בדברי השולחן ערוך של מרן.

בכדי להבין את חילוק זה, יש להקדים שאלה אחת קודם לכן אשר לכאורה איננה מופיעה בדברי הגמרא והפוסקים הנ"ל והיא, באיזה תלמיד עסקינן, היינו איזה סוג תלמיד ועל אילו בעיות שעשה אותו התלמיד במעשיו עוסק רב בדבריו ושלכן יש להענישו.

מתוך עיון בדברי הגמרא הנ"ל לא מוזכרות טיב הבעיות ומהי הסיבה שבגינה יש להעניש תלמיד זה, אלא רב עוסק מיד בעצם העניין והוא באיזה אופן נכון להעניש התלמיד.

אולם מתוך עיון בדברי הפוסקים נראה שיש לדייק ולהבחין בהבדל שישנו בין דברי מרן המחבר בשולחן ערוך שלו ובין דברי רבינו הזקן בשולחן ערוך שלו, שכן מרן המחבר בהתייחסו לתלמיד כתב: "תינוק שאינו מבין לקרות", ואולי יש לומר שהמדובר הוא בתלמיד כזה שמלכתחילה כלל עוד לא קלט את עניין הלימוד והוא עוד לא למד כלל לייקר את עניינו של לימוד התורה, והרי זה כדוגמת מה שכתב בספר חסידים6:

"ילד קטן שאינו מבין על מה מכין אותו אם הוא יושב אצל אביו וספרים לפניו והקטן כורע להשתין או לעשות צרכיו אל יגער בו כי לא ידע להבין שבשביל הספרים מנעו ויעצור עצמו משום פחדו ויבוא לידי סכנה אלא יכסה הספרים ואח"כ יקח עפר ויכבד ואם השתין יקח מים וישפוך עליו. ואין מכסין צואה באפר חם כי מזיק לגוף שיצא הצואה ממעיו".

ומכיוון שרוצים להעביר לו המסר שעוסקים כאן בעניינים ברומו של עולם ועליו להתנהג באופן אחר, לכן קודם כל פסק מרן המחבר שיש להשאירו בכיתה שיהיה צוותא לחבריה, ואולי מתוך שיהיה להם לצוותא ויראה כיצד חבריו ללימודים מתייחסים לעניין לימוד התורה, ועד כמה הם מייקרים את הלימוד ממילא יוכל גם הוא להבין ולקלוט את חביבות העניין ואז כלל לא יצטרכו להגיע לכלל הענשה, והרי זה בדוגמת מה שכתב בספר חסידים הנ"ל אשר במקום להעניש התלמיד על שאינו מכבד את הספרים, יעשה פעולות שידגישו בפני התלמיד עד כמה הספרים יקרים, ואז ממילא ללא עונש יוכל להבין ולהשכיל בטיב קדושת הספרים ויזהר בזה בפעם הבאה אפילו ללא עונש.

אולם אם עובר זמן ולמרות השהות בכיתה עם שאר התלמידים הוא עוד ממשיך שלא לקלוט העניין ואינו מגלה רצון להבין ולהשכיל, יתכן שכאן כבר מדובר שהוא איננו רוצה, ולכן יש למצוא דרך אחרת של "שמאל דוחה" אולי על ידי זה יבין, וגם אז אין לעשות זאת אלא בערקתא דמסנא ולא באופן קשה.

אולם רבינו הזקן בדבריו כתב באופן ברור: "ותינוק שאינו רוצה לקרות", והיינו שמלכתחילה עוסק בעניין תלמיד שכבר הגיע לשלב השני, והיינו שהוא מבין ויודע עד כמה הדברים חשובים ועד כמה חביב הלימוד, ועם כל זה ואף על פי כן הוא איננו מעוניין כלל בזה, ולכן רבינו בדבריו מיד עוסק באופן הענישה שיש לנקוט והרי זה כפי האופן השני שעליו גם השולחן ערוך מסכים שכבר יש להעניש התלמיד.