קונטרס אחרון ס"ק ד - 1073
בדין גזל עכו"ם
הרב שבתי אשר טיאר
מלבורן, אוסטרליא
כתב אדה״ז בהלכות גזלה וגנבה (סעיף ד) שבמקום שאין חילול השם[1] מותר לעשוק ולשקר[2] לנכרי שנאמר "לא תעשוק את רעך".
ובקונטרס אחרון סק״ד מביא אדה״ז מקור לדבריו: ״רש״י רא״ש סי׳ י״ד (דלא כט״ז בי״ד סי׳ ק״כ. וכן הוא בהדיא במתניתין דנדרים ולמוכסין כו׳ המלך כו׳)
כלומר, שהמקור לדבריו שמותר לכחש לנכרי (במקום שאין חילול השם) הוא
- ברש״י (עי׳ בב״י סי׳ שסט ס״ט ד״ה ומה שאמר בשם רש״י (כנראה[3]) בנדרים דף כח,א (וליתא לפנינו): ״הפקעת הלואתו שאין גוזל ממש שרי כי ליכא חילול השם כגון היכא דטען ליורש נתתים לאביך ומת דלא ידע גוי בהדיא דמשקר ולהבריח מכס הוי כהפקעת הלואתו.״ ועד״ז) בב״ק קיג,ב ד״ה בהפקעת הלואתו: ״שאין גוזל ממש שרי כי ליכא חילול השם כגון[4] היכא דטען לי׳ ליורש נתתים לאביך ומת דלא ידע נכרי להדיא דמשקר ולהבריח מכס הוי כהפקעת הלואתו.״
- ברא״ש בב״ק פ״י סי׳ י״ד איתא: ״מצי ישראל למיכפר לי׳ דהוי כהפקעת הלואתו״.
ואח״כ ממשיך אדה״ז בסוגריים שההלכה היא דלא כט״ז ביורה דעה סי׳ קכ (ס״ק יא) שפסק שאסור להוציא שקר מפיו אף לנכרי. ומוסיף אדה״ז ד״כן הוא בהדיא במתניתין דנדרים ולמוכסין כו׳ המלך כו׳״.
כלומר שמ״ש הט״ז שאסור לשקר כיון שאין הנכרי טועה מעצמו[5] והרי זה כגניבה מכיסו (וגניבת גוי אסורה כגניבת ישראל), נסתר ממתניתין דנדרים. שהרי שם מבואר איך שמותר לשקר (ואף לנדור) להנכרי כדי להבריח עצמו מן המכס.
ועיין בספר משפט כהלכה להרב שמחה יונה קליין עמ׳ רפו בביאורים סק״ה שמקשה על אדה״ז וז״ל:
״והנה, בשו״ע הרב מציין בקונטרס אחרון שמקורו הוא במשנה בנדרים כז,ב שמותר לנדור לשקר למוכסין. וראייתו צ״ע, דהתם איירי במוכס העומד מאליו או שנוטל יותר מן הקצבה, דכיון שנוטל ממנו שלא כדין אלא דרך גזילה, כו״ע מודו דמותר לשקר לו, אבל ליכא משם ראי׳ שמותר לשקר לנכרי כדי להפקיע הלואה המגיעה לו על פי דין, וצ״ע.״ ולכן מסיק הרב קליין שיש מתירים לשקר [שו״ע הרב] ויש אוסרים [ט״ז יו״ד סי׳ קכ].
וקשה להבין למה כתב הרב שמחה יונה קליין שאדה״ז ציין בקונטרס אחרון שמקורו הוא במשנה בנדרים, שהרי אדה״ז ציין דוקא לרש״י והרא״ש כמקורו שמותר לכחש להנכרי ושם מפורש דמצי ישראל למיכפר לי׳. ורק בסוגריים מוסיף אדה״ז שבלאו הכי א״א כשיטת הט״ז שהרי ״כן הוא בהדיא במתניתין דנדרים״.
גם מה שכתב הרב קליין ד(ע״פ מסקנת הגמרא) ליכא ממתניתין דנדרים ראי׳ שמותר לשקר לנכרי כדי להפקיע הלואה המגיעה לו על פי דין אינו מובן כלל, דהמעיין בהגמרא שם יראה שאין זה אלא משום דדינא דמלכותא דינא, והיינו שאין זה כמפקיע חובו אלא גוזל ממש שנהנה מארצו שלא מדעתו ומחסרו ממון[6].
סוף דבר: אין מקום למ״ש בספר הנ״ל בשם יש אוסרים שהרי העיקר הוא כמ״ש אדה״ז בשם רש״י והרא״ש ואין מקום לחומרת הט״ז שהרי כבר השיב עליו אדה״ז בקו״א ואין אחר דברי המלך כלום.
[1]) כגון שהלוה נכרי ומת הנכרי רשאי לכחש לבנו שאינו יודע בבירור שהוא משקר (שם).
[2]) ואיזהו עושק, זה הבא ממון חבירו לידו ברצון הבעלים כגון שיש לחבירו בידו הלואה או שכירות ואינו רוצה לשלם או שמדחהו בלך ושוב לך ושוב (שם).
[3]) וראה גם אמרי ברוך על המחבר סי׳ שסט ס״ו.
[4]) בפרישה ובבאר הגולה חו״מ סי׳ שסט ושו״ת מהרשד״ם חו״מ סי׳ נט מביאים דברי רש״י (״וכגון היכא כו׳ בהדיא דמשקר״), והושמטו בדפוסים שלפנינו מחמת הצנזור. וראה חסרונות הש״ס ומהדורת ונצי׳.
[5]) ועיי״ש בשו״ע אדה״ז מתי מותר רק כשהנכרי טועה מעצמו.
[6]) לפי דעת רוב המפרשים [כמבואר בב״י שם סי״ד בשם רא״ם וברא״ש נדרים פ״ג סי׳ יא וברמב״ם הל׳ גזלה ואבדה פ״ה הל׳ יא (כהבנת המשנה למלך שם). וכ״ה בשו״ע אדה״ז שם סעיף טו (וראה בהמצויין עה״ג שם)] זולת הר״ן (בהשמטת הצנזור). דאיהו ס״ל דנהי דדינא דמלכותא דינא, לא יהא אלא הלואתו והפקעת הלואתו מותרת, ולפי דבריו נפל הראי׳ ממתניתין דנדרים שמותר לשקר כשמותר להפקיע חובו. [אלא שיש לדחות דכוונת הר״ן היא דאע״ג דאסור להבריח עצמו מן המכס של מלך גוי, מ״מ מותר לבוא אח״כ בעקיפין שלא לפרוע, כמבואר בערך לחם שם (וכהבנת רמ״א שם). ולפי״ז ראיית אדה״ז היא אליבא דכו״ע.] ויש לומר שמשום זה כתבו אדה״ז רק בחצי עיגול.