סעיף ה - 1039

שיטת אדה"ז בענין "לוה רשע ולא ישלם"

הרב מנחם מרדכי ריפקיינד

כולל דיינות "אור יעקב" – רחובות, אה"ק

כתב רבינו בשו"ע חו"מ הל' הלואה ס"ה וז"ל:

"אסור ללוה שיקח הלואה ולהוציאה שלא לצורך עסק פרנסתו בענין שהוא מאבדה מן המלוה שלא ימצא ממה לגבות חובו ואם עושה כן נקרא רשע אף על פי שהמלוה עשיר גדול והוא עני שנאמר לוה רשע ולא ישלם וכשהמלוה מכיר את הלוה שהוא בעל מדה זו מוטב שלא להלוותו משילוהו ויצטרך לנגשו אחר כך ויעבור בכל פעם משום לא תהיה לו כנושה.

אבל אם הוציאה לצורך עסק פרנסתו ואחר כך מטה ידו ואין לו לפרוע אנוס הוא ואינו חייב להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע אף על פי שנקרא לוה רשע ולא ישלם.

ומכל מקום כל ממון שיגיע לידו וכל המטלטלין היתרים על כדי סידור שמסדרין לבעל חוב חייב ליתן הכל להמלוה ולא ישאיר לעצמו רק כדי מזון ל' יום וכסות י"ב חודש לו לבדו ולא לבניו ואשתו אף על פי שחייב במזונותיה ומלבושיה . . ".

בהשקפה ראשונה נראה שרבינו בא לומר שבין מי שמוציא הלואה שלא לצורך ובין מי שמוציאה לצורך שניהם נקראים לוה רשע ולא ישלם.

וע"ז צריך עיון:

א. מל' רבינו משמע שרק מי שאנוס אינו חייב להשכיר את עצמו וכו', אבל מי שלקח את ההלואה והוציאה שלא לצורך חייב להשכיר את עצמו וכו' (וכן הבין הרנ"מ בספר מ"מ וציונים), וצ"ע מכיון ששניהם נקראים לוה רשע מדוע דינם שונה?

ב. ואם נאמר ששניהם אינם חייבים להשכיר את עצמם וכו' אם כן מהו ההבדל בין מי שנטל הלואה כדי לאבדה מן המלווה לבין מי שנטלה כדי להרויח בה בפרנסתו ומטה ידו הרי שניהם נקראים לווה רשע ולא ישלם? ומצד שני הרי שניהם אין חייבים להשכיר את עצמם או לעשות מלאכה כדי לפרוע?

בסגנון אחר - לשם מה מאריך רבינו לבאר את עובדת היותו של הנוטל הלואה שלא לצורך "לווה רשע ולא ישלם" בזמן שגם האנוס הינו "לוה רשע", ומצד שני מדוע כותב רבינו שהנוטל לצורך פרנסתו ומטה ידו הרי הוא אנוס, הרי אין בזה שום נ"מ לא לעניין "לווה רשע ולא ישלם" ולא לענין זה שאינו חייב להשכיר עצמו?

כדי ליישב את זה יש לעיין במקור הדין ד"לווה רשע ולא ישלם":

במדרש תנחומא פ' קרח:

ארבעה נקראו רשעים . . הלווה ואינו משלם שנאמר "לווה רשע ואינו משלם".

והנה הרמב"ם הביא דין זה (פ"א מהל' מלווה ולווה ס"ג) וכתב:

"וכן אסור ללווה ליקח ההלוואה ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה עד שלא ימצא בעל חוב מאין יגבה, אף על פי שהמלווה עשיר גדול. ועושה זה רשע הוא שנאמר לווה רשע ולא ישלם. וציוו חכמים יהי ממון חברך חביב עליך כשלך".

הרמב"ם מביא דין זה רק ביחס למי שמוציא את הכסף ומאבדו בזדון, וכן הוא בשו"ע (חו"מ סי' צז ס"ג) דרק ביחס למוציא שלא לצורך נאמר פסוק זה.

וצ"ע מניין לרבינו שכן הוא גם בכל לווה, אפי' אנוס? (ודוחק לומר דמשמע לרבינו דבתנחומא הובאה המימרא בכל לווה, ולכן פסק כאן דהוי לווה רשע בכ"מ, דמניין לו לחלוק על הרמב"ם ושו"ע שלמדו דין זה דווקא במוציאו שלא לצורך.)

ונראה דשני מיני "לוה רשע ולא ישלם" הם:

א. העושה מעשה רשעות להוציא ההלואה שלא לצורך ובכך מאבדה מן המלווה, עובר על איסור ונקרא "לוה רשע ולא ישלם".

ב. החייב כסף ולא משלם נקרא בפי הבריות "לוה רשע ולא ישלם".

דהנה בגמ' (ב"ב מה, א) איתא:

" . . גופא אמר רבין בר שמואל משמיה דשמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו היכי דמי . . דאמר לא ניחא דליהוי לוה רשע ולא ישלם . . ".

דין זה הובא בשו"ע חו"מ סי' לז, והיוצא מדין זה הוא שמי שחייב כסף, נקרא בפי הבריות "לוה רשע ולא ישלם" ויכול להיחשב משום זה לנוגע בעדות, מפני שאינו רוצה שכך יקראוהו, אמנם אין כאן איסור ורק במקרה הנ"ל שמוציאה שלא לצורך יש כאן איסור.

ועל פי זה יש ליישב את דברי רבינו בטוב טעם, דאיירי כאן רק בדין האיסור של לווה רשע ולא ישלם, ובהקדים שיש לשנות את הפיסוק מכפי שפסקו בשוע"ר בהוצאה החדשה וכך יש לקרוא:

ואינו חייב להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע אף על פי שנקרא לוה רשע ולא ישלם, ומכל מקום כל ממון שיגיע לידו וכל המטלטלין היתרים על כדי סידור שמסדרין לבעל חוב חייב ליתן הכל להמלוה ולא ישאיר לעצמו רק כדי מזון ל' יום וכסות י"ב חודש לו לבדו ולא לבניו ואשתו אף על פי שחייב במזונותיה ומלבושיה . . ".

וכך הוא סדר הצעת הדברים: הלווה ומוציא ההלוואה שלא לצורך עובר על איסור של "לוה רשע ולא ישלם", אבל מי שלווה לצורך פרנסתו ומטה ידו אנוס הוא ואינו עובר על איסור של לווה רשע ולא ישלם.

ואח"כ כותב רבינו דין חדש, שאין חיוב על הבעל חוב להשכיר את עצמו אפילו אם לווה והוציא שלא לצורך שאז עבר על האיסור ונקרא רשע:

"ואינו חייב להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע אף על פי שנקרא לוה רשע ולא ישלם".

ולפי זה הכל בא על מקומו בשלום, ורבינו ס"ל ככל הפוסקים דאיסור לווה רשע הוא רק במוציא שלא לצורך, אחרת אין עליו איסור זה, וב"לוה רשע" שנק' בפי הבריות לא איירי כאן, והדין שאין צריך להשכיר עצמו וכו' הוא בכל מקרה.

עוד יש להוסיף, דהנה דין זה שאינו חייב להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה, מקורו בשו"ע חו"מ סי' צז סט"ו מת' הרא"ש בשם ר"ת, ושם כתב דאין כופין אותו בי"ד להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה, וכתב בס' שער משפט (הובא בפת"ש לחו"מ סי' צ"ז סט"ו), דלמרות שבי"ד אינם כופין אותו להשכיר את עצמו מ"מ הוא מח' הפוסקים אם הוא עצמו חייב להשכיר את עצמו.

ולפי הנ"ל יוצא שרבינו ס"ל כהפוסקים שאינו חייב להשכיר עצמו (ואילו להו"א שתלוי אם הוציא ההלוואה שלא לצורך או לא, אם כן רבינו דלא כמאן שהרי הפוסקים לא נחלקו כיצד התחייב החייב).

אבקש מאוד מהמעיינים להעיר ולהאיר בנושא זה.