סעיף יא - 1043

אכילת ושתיית קבע בסוכה

הרב שלום דובער לוין

ספרן ראשי בספרית אגודת חסידי חב"ד

שיעורי כזית, כגרוגרת, ככותבת וכביצה

בשוע"ר[1]: "כבר אמרנו שמותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה, וכמה היא אכילת עראי כביצה שכן דרך האדם לטעום פעם אחת מלא פיו חוץ לביתו, ומלא פיו הוא כביצה, שאין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצה".

והיינו שאף ש"שיעור אכילה" הוא "כזית", כמבואר בשוע"ר[2]: "כזית שהוא שיעור אכילה, אבל פחות מכזית אינה נקרא אכילה כלל". ולכן מי שאוכל פחות מכזית מברך רק ברכה ראשונה, ואם אוכל כזית ויותר מברך אף ברכה אחרונה, וכמבואר בשוע"ר[3]: "ברכת המוציא אין לה שיעור שאפילו אינו רוצה לאכול אלא פירור פחות מכזית צריך לברך המוציא, ולא נתנו שיעור כזית אלא בברכת המזון". מכל מקום גם אכילת "כזית" חשובה "אכילת עראי" ויכולים מדינא לאכלו מחוץ לסוכה, וגם כשאוכלים אותו בסוכה אין לברך "לישב בסוכה".

ובאמת יש שיעור גדול יותר מכזית, שהוא שיעור כגרוגרת (שהיא תאנה), כמבואר בשוע"ר[4]: "והזית הוא קטן מהגרוגרת". והיא אכילה חשובה יותר לענין הוצאה בשבת, כמבואר במשנה[5]: "המוציא אוכלים כגרוגרת חייב". ולענין עירוב חצרות, כמבואר בשוע"ר[6]: "כמה הוא שיעור העירוב ‏. .‏ כגרוגרת פת לכל אחד". אמנם גם אכילת "כגרוגרת" חשובה "אכילת עראי" ואפשר לאכלו מדינא מחוץ לסוכה, וגם כשאוכלים אותו בסוכה אין לברך "לישב בסוכה".

ועוד יש שיעור גדול יותר מכגרוגרת, שהוא שיעור ככותבת הגסה (שהיא תמר), שאכילה זו מיישבת דעתו של אדם, כמבואר בשוע"ר[7]: "האוכל ביום הכיפורים שיעור שכשהוא רעב תתיישב עליו דעתו באכילה זו חייב כרת ‏. .‏ וקבלו חכמים הלכה למשה מסיני ששיעור זה הוא ככותבת הגסה, והוא פחות מעט מכביצה". אמנם גם אכילה זו חשובה "אכילת עראי" ואפשר לאכלו מדינא מחוץ לסוכה, וגם כשאוכלים אותו בסוכה אין לברך "לישב בסוכה".

ואפילו שיעור כביצה, שהוא שיעור גדול יותר מככותבת הגסה, שהוא שיעור אכילה ש"יש בה כדי שביעה" ונקראת סעודה, ולכן מועלת (לדעה אחת) לענין סעודה שלישית, כמבואר בשוע"ר[8]: "יכול לקיים אותה ‏. .‏ כביצה, ואף שכביצה היא סעודת עראי ‏. .‏ מכל מקום מאחר שיש בה כדי שביעה נקרא סעודה". ולכן מועיל שיעור כביצה אף לענין עירוב תבשילין, כמבואר בשוע"ר[9]: "כיצד מצות הנחת ערוב תבשילין נוטל בידו חתיכת פת שיש בה כביצה. והיא חשובה אכילה גם לענין נטילת ידים, כמבואר בשוע"ר[10]: "אפילו פת גמורה אם אינו אוכל אלא פחות מכביצה בלא קליפתה יש להסתפק אם צריך נטילת ידים, לפי שפחות מכביצה אינו נקרא אוכל לענין טומאת אוכלין ‏. .‏ לענין נטילת ידים, לפיכך יטול ידיו ולא יברך". אמנם מכל מקום גם אכילה זו חשובה "אכילת עראי" ואפשר לאכלו מדינא מחוץ לסוכה, וגם כשאוכלים אותו בסוכה אין לברך "לישב בסוכה".

ודוקא כשאוכל פת יותר מכביצה, חשובה אכילת קבע, לענין אכילה בסוכה.

שיעור "אכילת קבע" ו"קביעות סעודה"

אמנם לא נתפרש כאן כמה הוא שיעור "יתר מעט מכביצה", ולכאורה נראה מלשון הלכה זו שהכוונה ל"משהו", והיינו שכביצה ממש הוא שיעור אכילת עראי, ואילו "משהו" יותר מכביצה הוא שיעור אכילת קבע. אמנם לא נראה כן ברמב"ם, שכותב[11]: "אסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה, אלא אם אכל אכילת עראי כביצה או פחות או יתר מעט". הרי שגם מעט יותר מכביצה הוא עדיין אכילת עראי, ורק כשאוכל שיעור "חשוב" יותר מכביצה חשובה אכילה זו אכילת קבע. ולא נתפרש כמה הוא שיעור זה.

ולפום ריהטא הי' נראה ששיעור "אכילת קבע" הוא שיעור אכילת פת בסעודה אחת. אמנם באמת שיעור אכילת פת בסעודה אחת הוא לכל הפחות כשלושה ביצים, ויש אומרים שהוא כארבעה ביצים, ואילו "אכילת קבע" הוא יותר מ"כביצה" אחת.

שהרי שיעור אכילת פת בסעודה אחת הוא שיעור "אכילת פרס", כי הפת היתה נאפית אז בשיעור של אכילת האדם שתי סעודות במשך היום, ובכל סעודה הוא אוכל "פרס" (חצי פת). ובשיעור זה יש ב' דעות, אם שיעור הפת היא שמונה ביצים ואכילת פרס היא ד' ביצים, או ששיעור הפת היא ו' ביצים ואכילת פרס היא ג' ביצים, כמבואר בשוע"ר[12]: "שיעור אכילת פרס שאמרו ביום הכיפורים ובכל איסורי תורה . . יש אומרים שהוא כמו ד' ביצים ויש אומרים שהוא כמו ג' ביצים".

ולכן תלוי בזה גם שיעור עירוב תחומין, שהוא מזון שתי סעודות, כמבואר בשו"ע[13]: "שיעורו ב' סעודות בינונים, שהם כששה ביצים מפת". וכן תלוי בזה שיעורו של עירובי חצרות (של דיורים רבים), כמבואר בשוע"ר[14]: "שיעורו מזון ב' סעודות שהם ‏. .‏ כששה ביצים בינונית פת, ויש אומרים שב' סעודות הן כשמונה ביצים". הרי שהשיעור הקטן של אכילת פת בסעודה אחת הוא ג' ביצים, שהוא שיעור "אכילת פרס", והוא "שיעור סעודה.

ובאמת יש בזה הפרש בין "שיעור סעודה" לבין "שיעור קביעות סעודה" שהוא שיעור גדול יותר, כמבואר בשוע"ר[15]: "מיני לחמים שיתבארו לפנינו שאין דרכם של רוב בני אדם לקבוע סעודתם עליהם, אין מברכים עליהם המוציא וברכת המזון רק בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, אלא אם כן אוכל שיעור שאחרים רגילים לקבוע סעודה ‏. .‏ שיעור קביעות סעודה האמור כאן אינו כשיעור סעודה האמור בעירוב שהוא כג' ביצים ‏. .‏ אלא כשיעור עומר לגולגולת לב' סעודות".

ומפרט יותר בסדר ברכת הנהנין[16]: "ולמעשה יש לנהוג כל שאוכל מכשש ביצים בינוניות ולמעלה עד חצי עשרון ‏. .‏ ואם אוכל פחות מכשש ביצים ‏. .‏ והוא שאכל כשיעור ד' ביצים".

הרי שבשיעור קביעות סעודה יש כמה דעות – כשיעור ד' ביצים, או שש ביצים, או חצי עשרון (שהוא יותר מכ"א ביצים). ובשיעור סעודה יש ב' דעות – כשיעור ג' ביצים או ד' ביצים, ואילו שיעור אכילת קבע הוא יותר מכביצה.

לסיכום יש לנו כמה שיעורים לאכילה חשובה:

א) כזית – "שיעור אכילה" לברכת המזון וברכה אחרונה.

ב) כגרוגרת – שיעור אכילה חשובה להוצאה בשבת ולעירובי חצרות.

ג) ככותבת – אכילה "שמיישבת דעתו" לענין יום כיפור.

ד) כביצה – אכילה "כדי שביעה" לנטילת ידים ולעירוב תבשילין ולסעודה שלישית בשבת.

ה) יותר מכביצה – "אכילת קבע", לענין סוכה וסעודת שבת ויו"ט.

ו) ג' או ד' ביצים – "שיעור סעודה" ושיעור אכילת פרס.

ז) ד' או ו' או כ"א ביצים – "שיעור קביעות סעודה", לברכת המוציא במזונות.

אכילת קבע במיני מזונות

השיעור האמור של פת יותר מכביצה, שהיא "אכילת קבע", וחייבים לאכלה בסוכה, הוא גם שיעורה של סעודת שבת ויום טוב (לדעה אחת), כמבואר בשוע"ר[17]: "וכיון שאכל יתר מעט מכביצה יצא ידי חובתו, אבל כביצה בלבד נקראת אכילת עראי ואינו יוצא בה".

והוא גם שיעור "סעודה קטנה" לענין אכילה קודם התפלה (מנחה) ולפני כל מצות הקבוע להם זמן, כמבואר בשו"ע[18]: "והא דאסור לאכול סעודה קטנה היינו כשקובע לסעודה, אבל לטעום דהיינו אכילת פירות מותר, וה"ה לאכול פת כביצה, כדרך שאדם אוכל בלא קבע מותר".

ומכל מקום מצינו לכאורה חילוק ביניהם, שהרי לענין אכילה בסוכה אין הפרש בין פת לבין מיני מזונות ולדייסה מחמשת המינים, כמבואר בשוע"ר[19]: "במה דברים אמורים בפת העשויה מחמשת המינים, או בתבשיל העשוי מחמשת המינים, אבל שאר מיני מאכלים ואין צריך לומר מיני פירות, אפילו אוכל מהם הרבה ואפילו קובע עליהן סעודתו, מותר לאכלן חוץ לסוכה, לפי שקביעת מינים אלו אינה חשובה אלא כאכילת עראי של פת".

משא"כ לענין סעודת שבת מבואר בשוע"ר[20]: "אפילו אכל אדם כל מיני מעדנים ומיני תבשילין הרבה, אע"פ שהם מחמשת המינים, אינו יוצא ידי חובת ג' סעודות, שחייב אדם לסעוד בשבת עד שיאכל לחם שמברכין עליו המוציא וברכת המזון ‏. .‏ יתר מעט מכביצה".

וכן לענין אכילה קודם התפלה (מנחה) לא הוזכרה אלא ה"פת" בלבד, כמובא לעיל. וכן לענין אכילה קודם מוסף לא הוזכרה אלא הפת בלבד, כמבואר בשוע"ר[21]: "מותר לטעום אחר תפלת שחרית קודם תפלת המוספין, כמו שמותר לטעום קודם תפלת המנחה משהגיע זמנה, דהיינו אכילת פירות אפילו הרבה כדי לסעוד הלב, ופת כביצה ולא יותר". וכן אמנם נהוג בכמה קהלות, שמקדשים וטועמין מיני מזונות לפני מוסף בר"ה (לפני תקיעות) ובשמח"ת (בעת ההקפות או אחרי קריאת התורה).

ויותר נתפרש הדבר לענין איסור אכילה בערב פסח אחר שעה עשירית, כמבואר בשוע"ר[22]: "כל אדם ‏. .‏ אסור לו לאכול פת דהיינו מצה עשירה (כמו שיתבאר), מתחלת שעה עשירית בערב פסח עד הלילה, כדי שיאכל מצה בלילה לתיאבון ‏. .‏ אבל מותר לאכול מעט פירות ‏. .‏ או מעט תבשיל העשוי מחמשת המינים ‏. .‏ שלא אסרו אלא פת בלבד שסועדת את הלב שנאמר ולחם לבב אנוש יסעד".

ואפשר שטעם החילוק בזה הוא, כי החיוב לאכול בסוכה הוא "אכילת קבע", וזה שייך גם במזונות. אמנם האיסור לאכול קודם התפלה נתפרש בגמרא[23] שהאיסור הוא רק ב"סעודה קטנה" (דלא כרבי יהושע בן לוי שאוסר גם "טעימה"). ואם כן מובן שהאיסור הוא רק באכילת "פת", שהרי רק אכילת פת חשובה "סעודה".

ונתפרש יותר הדבר לענין סעודת שבת בשוע"ר[24]: "שעיקר סעודה הוא הלחם שעליו יחיה האדם", וכן נתפרש בשוע"ר[25]: "בשבתות וימים טובים של שלש רגלים שהוא חייב לאכול פת שמברכין עליו ברכת המזון ‏. .‏ שהלחם הוא עיקר הסעודה, שכל סעודה נקרא על שם הלחם (ומיני לחמים שאין קובעין עליהם סעודה צריך לאכול מהם כשיעור קביעות סעודה)".

והנה בשוה"ג שם[26] הוסיף אחיו הרה"ק מהרי"ל מיאנאוויטש: "שמעתי ממנו בסוף ימיו שחזר בו ולא הצריך לאכול כשיעור קביעות סעודה, שהרי גם בברכת מעין ג' יש בה הזכרה של קדושת היום". ולכאורה מה תועיל "הזכרה של קדושת היום", הרי צריך שתהי' סעודה, שהיא דוקא על הלחם!?

ואפשר תלוי הדבר בב' הדעות שבשוע"ר[27]: "וכיון שאכל יתר מעט מכביצה יצא ידי חובתו, אבל כביצה בלבד נקראת אכילת עראי ואינו יוצא בה. ויש אומרים שבכזית בלבד יוצא ידי חובתו". וכיון שלדעה הב' סגי בכזית פת, אף שאינה סעודה, אפשר דסגי אף במיני מזונות.

אמנם עדיין דורש הדבר ביאור, שהרי נתבאר בשוע"ר[28]: "שלגבי אכילת המן שממנה למדו ג' סעודות נאמר בה לחם, שנאמר ויאמר אליהם משה הוא הלחם אשר נתן וגו'". וכן נתבאר בפסקי דינים צמח צדק[29]: "שתי סעודות הראשו[נות] דלילי שבת וסעודת שחרית פשיטא שאין יוצאין במיני תרגימא ‏. .‏ חייב לאכול פת ‏. .‏ דהכתיב לחם משנה". ואם כן מדוע תועיל בזה "הזכרה של קדושת היום"? ועוד יש לעיין בזה.

שתיית קבע ב"יין"

כל זה הוא באכילת פתח או מזונות, נראה עתה מה הדין בשתיית יין. נתבאר על כך בשוע"ר[30]: "המבדיל על הכוס צריך לכנוס לסוכה להבדיל שם, שהרי בשאר ימות השנה נכנס לביתו להבדיל שם". וכיון ש"צריך לכנוס לסוכה להבדיל שם", היה נראה לכאורה שזה מחייב גם בברכת לישב בסוכה.

אמנם לאידך נתבאר בשוע"ר[31]: "מותר לשתות כל המשקין חוץ לסוכה אפי' יין, ואפי' שותה יותר מרביעית". הרי שאין שתיית יין מחייבת ברכת לישב בסוכה.

ואף שגם היין דרך לקבוע עליהן, וכמבואר בשוע"ר[32]: "בפת ויין שהם חשובים ודרכם לקבוע עליהם בהסיבה מפני חשיבותם". והיינו כפי שרגילים לעשות התוועדות בקביעות על היין. ומטעם זה מחוייבים לשתות היין הזה בסוכה, כמבואר בשוע"ר[33]: "אבל אם קובע את עצמו לשתות יין, או שאר משקין שדרך לקבוע עליהן, כגון מי דבש ושכר במדינות אלו שרגילין לקבוע עליהן לשתות בלא סעודה, צריך לכנוס לתוך הסוכה".

מכל מקום גם בזה אין לברך לישב בסוכה, אלא יוצאים בברכת לישב בסוכה שעושים במשך היום על הסעודה, כמבואר בשוע"ר[34]: "אבל אין צריך לברך לישב בסוכה, לפי שהשתיה היא טפילה לאכילה וברכת לישב בסוכה שבירך על אכילת שחרית היא פוטרת את השתיה של כל היום ‏. .‏ שאפי' יצא חוץ לסוכתו אחר האכילה והפסיק הרבה בין האכילה להשתיה ‏. .‏ נמשכים וטפלים לאכילה שהיא עיקר מצות הישיבה בסוכה ברכת האכילה פוטרתן. ואפילו שותה וישן ומטייל קודם האכילה אין צריך לברך לפי שהן טפלים להאכילה שלאחריהם". והיינו שחיוב הברכה על היין אינו חשוב כל כך כמו הפת, ולכן נפטר בכל אופן בברכת לישב בסוכה שעשה, או שיעשה, במשך היום בסוכה זו.

ואפילו אם רוצה לקבוע את עצמו לשתות יין בסוכה שאינו אוכל בה כלל באותו יום, מכל מקום יש להמנע מלעשות זאת, כמבואר בשוע"ר[35]: "וכל זה כשנכנס לאותה סוכה שבירך בה באכילה ראשונה, אבל אם נכנס לסוכה אחרת ‏. .‏ אם רוצה לקבוע את עצמו שם לשתות יין ושאר משקים שדרך לקבוע עליהם, מן הדין צריך לברך שהרי אסור לשתותן חוץ לסוכה. ומכל מקום לפי שיש מפקפקין על ברכה זו לכן נכון הדבר שלא לקבוע את עצמו בשתיה רק בסוכה שאכל בה היום ובירך עליה לישב בסוכה". והיינו שיש סוברים שדין היין הוא כמו דין הפירות, שלעולם אינם מחוייבים בברכת לישב בסוכה, ומספק ברכות לבטלה חוששין לדעה זו.

בקידוש ובהבדלה

כל זה בשתיית יין גרידא, להתוועדות וכיו"ב. משא"כ בקידוש היום מברכים אנו לישב בסוכה על כוס של קידוש, כמבואר בשוע"ר[36]: "סדר הקידוש בליל א' של סוכות, בתחלה מברך על היין ואח"כ אומר קידוש היום ואח"כ יברך לישב בסוכה".

ומכל מקום, אין פירוש הדבר שיין הקידוש מחייב את ברכת לישב בסוכה, אלא שברכת לישב בסוכה היא על הסעודה שאחר הקידוש, שאוכל בה פת, אלא שמברכים אותה בעת הקידוש שהיא תחלת הסעודה. ולכן יש בזה חילוק בין קידוש הלילה לקידוש היום, וכמבואר בשוע"ר[37]: "וכל זה בליל יו"ט או בליל שבת שיש בהן קידוש היום, לכך הוא סומך ברכת הסוכה לקידוש היום, אבל בשאר סעודות החג, אפילו בסעודת שבת ויו"ט שחרית שמברך על הכוס, כיון שאינו אומר קידוש היום אינו אומר לישב בסוכה קודם שתיית הכוס, לפי שצריך לסמוך ברכה זו להאכילה שהיא עיקר המצוה שעליה מברכין".

אלא שאנו נוהגים לברך לישב גם על כוס קידוש של היום, כמבואר בס' המנהגים – חב"ד[38]: "גם בקידוש היום דיום טוב ושבת חוהמ"ס מברכים לישב בסוכה אחר הקידוש ולא אחר המוציא".

ולכאורה היינו דוקא בקידוש היום, שגם בקידוש היום ברכת לישב בסוכה היא על תחלת הסעודה, כיון שאין קידוש אלא במקום סעודה, כמבואר בשוע"ר[39]: "גם זה הקידוש צריך שיהיה במקום סעודה". משא"כ בהבדלה שאינה קשורה לסעודה.

אמנם מבואר ב"רשימות היומן"[40]: "[במוצאי יו"ט תרצ"א] הבדלתי על היין, וציוני לברך גם "לישב בסוכה" (אלא שהי' בדעת – וכן הי' – לאכול אח"כ סעודת הערב)".

ולכאורה קשה להבין סברה זו, שברכת לישב בסוכה שבעת ההבדלה היא על תחלת הסעודה שאוכלים בה פת, שהרי גם אם אוכלים סעודת הערב אחרי ההבדלה, מכל מקום ההבדלה אינה יכולה להיות תחלת הסעודה, כמבואר בשוע"ר[41]: "המבדיל לפני הסעודה ‏. .‏ צריך לברך אחריו ברכה אחרונה לפני הסעודה". וכיון שכן, אין לומר לכאורה, שברכת לישב בסוכה על ההבדלה היא מחמת סעודת הערב, שאחרי ברכה אחרונה שבירך על יין ההבדלה.

ואולי היתה סעודת הערב על מיני מזונות, או תבשיל של ה' מיני דגן, שאז אין צריך לברך ברכה אחרונה על היין לפני אכילת המזונות, כי אם שבסוף אכילת המזונות מברך מעין ג', וכולל בה גם את היין (על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן).

וכל זה לפי המסופר ב"רשימות היומן". אמנם מובא באוצר מנהגי חב"ד[42]: "בשנת תש"ד היה מעשה רב מאדמו"ר מוהריי"צ, שהורה לברך "לישב בסוכה" גם בהבדלה. וכן הורה כ"ק אדמו"ר זי"ע ברבים לנהוג בפועל". וכן ראינו בכמה שנים, כאשר אחרי תפלת ערבית במנין של הרבי, הבדילו בסוכה של 770 עבור כל הקהל, שהרבי הי' מורה לו לברך ברכת לישב בסוכה.

והדבר דורש ביאור, מדוע לא נחשוש בזה לספק ברכה, וכמובא לעיל משוע"ר[43]: "לפי שיש מפקפקין על ברכה זו לכן נכון הדבר שלא לקבוע את עצמו בשתיה, רק בסוכה שאכל בה היום ובירך עליה לישב בסוכה".

ברכה על הסעודה בגשם

כעין זה מוצאים אנו שאנו נוהגים לברך לישב בסעודה גם כשיורד גשם, אף שמבואר בשוע"ר[44]: "שהוא מצטער מחמת הגשם וכל המצטער פטור מן הסוכה". ושם[45]: "כל הפטור מישיבת הסוכה ואינו יוצא מהסוכה אינו מקבל שכר על אותו ישיבה ואינו אלא מן ההדיוטות".

ובאמת יש מחלוקת הפוסקים, במי שמחמיר על עצמו לאכול בסוכה גם בעת הגשם, אם הוא יכול לברך לישב בסוכה, כמובא בברכי יוסף להחיד"א[46]: "וראיתי להרב החסיד מר זקני מהר"א אזולאי זלה"ה בהגהותיו כ"י שכתב יש שנסתפק אם רצו להחמיר על עצמן אותם שהם פטורים מסוכה לאכול ולישן מה אם מברכין עליה, וכתב בספר בית מועד דהואיל וקבעה עליו חובה גילה דעתו שאינו מצטער ומברך עכ"ד, ונראה לי שאין לסמוך על סברא זו ‏. .‏ ואם בירך הוי ברכה לבטלה".

אמנם אנו נוהגים כדעת הבית מועד, לאכול בסוכה ולברך עליה גם בעת הגשם, וכמובא ברשימות היומן[47]: "סוכות [תרצ"ג] בליל ב' וכן [ב]יום ב', הי' גשם שוטף, גם יותר משיעור דשו"ע, ואמר "לישב בסוכה" צריך לברך, וכן עשה".

ואולי הי' מקום לומר שזהו גם הטעם שאנו נוהגים לברך לישב בסוכה גם על ההבדלה, אף שלפי הנראה בשוע"ר פטור הוא מלברך עליה. אמנם באמת יש הפרש גדול בינם, ובהקדם:

מבואר בשוע"ר[48]: "נשים ועבדים פטורים מן הסוכה מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמא ‏. .‏ אם ירצו לישב בסוכה ולברך הרשות בידם". והיינו דוקא כשאכלו כשיעור, משא"כ כשאכלו פחות משיעור אכילת קבע, אין יכולות לברך; ולכאורה מהו החילוק בינם, הרי בין כה פטורות הן מסוכה, והרשות בידן לברך, ומה משנה אם אכלו כשיעור או פחות מכשיעור?

אמנם חילוק זה נתבאר בשוע"ר[49]: "ומכל מקום אפילו נקבות וודאים וכן עבדים אם ירצו להתעטף בציצית ולברך הרשות בידן, כמו שנוהגין בשאר מצות עשה שהזמן גרמא, ויכולין לומר וצונו להתעטף בציצית אע"פ שהן אינן מצווין, מפני שהאנשים מצווים על כך, וגם הן כשמקיימין מצות שהם פטורים מהם, אעפ"י שאין להם שכר גדול כמצווה ועושה מכל מקום קצת שכר יש להם, לכן יכולות הן לברך על כל מצות שהן פטורין מהם אם עושין המצות כתיקונן בענין שהאנשים יכולים לברך עליהם". הרי שדוקא "אם עושין המצות כתיקונן" יכולות לברך על הציצית. וכן הדין בתקיעת שופר[50] ובשאר המצות שהזמן גרמא, שאף שהנשים פטורות מהן יכולות הן לברך, אבל דוקא "אם עושין המצות כתיקונן".

וטעם הדבר הוא, כי אם היא מקיימת את המצוה כתיקונה, אזי היא "אינה מצווה ועושה", ולכן יכולה היא לברך. משא"כ אם אינה מקיימת את המצוה כתיקונה, אזי היא "אינה מצווה ואינה עושה", ולכן אינה יכולה לברך.

וכן הוא הדין גם באנשים, כמבואר בשוע"ר[51]: "אם רוצה להטיל בה ציצית תוך שלשים יום ולברך עליו הרשות בידו ואינה ברכה לבטלה, ואע"פ שהוא פטור מן הדבר יכול לומר וצונו להתעטף, כמו שהנשים מברכין על כל המצות שהן פטורות מהם". והיינו דוקא כשמקיים את המצוה כתיקונה, אלא שאינו מחוייב בדבר, כמו בטלית שאולה, או בסוכה שיורד בה גשם. משא"כ כשאינו מקיים את המצוה כתיקונה אזי אינו יכול לברך.

ולכאורה גם בהבדלה על היין, אם נאמר שאין לה דין "אכילת קבע", הרי לא קיים המצוה כתיקונה ואינו יכול לברך.

וזה שנהגו לברך על ההבדלה מוכיח לנו דקיי"ל, שדין הבדלה שונה הוא מקידוש, כי עצם ההבדלה מחייבת מדינא להבדיל בסוכה, וכמובא לעיל משוע"ר[52]: "המבדיל על הכוס צריך לכנוס לסוכה להבדיל שם, שהרי בשאר ימות השנה נכנס לביתו להבדיל שם". וכיון ש"צריך לכנוס לסוכה להבדיל שם", הרי זה מחייב גם בברכת לישב בסוכה.

אלא שמכל מקום נראה שאין לך בו אלא חידושו, לברך לישב בסוכה בהבדלה על היין, משא"כ בהבדלה על חמר מדינה, או לאידך ברכת המילה על היין, באלו לא שמענו הוראה לברך לישב בסוכה.