סעיף ג - 1041

נעלי גומי ועץ ביוהכ"פ ושבת

הרב שלום דובער לוין

ספרן ראשי בספרית אגודת חסידי חב"ד

נפסק בשוע"ר[1]: "אבל מותר לנעול סנדל או מנעל של גמי ושל קש ושל בגד או של שאר מינים, שהרי גושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף, ועוד שלא אסרו אלא מנעל וכל שאינו של עור אינו נקרא מנעל אלא מלבוש".

יוצא מזה לכאורה, שלפי הטעם הראשון, אשר מסגנון הדברים נראה שהוא העיקרי, אסור לנעול ביוהכ"פ מנעל של גמי, כיון שמנעלי הגומי שלנו הם עבים עד שאין גושי הארץ מגיע לרגליון ואינו מרגיש יחף.

אמנם באמת סעיף זה בשוע"ר נמשך לסעיף שלפניו (שלכן מתחיל הסעיף שלפנינו בתיבת "אבל"), שבו נתבאר (שם ס"ב): "נעילת הסנדל כיצד אסור לנעול מנעל של עור וסנדל של עור . . ואפילו סנדל של עץ ומחופה עור אסור . . ומי שאפשר לו טוב להחמיר בסנדל של עץ אפילו אינו מחופה עור".

הרי שלהלכה קיי"ל כדעת המתירה בסנדל של עץ, וכמבואר בקונטרס אחרון[2]: "ואף שהתוספות ור"ן לא כתבו כן, משום דמסקינן בפרק בתרא דיומא דלכולי עלמא מנעל הוא, מכל מקום אנן לא קיי"ל הכי, אלא כרי"ף שהתיר ביום הכיפורים אפילו במנעל של עץ כמו שיתבאר בסי' תרי"ד".

אלא שמכל מקום מסיים[3]: "ומי שאפשר לו טוב להחמיר בסנדל של עץ אפילו אינו מחופה עור". ועל זה מוסיף שם[4] : "אבל מותר לנעול סנדל או מנעל של גמי ושל קש ושל בגד או של שאר מינים". והיינו שאף מי שרוצה להחמיר כדעת התוספות וסיעתו לענין סנדל של עץ (דלא קיי"ל כוותייהו), אינו צריך להחמיר בסנדל של גומי, מב' טעמים: (א) "שהרי גושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף". (ב) "שלא אסרו אלא מנעל וכל שאינו של עור אינו נקרא מנעל אלא מלבוש" (שגם הסוברים ש"סנדל של עץ" מנעל הוא, היינו דוקא בעץ שאינו גמיש ואינו מלבוש, משא"כ מנעל של גמי שהוא יותר גמיש, נקרא "מלבוש", ומותר לנעלו לד"ה).

איסור עינוי ביוה"כ מסר הכתוב לחכמים

אמנם לכאורה יפלא הדבר, הרי לא נאמר בתורה "מנעל", אלא "כל הנפש אשר לא תעונה", ואם מדוע התירו סנדל של עץ, שגושי הארץ אינם מגיעים לרגליו?

ולהבין זאת יש להקדים מה שנתבאר בשוע"ר[5]: "ומה הן הדברים האסורים מלאכה אכילה ושתיה רחיצה וסיכה נעילת הסנדל תשמיש המטה. אבל אין חיוב כרת אלא על מלאכה ואכילה ושתיה שנאמר וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה והאבדתי וגו' ונאמר כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה וגו' וסתם עינוי הוא מניעת אכילה ושתיה כמ"ש ויענך וירעיבך ויאכילך וגו' ושתיה בכלל אכילה. אבל רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה אע"פ שגם הם נקראים עינוי לפעמים, כמו שלמדו חכמים ממדרש הפסוקים, מכל מקום סתם עינוי לא נאמר ברוב הפעמים אלא על מניעת אכילה ושתיה בלבד. ומכל מקום כיון שגם הם נקראים עינוי לפעמים לפיכך גם הם אסורים ביום הכיפורים מן התורה, שנאמר שבת שבתון, וקבלו חכמים בפירוש הפסוק שבות מכל דבר שנקרא עינוי לפעמים. ואיסור דברים אלו מסר הכתוב לחכמים והם הקילו בהם כמה קולות כמו שהיה נראה בעיניהם להקל".

והוא חידוש בהלכות עינוי של יוהכ"פ, אשר "מסר הכתוב לחכמים", ובמקום שהקילו – מותר לגמרי, ובמקום שאסרו – איסורו מן התורה. וכן הוא בענין המנעלים, שלא אסרו חכמים אלא במנעל של עור, משא"כ במנעל של עץ או גמי התירו לגמרי, אפילו כשהנעל שומר אותו מגושי הארץ שלא יגיעו לרגליו.

ומטעם זה מבואר בשוע"ר[6]: "אם ירדו גשמים ורוצה לילך מבית הכנסת לביתו או להיפך, והוא אדם מפונק ומצטער בלכלוך רגליו במי גשמים, מותר לו לנעול, וכשיגיע לביתו או לבית הכנסת יחלצם, אבל מי שאינו מפונק אסור. אבל אם יש שם רפש וטיט מותר לכל אדם לנעול". ואף שהאיסור הוא מן התורה, ואף שאין שום סכנת נפשות בהליכה ברפש וטיט, ואם במפונק, מכל מקום בזה ראו חכמים להתיר לגמרי.

סנדל של עץ בשבת

יוצא מכל האמור לעיל, שהסנדל של עץ אינו חשוב לא מלבוש ולא מנעל, וא"כ אסור לצאת בו בשבת לרה"ר, וכמבואר בשוע"ר[7]: "אע"פ שבכל שבתות השנה אסור לצאת בו לרשות הרבים כיון שאינו דרך מלבוש, מכל מקום ביום הכיפורים, כיון שאסור בנעילת הסנדל, ואי אפשר לו לנעול מנעל של עור, נקרא זה דרך מלבוש לאותו היום".

אמנם בהלכות שבת חזר בו רבינו מפסק זה, כמבואר בשוע"ר[8]: "מותר לו לצאת במקלו כמו שיתבאר הואיל והוא צורך הילוכו . . מותר לו לצאת במנעל של עץ. וכן חיגר שאינו יכול לילך כלל בלא מקל מותר לצאת בו . . דומה למנעלים שכל גופו נסמך עליהם בכל הליכתו, ולכך מותר לצאת בהם אף אם אין עליהם שם מנעל כגון של עץ".

ואף שמבואר במשנה[9]: "הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר, ורבי יוסי אוסר", והלכה כרבי יוסי. מבאר על זה בשוע"ר[10]: "אין הקיטע שנקטעו רגליו יוצא בקב שלו, דהיינו שעושה כמין דפוס של רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו, ואין עושה קב זה כדי להלך בו . . אלא עשיית קב זה הוא בשביל שלא יהא נראה כחסר רגל, אלא נכה רגל, לפיכך כיון שאינו צורך הילוכו[11] (הרי הוא משוי) ואסור לצאת בו".

החילוק בין מנעל עור למנעל עץ לענין שבת

על האיסור הנ"ל של הקיטע לצאת בקב שלו, מבואר בשוע"ר (שם): "אלא אם כן עוד החופה את הקב עודף ממנו", שאז מותר לצאת בו אף אם אינו צורך הילוכו, אלא "עשיית קב זה הוא בשביל שלא יהא נראה כחסר רגל, אלא נכה רגל".

וכיון שכן, מדוע יהי' אסור הקב של עץ בלבד? מבואר בשוע"ר (שם): "ואף שכל דבר שיש עליו תורת מלבוש מותר ללבשו ולצאת בו, אף שאינו צריך ללובשו לצורך הליכתו אלא לצורך אחר, וא"כ הוא הדין קב זה שהוא מנעל שלו למה לא יצא בו, אע"פ שאינו צורך הליכתו אלא להתחפש בו שלא יראה חסר רגל. לפי שקב זה אין עליו תורת מנעל כלל, הואיל והוא של עץ, ואין נקרא מנעל אלא של עור".

יוצא לנו אם כן, שלבוש או מנעל מותר לצאת בו אפילו לצורך אחר, משא"כ כשאין עליו תורת מנעל או לבוש, מותר לצאת בו רק לצורך הליכתו, וכמבואר בשוע"ר[12]: "אסור לאשה ליתן בגד על צעיפה מפני הגשמים שלא ילכלכו הצעיף, שכיון שמתכוונת בו להציל מטינוף אינו נחשב מלבוש. אבל אם מתכוונת שלא ירדו הגשמים על בשרה ויצערוה מותרת לפרוס בגד על ראשה אע"פ שעל ידי זה ניצול הצעיף ג"כ מטינוף. ואף כשמתכוונת בו להציל מטינוף בלבד, אם אינו מונח על ראשה בלבד אלא היא מתעטפת בו גם כן רוב גופה כדרך מלבוש, ואע"פ שהוא בגד עב וגס שאינו ראוי לה, ולא היתה מתעטפת בו בלא הגשמים, מותרת לצאת בו". והיינו שלבוש היינו דוקא כשמתעטף בו ראשו ורוב גופו, ומנעל היינו דוקא כשהוא של עור. ואם אין בו אחד משני תנאים אלו אינו מותר לצאת בו אלא לצורך הליכתו.

ובאמת כן הדין גם שדרכו ללבוש באופן זה, אף שאינה מכסה ראשו ורובו, כמבואר בשוע"ר[13]: "וכן יוצא אדם בסודר המקופל ומונח על כתפו הואיל וכך הוא דרך לבישתו . . אבל במקומות שאין כך דרך לבישתו כגון במדינות אלו אם רוצה להוציא סודר צריך לכסות בו ראשו ורובו דרך מלבוש גמור". והיינו שכשלובש את הסודר שלא לצורך הליכתו אלא כדי לקחתו לאיזה מקום, אין היתר לזה אלא כשמכסה ראשו ורובו, או כאשר "כך הוא דרך לבישתו", שאז מותר לצאת בו אפילו לצורך אחר (לא רק צורך הליכתו).

וכך היא גם ההלכה לענין טלית שלוקחים לבית הכנסת (שאין זה צורך הליכתו אלא לצורך הבאתו לבית הכנסת ששם יתפלל בו), כמבואר בשוע"ר (שם): "מקומות שנהגו לקפל הטלית ולהניחה כך מקופלת על כתפיהם סביב צוארם והולכין כך אף בחצרות ובבתיהם, מותרים לצאת כן בשבת אף לרשות הרבים, שדרך מלבוש הוא להם. אבל אם אין הולכין כן בבתיהם, אלא כשיוצאין לחוץ מקפלין הטלית על כתפיהם תחת הגלימא להביאה לבית הכנסת, אסור לצאת כן בשבת ואם יצא חייב".

ומזה יוצא שכן הוא הדין גם לענין נשיאת המגבת בשבת, כשהולכים למקוה, אשר "במקומות שאין כך דרך לבישתו . . צריך לכסות בו ראשו ורובו דרך מלבוש גמור". ואז העצה הטובה היא כמבואר בשוע"ר (שם, לענין טלית): "ואם אין הסודר רחב כל כך לכסות ראשו ורובו יש לו תקנה לעשותו כמין אבנט ולצאת בו".

ומפורשת הלכה זו, לענין נשיאת מגבת כשהולכים למקוה, בגמרא[14]: "האוליירין (בלנין, רש"י) מביאין בלרי נשים לבי בני (סדינים שהנשים מסתפגין בהם מותר להביאן דרך מלבוש לבית המרחץ, רש"י), ובלבד שיתכסה בהן ראשן ורובן". והיינו כיון שהמגבת (בלרי נשים) אין דרך לבישתו בכך, וכיון שאינו נושא את המגבת לצורך הליכתו (אלא כדי להביאן לבית המרחץ), לכן לא הותר אלא כשמכסה בהן ראשו ורובו "דרך מלבוש גמור".