סעיף יג-יד - 1095

השלישית – ביאורי בהסוגיא ודיוק בלשונו הזהב של אדה"ז *

הרב זלמן אהרן קאנטאר

שליח כ"ק אדמו"ר

בר.ס. מארגאריטא, קאליפארניא

בתקצ"א סי"ג מביא אדה"ז הא ד"לא יתפלל אדם ביחיד תפילת מוסף בר"ה עד אחר שלש שעות על היום... שמא יעיינו במעשיו ותדחה תפילתו שבשעות הללו אין הקב"ה עושה לפנים משורת הדין לפי שעוסק בתורה שנקרא אמת...".

 ובסי"ד ממשיך שב"מוספין של כל השנה וכן שחרית אפילו של ראש השנה הואיל ואינן אלא שבחו של הקדוש ברוך הוא...לא יעיינו במעשיו וכן תפילת שחרית של חול אף על פי שמבקש בה צרכיו...הואיל שמן הסתם יש ציבור אחד שמתפללים בשעה שהוא מתפלל שהרי זמנה בבוקר תקובל תפילתו עם תפילת הרבים שאין הקב"ה מואס בתפילת הרבים לעולם שנאמר הן א-ל כביר לא ימאס. אבל בתפילת מוסף, הואיל וזמנה כל היום ויש מקדימין להתפלל ויש מאחרין יש לו לחוש שמא בשעה שהוא מתפלל אין מתפללין תפילה זו שום ציבור בעולם ותדחה תפילתו.

"ולפיכך יש ליזהר בקיץ שלא להתפלל שחרית של חול בשעה ראשונה דבודאי אין הציבור מתפללין באותה שעה בזמן הזה וכן בחורף לא יאחר לאחר שתי שעות על היום דבודאי כבר התפללו כל המקומות וצריך היחיד ליזהר שלא להתפלל בשעה השלישית.

"וכן יזהר היחיד שלא יתקע תקיעת מצוה עד אחר שלש שעות על היום מטעם שנתבאר".

כמה דיוקים הדורשים ביאור

א) בדברי אדה"ז הנ"ל "וצריך היחיד ליזהר",  לכאו' המילה "היחיד" היא יתור לשון, שהרי כל המדובר  כאן (סי"ג-ד) הוא אודות היחיד. ולכאו' הי' צ"ל "לא יאחר לאחר שתי שעות, וצריך ליזהר שלא להתפלל בשעה השלישית."

ב) יתירה מזו: לכאו' כל האריכות – " וצריך היחיד ליזהר שלא להתפלל בשעה השלישית" - מיותרת. דמאחר ש"לא יאחר לאחר שתי שעות על היום", מובן מאיליו שאין להתפלל בשעה השלישית.

ג) במהדורה החדשה מציין המו"ל לתוס׳ בע"ז (ד ע"ב) ד"ה בתלת (וגם למ"א). ואכן לשון אדה"ז -"בשעה השלישית"- תואם את לשון התוס' (ולא כל "שלש שעות הראשונות"), אבל א"כ יוצא שאדה"ז מוסיף כאן דיעה חדשה שלא הביא לפנ"ז, שלדיעה זו עיקר החשש הוא רק בשעה השלישית (משום שעת חרון) ולא בכל הג' הראשונות שעסקנו בהם עד כאן בשו"ע.

ד) גם מ"ש בסוף  הסעיף "וכן יזהר היחיד שלא יתקע תקיעת מצוה עד אחר שלש שעות על היום מטעם שנתבאר" לכאורה מיותר, דאם הכל הוא המשך אחד מתחילת סי"ג – למה צריך להזכירינו שוב "מטעם שנתבאר" הלא בטעם זה והשלכותיו עסקינן[1]?

 ולפע"ד, כאן רואים גודל הפלאת לשונו הזהב של אדה״ז שרומז לכמה דעות אפשריות ופרטים שלא הזכיר בפירוש, בעיקר מהמוסברים במג"א, וכפי שיתבאר.

כמה אופנים שמביא המ"א בהבנת דין זה בגמרא

מקור דין זה שלא יתפלל אדם ביחיד תפילת מוסף בר"ה עד אחר שלש שעות על היום הוא במסכת ע"ז דף ד' ע"ב[2]:

"אימת רתח? אמר אביי בתלת שעי קמייתא כי חיורא כרבלתא דתרנגולא כל שעתא ושעתא מחוור חיורא כל שעתא אית ביה סורייקי סומקי ההיא שעתא לית ביה סורייקי סומקי. רבי יהושע בן לוי הוה מצער ליה ההוא מינא [בקראי יומא חד] נקט תרנגולא [ואוקמיה בין כרעיה דערסא] ועיין ביה סבר כי מטא ההיא שעתא אלטייה. כי מטא ההיא שעתא נימנם. אמר, שמע מינה לאו אורח ארעא למיעבד הכי...

תנא משמיה דר"מ בשעה שהמלכים מניחין כתריהן בראשיהן ומשתחוין לחמה מיד כועס [הקב"ה]. אמר רב יוסף לא ליצלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא ביומא קמא דריש שתא ביחיד דלמא כיון דמפקיד דינא דלמא מעייני בעובדיה ודחפו ליה מידחי. אי הכי דצבור נמי? דצבור נפישא זכותיה. אי הכי דיחיד דצפרא נמי לא? כיון דאיכא צבורא דקא מצלו לא קא מדחי. והא אמרת שלש ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה [בדף הקודם איתא: אמר רב יהודה אמר רב שתים עשרה שעות הוי היום שלש הראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה שניות יושב ודן את כל העולם כולו וכו']? איפוך. ואיבעית אימא לעולם לא תיפוך: תורה דכתיב בה אמת, דכתיב (משלי כג) "אמת קנה ואל תמכור", אין הקב"ה עושה לפנים משורת הדין. דין, דלא כתיב ביה אמת, הקב"ה עושה לפנים משורת הדין.

וברש"י: בתלת שעי קמייתא. בשעת חרון: דצפרא נמי. בתפלת יוצר [שחרית] :  צבורא מצלו. שחרית בכל מקומות אבל תפלת מוספין הואיל וזמנה כל היום והיא שחרית וצהרים יש שמתפללין אותה בבקר ויש מאחרין [ע"פ הגהות הב"ח] : ... דין לא כתיב ביה אמת. והא דכתיב (תהלים יט) משפטי ה' אמת במשפטים הכתובים בתורה וציום לישראל קא משתעי דלעיל מיניה כתיב פקודי ה' ישרים: מוספי כל השנה הן שבח וסיפורי מעשה אבל מוסף ראש השנה מתוך שהוא מתפלל מלכיות זכרונות שופרות מיפקד דינא טפי ואל יפרוש אדם עצמו מן הצבור:

וע"פ דברי רב יוסף פסק המחבר בשו"ע (סי' תקצ"א ס"ח): "לא יתפלל ביחיד תפילת מוסף בראש השנה עד אחר ג' שעות ביום". היינו, שלדעת השו"ע "תלת שעי קמייתא" פירושו, ג' שעות הראשונות. וכ"ה בט"ז סק"ד, כלישנא קמא בגמ' דאז הקב"ה יושב ודן עולמו, וכן נפסק בשו"ע אדה"ז בסי"ג, וכהאב"א דהגמ', שהוא לפי שהקב"ה יושב ועוסק בתורה[3].

וכן, מדברי רש"י, [בקטע המופיע בפ"ע בלי ד"ה], בביאור החילוק בין מוסף דכל השנה – שהוא רק שבח וסיפורי מעשה —לבין מוסף דר"ה שהוא בקשה (מלכיות, זכרונות וכו'), הבין המג"א[4] (וכן נעתק בשו"ע אדה"ז שהבאנו לעיל), שיש ליחיד ליזהר בשחרית דכל השנה להתפלל רק בשעה שיש מנין אחר מתפלל באיזה מקום שיהי'. ולכן, (בזמנם ולכאורה יש לעיין בזמנינו, שלכאורה נשתנו העיתים וההנהגות בזה) יש ליזהר בקיץ שלא להתפלל שחרית של חול בשעה ראשונה וכו' וכן בחורף לא יאחר לאחר שתי שעות.

 ולפ"ז, מפרשים קושיית הגמ' "אי הכי דיחיד דצפרא נמי לא?" לא על שחרית דר"ה (כהמשך דברי רב יוסף אודות מוסף דר"ה) אלא על שחרית דכל השנה, שיש בה בקשת צרכיו ואיך לא ניזהר בזה. והתשובה לזה "כיון דאיכא צבורא דקא מצלו לא קא מדחי". אבל בשחרית דר"ה אין חשש מעיקרא, דהוא רק שבח וסיפורי מעשה[5].

שלוש שעות הראשונות או שעה השלישית?

אמנם, בפירוש דברי הגמרא מביא המג"א שנראה מדעת רש"י שאין צורך לזהירות כ"א בשעה השלישית – ולא בכל ג' שעות ראשונות (ובמג"א: שכן נראה שהבין בזה הב"י). שהרי רש"י פירש, בתלת שעי קמייתא-בשעת חרון. ובתוס' ד"ה בתלת שעי קמייתא פירשו שהחרון הוא בשעה שלישית – וטעם החרון הוא "כדאמרינן בסמוך בשעה שהחמה זורחת מלכי מזרח ומערב מניחים את כתריהן {בראשיהן ומשתחוין לחמה מיד כועס [הקב"ה]}, ודרכן של מלכים לעמוד בג' שעות כדאמרינן פ"ק דברכות."

היינו, שלרש"י טעם הזהירות דשמא יעיינו במעשיו הוא מכיון שהוא שעת חרון וא"כ אינו זמן הראוי לבקש צרכיו ולהזכר לטוב וכו'. ומתי הוא שעת חרון? "אמר אביי בתלת שעי קמייתא...". מהו "תלת שעי קמייתא"? בזה מבארים לנו התוס' דהוא שעה האחרונה דג' השעות – שעה ג' לבד. ולמה אז? משום שאז משתחוים המלכים לע"ז.

התוספות לא קאי על הדין דרב יוסף ד"לא ליצלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא ביומא קמא דריש שתא ביחיד", אלא קאי על תלת שעי קמייתא דרתחא הנזכר בגמ' (בשם אביי)  קודם  —כפי שרואים שד"ה זה בא לפני ד"ה "שמע מינה לאו אורח ארעא" הנאמר ע"י ריב"ל שבא בהמשך לדברי אביי וקודם דברי רב יוסף, וגם הלשון "כדאמרינן בסמוך", לכאורה פי' שנאמר בהמשך הדברים, אבל לא שזה נאמר תיכף לאח"ז, ואילו הא דמלכי מזרח ומערב והא דרב יוסף שצמודים ממש.

יש לציין שהתוספות לא ביארו הטעם לזה שלא יתפלל היחיד בתלת שעי קמייתא שהוא משום שהוא שעת חרון. (ואילו רש"י כתב טעם הדבר – שהוא משום שעת חרון), ומתוספות יודעים רק ששעת חרון הנזכר בגמ' הוא שעה ג', וא"כ לדעת רש"י תלת שעי קמייתא צ"ל פירושו רק שעה ג', דרק אז הוא שעת חרון, כהוכחת התוס'. ולכן במג"א הובא זה רק כדעת רש"י, אף שמזכיר דברי התוספות לבירור הנ"ל. ובנוגע לדעת התוספות עצמם מובן ששייך לומר שאם מפרשים בדברי אביי ש"תלת שעי קמייתא" הוא שעה ג' לבד, נוכל לומר שכן יפרשו בדברי רב יוסף אבל גם אין כל הכרח לזה, לכאורה.

ולפ"ז: א) הציון לתוס' (בשו"ע במהדורה החדשה – הובא לעיל) הוא ציון מוטעה שהרי התוספות לא דיברו בזה כלל. ולפ"ז הציון צ"ל לרש"י בתלת שעי קמייתא ע"פ בירור מהתוספות לפי הבנת המג"א (אבל ראה לקמן).

ב) בזה יתורץ קושיית האלי' רבה בתקצ"א סק"ד שמקשה על המג"א – ד"צ"ע על ב"י וד"מ[6] שהתוס' קאי להדיא שם על אימת רתת דאמר אביי בתלת שעי קמייתא כי חיורא כרבלתא דתרנגול וכו' אבל על הא דלא יתפלל מוסף לא קאמרי כלל?[7]" אבל ע"פ הנ"ל, קושיא מעיקרא ליתא: שהרי לא אמר המג"א שכן הוא דעת התוספות, אלא שמתוספות, המבאר לנו מתי הוא שעת חרון בכלל, יתבאר לנו דעת רש"י בדין דיחיד בר"ה.

אולם, מה שמביא הב"י מהתוספות אכן משמע שלדעתו התוספות קאי על תלת שעי קמייתא דרב יוסף – וזה אינו מובן, דמילא המג"א, הרי מזכיר דעת רש"י שהוא משום שעת חרון ורק לומד מהתוספות (העומד על "תלת שעי קמייתא שעת רתחא" שהזכיר אביי) בירור הזמן דשעת חרון, ונוקט דינו כדעת רש"י לבד ("יש לסמוך על רש"י כנ"ל) אבל אינו מזכיר שכ"ה דעת התוס'. אבל בב"י מביא התוספות לאחרי כל דברי רש"י בסתם, כאילו שהתוס' קאי על הדין דרב יוסף גופא ופוסקים דתלת שעי קמייתא שהזכיר רב יוסף הוא רק שעה השלישית – וכ"מ לשון המג"א בהביאו הב"י (אחרי שמבאר הוכחת עצמו מרש"י) "וכ"מ בב"י שהביא דברי התוס'" – שכבר בזה לבד שהביא הב"י דברי התוספות (בלי הדיוק שעשה המג"א מדברי רש"י שעת חרון) מראה כבר שסובר שלדעתו רק בשעה ג' יש ליזהר (וכנ"ל, שלא נראה שהמג"א בעצמו תפס שיטה זו בתוס' כראי').

וא"כ בזה בצדק שייך להקשות, איך מביא הב"י מהתוספות, הרי התוס' קאי להדיא על אימת רתת ולא על תפילת היחיד בר"ה?

אם לא שנאמר, שאכן לדעת הב"י (ולא המג"א), מ"ש התוספות דתלת שעי קמייתא רתחא פירושו שעה ג' לבד--מוכרחים לומר שכן הוא דעתם בכל הסוגיא (או שנוסח או סדר אחרת הי' לו להב"י בתוס' זה?). וא"כ שייך להביא דין זה מהתוס'–וגם לציין אליה כמקור בשו"ע (עכ"פ ע"פ הב"י, אבל עיין לקמן).

ולהעיר, שהאלי' רבה שם מסיים דבריו "גם נ"ל מאי דפרש"י שם בשעת חרון ר"ל שעת הדין שהוא שעת חרון והיינו כל ג' שעות". היינו שלדעתו מה שנקט רש"י במילת חרון אין לזה שייכות למילת זעם, רתחא, וכעס הנזכרים בגמ' לפני זה.

היוצא מהנ"ל שיש לנו ב' שיטות:

א) שיטת השו"ע, המובא בשו"ע אדה"ז, דיחיד צריך ליזהר לא להתפלל מוסף דר"ה כל ג' שעות ראשונות (כשאין עוד ציבור אחר בעולם מתפלל תפילה זו). וכ"ה הוא גם שיטת הא"ר אפילו לפי רש"י ותוס'.

ב) שיטת המג"א בדעת רש"י ושיטת הב"י בדעת התוס' שצריך ליזהר אך ורק בשעה ג' (כשאין עוד ציבור אחר בעולם מתפלל תפילה זו).

זהירות בשחרית דכל השנה או בשחרית דר"ה?

ומכאן אתינן לעוד חילוקי שיטות בנוגע לדין זה, מה שהזכרנו קודם: רב יוסף הזכיר רק תפילת מוסף בר"ה, שלא יתפלל אותו היחיד בתלת שעי קמייתא. וע"ז הקשה בגמרא, "אי הכי דיחיד דצפרא נמי לא?" למה אין היחיד צריך לחשוש לשמא יעיינו במעשיו בתפילת שחרית? ומשני, כיון דאיכא צבורא דקא מצלו לא קא מדחי. אבל יש לעיין, לאיזה שחרית התכוון המקשן?

והנה לעיל הבאנו מדברי רש"י בביאור החילוק בין מוסף דכל השנה – שהוא רק שבח וסיפורי מעשה —לבין מוסף דר"ה שהוא בקשה (מלכיות, זכרונות וכו') ומזה למד במג"א ללשון א', ובשו"ע אדה"ז הובא כן להלכה, שיש ליחיד ליזהר בשחרית של חול דכל השנה להתפלל רק בשעה שיש מנין אחר מתפלל. היינו שעיקר הגורם לזהירות הוא תוכן התפילה, בקשת צרכיו, ולא כ"כ יום התפילה.

אמנם אפשר לומר באו"א: בפשטות, ע"כ דיבר הגמ' אודות ר"ה, כיון דמיפקד דינא ביום זה יש לחשוש שמא יעיינו במעשיו. והיינו, שעיקר הזהירות נובע מזה שהוא יום הדין, כאילו שיומא הוא דקא גרים, דביום ר"ה עוסק ממש בדין ולא כמו בשאר ימות השנה, וא"כ השאלה אודות שחרית הוא רק בנוגע לשחרית דר"ה, איך יתפלל היחיד ביום זה בלי כל זהירות? אבל בנוגע לשחרית דכל השנה אין אפילו הו"א שלא להתפלל אז.

ופירוש זה מביא המג"א בסוף דבריו –  כאי נמי בשיטת רש"י, שטעם זה ברש"י שבקשת צרכיו הוא העיקר הוא רק לשינוייא בתרא בגמ' (וכפי שרואים, שמופיע פרש"י זה רק בסוף), שאע"פ שאין הקב"ה עוסק אז בדין, מ"מ מכיון שעוסק בתורה שהוא אמת, והמתפלל ניגש אז לבקש צרכיו, יש לחוש שיעיינו במעשיו ולא ידונו לפנים משורת הדין וזה שייך בכל ימות השנה, אבל לשינוייא קמא לא הביאו רש"י, דלא נצטרך לזה, דעיקר הזהירות הוא בנוגע להיום דר"ה, שאז הוא דן ממש, ולא נוגע כ"כ תוכן התפילה וכ"כ בא"ר סקי"ג (וגם משמע קצת שנוטה לזה המג"א בראשית דבריו – וכפי שהזכרנו בהערות – בהביאו שיטת השו"ע שבכל ג' שעות יש ליזהר). [8]

וכן, קודם לא"נ זה, מיד לאחרי הבאתו דברי רש"י המחלק בין בקשת צרכיו לשבח, ושא"כ יש ליזהר לא להתפלל בשחרית דכל השנה בשעה ראשונה בקיץ וכו', כותב המג"א ש"התוס' רפ"ד דברכות כתבו דכל השנה שרי" [9]– וא"כ ברור שלדעת התוס' בברכות, הא דהקשה הגמ' "אי הכי צפרא נמי" קאי אך ורק בנוגע לשחרית דר"ה אבל שחרית דכל השנה שרי.

יוצא, שיש לנו עוד מחלוקת בדין זה:

א) דברי רש"י, המובאים להלכה בשו"ע אדה"ז ריש סי"ד, שעיקר הגורם להחשש הוא בקשת צרכיו, ולכן הזהירות  לתלת שעי קמייתא הוא במוסף דר"ה ושחרית דכל השנה (כשברור שאין עוד ציבור אחר בעולם מתפלל תפילה זו אז).

ב) דברי המג"א מתוס' ברכות, והמג"א וא"ר בדעת רש"י לשינוייא קמא דגמ', שעיקר גורם החשש הוא זה שהוא יום הדין, ולכן הזהירות היא במוסף – וגם שחרית—דר"ה (במצב-זמן כזה שאין מנין אחר מתפלל בתלת קמייתא).[10]

ביאור לשונו הזהב של אדה"ז ע"פ כהנ"ל

והנה, בפשטות, נוקט אדה"ז להלכה א) כדעת השו"ע – שיש ליחיד ליזהר כל ג' שעות ראשונות, וב) גם כדברי רש"י, שעיקר הגורם הוא בקשת צרכיו, וג) כשינוייא בתרא בגמ', ששלש ראשונות עוסק בתורה.

אמנם נראה לומר, שמביא גם שאר הדיעות, [שחרית דר"ה דוקא או שעה ג' דווקא]. ועל זה מרמז בדבריו "וצריך היחיד ליזהר שלא להתפלל בשעה השלישית".

והביאור, ע"פ הדיוקים בתחילת דברינו:

א) מה שכתב "וצריך היחיד ליזהר שלא להתפלל בשעה השלישית" רמז בזה שישנם שיטות הסוברות שרק בשעה השלישית אסור, ולכן כתב "וצריך היחיד" עוד פעם, כאומר דבר חדש—שמ"ש קודם הוא לשיטת הטושו"ע אבל בשעה השלישית צריך היחיד ליזהר לכו"ע (כדעת רש"י ותוס' ע"פ המג"א, משום שהוא עת חרון בגלל השתחויית המלכים לע"ז אז,) וא"כ אי"ז רק המשך למש"כ שלא יאחר לאחרי ב' שעות בשחרית דימות החול, אלא דין חדש שצריך ליזהר במיוחד בשעה השלישית (לרש"י, ואולי לתוס' כאן עכ"פ).

 ועפ"ז יובן למה בנוגע לתק"ש בסוף הסעיף מוסיף "מטעם שנתבאר" (דיוק ד') אף שבזה איירי לפנ"ז, מאחר שבינתיים דובר על דין חדש, שהוא משום שעת חרון, שהוא לא מהטעם שנתבאר בתחילה, דבג' שעות עוסק בתורה וכו'.

ב) בנוסף לזה, כתב "סתם" שלא יתפלל בשעה השלישית ובזה רמז לדבר חדש, שבשחרית של ראש השנה יש ליחיד ליזהר (אי לאו שכולם מתפללים) – וזה יהי' כשיטת רש״י ותוס' רפ"ד דברכות כפי שנתבאר בסוף דברי המ״א לשינוייא קמא דהגמ'- שגם בשחרית יש ליזהר לשיטתם, אבל רק בר"ה דיום הדין הוא דקא גרים (ולפ"ז היינו עושים פיסקא חדשה לפני וצריך היחיד ולא כהמשך דיבוריו בנוגע לשחרית דחול).

ג) וגם נמשך בזה ממ"ש קודם בסעיף זה, לחלק בין מוסף בשבת ושחרית דר"ה שהם רק שבח, לבקשת צרכיו במוסף דר"ה ובשחרית דכל יום , ושתשובת הגמ׳ דשחרית מותר ״כיון דאיכא ציבורא״ הוא רק בימים ההם שגם בשעה השלישית היו הרבה מניינים אבל כיום (בזמן בשו״ע ונו״כ) אין ציבור מתפלל אחרי ב' שעות בשעת החורף–ולא יאחר להתפלל לאחרי ב' שעות, וצריך היחיד ליזהר שלא להתפלל בשעה השלישית.

ולפ״ז צריך חלק זה להיות בלי כל פיסוק כדי שיעלה הקריאה לכאן ולכאן [וכפי שנדפס בהוצאה הקודמת].

דבזה יוכלו לקוראו:

 א)  כהמשך דשחרית דכל השנה, ומה שמכניס דבר חדש ש״צריך ליזהר בשעה שלישית״ הוא משום שבשעה זו לכו״ע אסור גם לרש״י ותוס׳ וגם להטושו"ע וזה יעלה יפה כסיום של הקודמו, שבחורף לאחר ב׳ שעות אין להתפלל.

וב) וגם כמדבר אודות שחרית דר"ה, כפירוש התוס' והא"נ במג"א בדעת רש"י שבשחרית דר״ה אסור בשעה שלישית -- וזה יעלה יפה עם הקטע הנמשך ממנה שגם לא יתקע בג' שעות וכו׳ שמדבר שוב בנוגע לר"ה (לאחרי שהפסיק ממ"ש אודות מוסף דר"ה בשחרית דכל השנה בימינו, בקיץ ובחורף.

ובאם תשאל, באם כוונת אדה"ז לשחרית דר"ה לשיטות אלו, א"כ למה לא כתב אדה"ז וצריך היחיד ליזהר שלא להתפלל שחרית בשעה ג'? וגם: אם כוונתו להכניס הדגשה יתירה וחידוש שבשעה השלישית יש ליזהר במיוחד דהוא לכו״ע למה לא כתב "וצריך היחיד ליזהר שלא להתפלל בשעה השלישית "עכ״פ" או "לכו"ע"? וגם: למה לא הזכיר בפירוש הטעם לדיעות אלו החוששים רק לשעה השלישית, שהוא משום חרון?

התשובה לדבר הוא פשוט: משום דתרתי אתא לאשמעינן, ומובן א"כ שאין שייך להכניס מילים שיתאימו רק לפירוש א' ולא לשני.

ולכאורה אין לומר שאכן הצעת הפיסוק צ"ל לפני מילים אלו ד"וצריך היחיד" (ולא כמו שאומרים עכשיו שצ"ל בלי כל פיסוק כדי להקרא מכאן ומכאן) ושבמילים אלו אין אדה״ז מתייחס כלל למה שכתב לפני זה בנוגע למוסף דר"ה ושחרית דכל השנה, ושאין אדה״ז מזהיר כלל על שעה שלישית במיוחד מכיון שהזהיר כבר על כל הג׳ שעות והוא רק מכניס שיטה חדשה בנוגע לשחרית דר״ה ע״פ רש״י ותוס׳ בהבנת הא"נ דהמ״א, דא"כ הוא בסתירה למ״ש קודם - שאין כל בעיא בתפילת שחרית דר"ה בכל ג׳ השעות אפילו בר״ה מכיון שהוא רק תשבחות כו' ובאם כוונתו למוסף דר"ה הרי כבר הזכיר שבכל ג׳ שעות יש ליזהר מזה -- ובאם הי׳ מזכיר אדה״ז שהוא דיעה אחרת הי׳ מיושב הסתירה אבל מזה שאינו מביאו יש לנקוט כמ״ש קודם:

שאדה״ז כתב דין זה באופן שנראה קצת כהמשך לתפילה בשעה ג׳ בחורף אבל קצת כדבר חדש, ובזה לימדנו ורמז לנו שבשעה ג׳ לכו״ע יש ליזהר - וגם רמז בכתבו באופן חדש קצת וכהקדמה לדין תקיעת שופר לרמז שאכן מדובר במשהו אחר לגמרי—יום ר"ה—ולא חול, ושבשחרית דר״ה יש ליזהר, ורק בשעה ג׳.

ולסיכום: מה שפוסק אדה״ז בפירוש הוא כמו שהבינו העורכים בעשיית הפיסוק: ש״וצריך היחיד ליזהר בשעה השלישית״ הוא רק סיכום ממ״ש קודם[11], שבזמננו בחורף צריך היחיד ליזהר לא להתפלל בשעה השלישית דאז עדיין נשארה שעה אחת מג׳ הראשונות ואין ציבור אחר מתפלל אז בעולם (וכפי שהערנו, שצ״ע אם שייך זה לזמנינו).

ובהוסיפו מילת "היחיד" הרי הוא כאומר דבר חדש, ונקט לשון "בשעה השלישית" שיכול (שמשתמע שהוא לא רק שעה הנשארת לאחרי הב' ראשונות בחורף אלא הוא גם אך ורק שעה השלישית), שבזה מרמז לנו אדה"ז באופן נפלא גם לעוד שיטות (שאולי יהיו נוגעים לפועל רק כשישתנו העיתים וזמני תפילות כל הציבורים) שהם: להשתדל לא להתפלל שחרית דכל השנה בשעה השלישית בפרט; וכמו״כ להשתדל לא להתפלל שחרית ביחידות בר״ה בשעה השלישית (ואין לדאוג לכל ג׳ שעות בשחרית דר״ה, דלרש״י ברור שבשחרית דר״ה אין לחוש כלל, ולתוס׳ נראה שדעתם שהוא רק שעה הג׳). 

מה שלא הזכיר אדה"ז דעת רש״י ותוס׳ בפירוש

ואולי י"ל טעם שיטת אדה"ז בכ"ז, וביאור הא דלא הזכיר שאר הדיעות בפירוש (ולא הביאם  אפילו כי"א אף שאינם עיקר) —דחוץ מזה שאינם נוגעים לפועל, לא הובאו בפירוש להלכה, כי:

א) ג' שעות ולא שעה ג' - כן מובא באופן ברור בשו״ע. ואף כי משמע שהב"י הבין שלדעת התוס׳ הוא רק שעה ג' הרי בשו״ע לא הזכירו כלל-הרי שלא סמך ע"ז להלכה כלל, ואולי מפני קושית הא"ר הנ"ל, דתוספות לא קאי ע"ז בכלל, וגם המג"א בעצמו אינו רואה זה בתוס' עצמו, וכמ"ש לעיל. וכמו״כ הא דרש״י – שהוא ממשמעות דיוק המג"א (וכמו שראינו שלדעת הא"ר שהזכרנו אינו ברור כלל, ואדרבה, לדעתו חרון בפרש"י מובנו דין, וי"ל שלדעתו, אם זה הי' כוונת רש"י למה כתב "חרון" לא השתמש בלשון הגמ׳ -  כעס זעם או רתחא?). ועוד, שהמג״א עצמו סמך על דעת רש״י רק כשאין ברירה "ולכן בכה"ג יש לסמוך". ועוד: בתקפ"ט סק"ד בנוגע לתק"ש לנשים הביא המג"א מ"ש המהרי"ל דלא יתקע בכל ג' הראשונות אם אינו זמן תקיעת הציבור, ולא הביא שום סברא להקל ולסמוך שהזהירות הוא בשעה ג' לבד. ואפילו הב"י כאן שהביא דעת התוס' לענין שעה ג', לא דייק כהמג"א שכ"ה דעת רש"י.

ב) שחרית דר״ה או דכל השנה? - המדבר ע"ז בפירוש הוא רק רש״י, הסובר דעיקר הבעיא הוא תוכן התפילה ולא יום דר"ה. ואין ההכרח שהשו״ע חולק עליו בזה. (וכמ"ש בהערה בר"ד, אפילו להמג"א). ואפילו בסוף המג״א—שכתב לדייק שלשינוייא קמא י"ל שהעיקר הוא היום ולא התפילה—הרי נקטינן בין כך  כשינוייא בתרא דהגמ׳, וכמ"ש במג"א בסי' תקפ"ב סק"ח עיי"ש, וא״כ דברי רש״י אלו נקטינן עיקר[12]. ומה שנשאר הוא התוס' בברכות שמזכיר המג"א אבל גם זה לכאורה הוא דיוק מהתוס' ולא דבר ברור, ועצ"ע.

***

ראיית המג"א מהתוספות במסכת ברכות דבשחרית דכל השנה אין לחוש

בתקצ"א סק"ט, בענין הנ"ל, כותב המג"א ש"התוס' רפ"ד דברכות כתבו דכל השנה שרי" – והיינו, שלדעתם מה שהקשה הגמ' "אי הכי צפרא נמי" קאי אך ורק בנוגע לשחרית דר"ה אבל שחרית דכל השנה שרי.

והנה, בהראי' מתוספות זה הקשה המחצה"ש, שהרי התוספות לא כתבו כלום אודות שחרית דשאר ימות השנה! וז"ל התוספות שם:

 "תפלת השחר עד חצות וכו' תפלת המנחה עד הערב. וא"ת אמאי לא קתני גבי תפלת המנחה כל היום כמו גבי תפלת המוספין וי"ל דזמן מוספין הוא כל היום אפילו משחרית שהרי קרבנות יכול להקריב מיד אחר התמיד א"כ גם תפלת מוספין יכול להתפלל מיד מן הבקר מה שאין כן במנחה אלא משש שעות ומחצה והכי נמי בפ"ק דע"ג לא ליצלי איניש צלותא דמוספין בתלת שעי קמייתא בריש שתא ביחיד כו' אלמא בשאר ימות השנה יכול להתפלל...".

מהגמ' שלנו מוכיחים התוס' דמוסף זמנו כל היום, דלא כמנחה. ואיך הסיק מכאן המג"א "שהתוס' כתבו שכל השנה שרי" בנוגע לשחרית?

המחה"ש מיישב, כדבריו, "על צד הדוחק", ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו. אבל אולי י"ל באו"א:

לכאורה התוספות היו יכולים לסיים ראייתם מע"ז בשני אופנים: "אלמא בשאר ימות השנה יכול להתפלל" או "אלמא דרק ביחיד אין להתפלל אבל לציבור כן זמנו הוא".

למה להו להתוס' להוציא הציבור מיום ר״ה—שאכן זמנו הוא— באמרם, "אלמא בשאר ימות השנה יכול להתפלל"? דמזה משמע שלדעתם יומא הוא דקא גרים ואף לציבור אינו הזמן הכי טוב להתפלל בשעה ג' ביום הדין, וה״ז רק כאילו בגדר דדחק ונכנס וכו׳ אבל ולא זמנו הרצוי׳ של מוסף כשלעצמה.

משא״כ באם היו אומרים: "אלמא דלציבור כן זמנו הוא", היו מדגישים בזה יותר שהבעיא הוא התפילה בעצמה—נוסח המוסף דיום זה בזמן זה, שליחיד אין להתפלל ולציבור אין לחוש –אבל היום אינו עיקר הבעיא.

בסגנון אחר: אם התוס׳ לא ס"ל שיומא הוא דקא גרים, הרי טובא הו״ל למימר, שהציבור כן מתפללים בשלש שעות הראשונות, וא״כ ברור שזמן מוסף כל היום, ורק שליחיד בר״ה יש סיבה צדדית לא להתפלל. דלפי האמת, כל היום זמן מוסף הוא גם בר״ה ולמה להוציא יום זה?

משא״כ באם נאמר שיומא הוא דקא גרים, הרי הגם שעדיין זמן מוסף הוא (ולכאורה אפילו ליחיד כשאין לו ברירה, וכמו שנראה ברור מסי׳ צ׳ וכ״מ מהט״ז וכמ"ש בזה בעה״י לקמן), והציבור מותר להתפלל אז משום דכביר לא ימאס, מ״מ אינו הזמן הכי טוב כשלעצמו, ורק מצד סיבה צדדית דכביר לא ימאס אין לחשוש מלהתפלל אז. וא״כ, נוח להם לתוספות לא להכנס לכל זה, ומתמקדים על העיקר—אלמא שבשאר ימות השנה זמנו הוא.

ובאופן אחר קצת:

 המשנה בברכות שם אומרת שזמן המוספין כל היום. והתוספות מסבירים שבמנחה אינו כן, כי מוסף מתחיל זמנה כבר מהבוקר, וכמ"ש במסכת ע"ז בדברי ר"י.

 אלא, שיש קצת בכל א' מהאופנים הנ"ל:

החסרון ב"אלמא בשאר ימות השנה יכול להתפלל" הוא שמשמיטים יום בשנה, והחיסרון ב"אלמא דלציבור כן זמנו הוא" הוא שלא נכלל בזה היחיד, ומכיון שלשניהם יהי' חיסרון אין ללמוד ממה שבחרו התוס' בא' מהם, דחד מהם היו צריכים לנקוט.

אבל כ"ז הוא רק אם לדעת התוס' יומא הוא דקא גרים, אבל אם לדעתם העיקר הוא תוכן התפילה, א"כ יוצא דגם בשחרית דכ"י אין ליחיד להתפלל, ואעפ"כ המשנה אומרת בסתם "תפילת השחר עד חצות" ולא איכפת לי' להחיסרון שלפעמים היחיד לא יוכל להתפלל. נמצא, שהחיסרון בהלימוד "אלמא דלציבור כן זמנו הוא—שלא נכלל בזה היחיד" אינו חיסרון, וא"כ הי' להם להתוס' לומר כן?

 ולפ"ז יהיו דברי המשנה "ושל מוספין כל היום" כמשמעם, כל היום, ובכל יום בשנה. ומזה שלא למדו כן ה"ז ראי' שלדעתם אין הגבלה בשחרית דכל יום, ועיקר החשש דרב יוסף הוא היום ר"ה (ויהי' הפשט במשנה: תפילת השחר עד חצות, ושל מוספים כל היום—חוץ ליחיד בר"ה בתלת שעי קמייתא).

***

יישוב שיטת הט"ז בטעם אי הזהירות בשחרית בג' שעות ראשונות – ויישוב סתירה במג"א ושו"ע אדה"ז בנוגע ליחיד בקיץ בשעה הראשונה

א. בט"ז כאן סק"ד, לאחרי שכותב הטעם לג' שעות, ושהזהירות הוא רק ליחיד ולא לציבור, כותב: "ודוקא מוסף, כיון שאינו מחוייב להתפלל אותה בזמן ההוא משא"כ תפילת יוצר שזמנו אז אין לדחות."

ובפמ"ג "עמ"א משמע הטעם דיוצר מתפללין הכל אין תפילת ציבור נדחית אף יחיד המתפלל בשעה שהציבור מתפללין משא"כ מוסף יע"ש ומט"ז משמע דשחרית זמנה מהנץ כבסי' צ' [אוצ"ל כבסי' פ"ט] אין לדחות זמנה וצ"ע".

בפשטות ה'וצ"ע' של הפמ"ג הוא כי טעם זה של המג"א הוא הוא תשובת הגמ' למה בשחרית אין היחיד צריך ליזהר, ד"כיון דאיכא ציבורא דקא מצלו לא קא מידחי". וא"כ צ"ע על הט"ז למה שבק תשובת הגמ'? ובפרט, שנפק"מ גדול הוא, שהרי לטעם הגמ' אכן צריכים לחשוש כשאין ציבור שמתפלל אז, וכמו שמביא המ"א, ולהטעם שמביא הט"ז אין חוששין בתפילת שחרית כלל? בפמ"ג מסיים ש"אי"ה במ"א יבואר עוד" אבל אינני יודע אם יצא הדבר לידי פועל, והיכן, ובאם כוונתו לביאורו על המ"א לא נמצא שם כ"א ציון להא"ר[13].

ב. והנה ראשית כל אולי אפשר לתרץ (בדוחק עכ"פ) דכוונת הט"ז הוא אכן לדברי הגמ', ומ"ש, "ודוקא מוסף כיון שאינו מחוייב להתפלל אותה בזמן ההוא משא"כ תפילת יוצר שזמנו אז", אולי לא דק במילת "שאינו"—שמשמעו כמדבר אל היחיד לבד—אלא כוונתו ב"שאינו מחוייב" הוא שאין הוא או אחר מחוייב אז, דכיון דאין חיוב בכלל להתפלל מוסף בזמן ההוא דוקא א"כ הרי אינו ברור כלל שיש ציבור מתפלל  באותו זמן משא"כ תפילת יוצר שזמנו אז בודאי יש ציבור מתפלל ולכן אין לדחות. וידמה בזה קצת ללשון הלבוש שכתב: "דשאני יוצר דבאותה זמן הוא זמן תפלה זו בכל צבור שבעולם ותתקבל תפילתו אגבן ולא תדחה". ובדומה לזה גם בשו"ע אדה"ז שם סי"ד:"הואיל שמן הסתם יש ציבור אחר שמתפללין בשעה שהוא מתפלל שהרי זמנה בבוקר, תקובל תפילתו עם תפלת הרבים".

ולפ"ז מה שמסיים הט"ז "משא"כ תפילת יוצר שזמנו אז אין לדחות" יהי' פירושו כאילו כתב אין צורך לדחות (או אולי שבדוקא לא ידחה, דאם אין טעם לדחות תפילתו הרי יותר טוב להתפלל בהקדם, וראה להלן). 

ג. אבל לכאורה י״ל לתרץ דבריו לפי פשוטם, וכפי שהבינם הפמ"ג, שכיון שזמנו אז ה"ז טעם לא לדחות, מבלי שיהי' בזה כל סתירה או נטיה מדברי הגמרא.

מדברי הגמ' מובן שבזמנם לא הוצרכו לדאוג לצפרא כיון שתמיד הי' ציבור מתפלל בג' שעות ראשונות. אבל הגמ׳ אינה מפרטת מה יהיה הדין לכשישתנו העתים ולא יהי' ציבור מתפלל באותה שעה? דבנוגע למוסף הרי זמנו כל היום ולכן יחכה, אבל מה בנוגע לשחרית?

והנה המג״א כתב שעדיין יש ליזהר, וכמו שהביא בתחילת דבריו בנוגע לר"ה ובאמצע דבריו בנוגע לקיץ וחורף בזמנם. אבל הט״ז (שחי לפי ערך באותו זמן, והמצב החדש כבר הי' נוגע למעשה) אולי י״ל שלדעתו יותר טוב לא ליזהר, דמכיון שזמנו הוא אז הרי יש לו להתפלל שחרית מיד ולא לדחותו ולקיים בזה מצות תפילה דאל"כ יש לחוש שמא ישכח לאח״ז, ולחשוש לשמא יעיינו במעשיו ולא להתפלל אז חומרא דאתי לידי קולא הוא. משא״כ מוסף, שבין כך אין הבוקר זמנו המיוחד, א״כ אין לחשוש שישכח אח״כ מכיון שעדיין תוך זמנו הוא, דזמנו כל היום, וראוי לחוש לשמא יעיינו במעשיו.

בסגנון אחר: האם הא דרב יוסף בא לחדש דין בחיוב תפילה או להזהיר ולייעץ מה לעשות כדי שתפילתו לא תדחה? באם הוא רק זהירות ועצה טובה שתתקבלנה תפילותיו הרי מובן שבאם יש טעם או חשש אחרת יכול ופעמים חייב להתפלל מצד חיוב תפילה. דמ"ש במג"א ובשו"ע אדה"ז, שבקיץ לא יקדים להתפלל בשעה א' ובחורף לא יאחר, אין הפירוש שבאם זהו הזמן היחיד שיש לו להתפלל יותר טוב שלא יתפלל שחרית באותו יום—דבר כזה לא יעלה על הדעת כלל. אלא, שמכיון שהתפילה ההיא בקשת צרכיו הוא, ולא רק קיום מצות תפילה, יזהר להתפלל בזמן שתקובל תפילתו ולא תדחה. (וגם לא יעלה על הדעת שאיזה מין "סכנה" יש בדבר, שיעיינו במעשיו ויענשוהו ח"ו, אלא כמ"ש בגמ', החשש הוא רק שמא תדחה תפילתו.)

ולכן: אולי י"ל שדעת הט"ז כאן הוא שהחשש שישכח להתפלל דוחה הזהירות, ויותר טוב לא ליזהר. אבל המג"א ואדה"ז נראה שלא חששו לזה – ומי שמתפלל ורוצה שתפילתו תתקבל, כמו שהוא בדרך כלל בתפילה שיש בה בקשת צרכיו ולכאורה גם חלק ממצות תפילה היא, יזהר להתפלל רק בשעה שציבור מתפללים, ואינו חייב להתפלל מיד.

ד. ובזה יתבאר גם שאין סתירה במ"ש במג"א ובשו"ע אדה"ז כאן – שבקיץ יש ליזהר לא להתפלל בשעה ראשונה—ובסימן צ' ס"י כתב אדה"ז (ממג"א סקי"ח) שאין לו להמתין אלא יתפלל מיד בנץ החמה, וז"ל:

 "ואף תפילת שחרית בימות הקיץ שהציבור מאחרין אותה אע"פ שאין עוברין זמן ק"ש ותפילה מ"מ כיון שהמתפלל ביחיד אסור אפילו ללמוד עד שיתפלל כמו שנתבאר סי' פ"ט אין לו להמתין כלל עד שעה שהציבור מתפללין בבית הכנסת אלא יתפלל מיד בנץ החמה" [ובמג"א הלשון: מוטב שיתפלל תיכף בהנץ החמה].

דבפשטות שם בהלכות תפילה מדבר בדין חיוב האדם בתפילה. ובס"י, שלעולם ישתדל להתפלל בבית הכנסת עם הצבור, או עכ"פ בעשרה בביתו, או עכ"פ ביחיד בשעה שהצבור מתפללין שהיא עת רצון ואין תפילתו נדחית– וע"ז ממשיך אדה"ז לומר, שבקיץ, אף שיכול להמתין לתפילת הציבור, ובזה תפילתו יהי' יותר טוב – אבל יהי' בזה חסרון: לא יוכל אפילו ללמוד – ומה יותר טוב לו לעשות, להמתין ולישב בטל או להתפלל מיד? ובזה פסקינן, שלקיים חובת התפילה יותר טוב שיתפלל מיד ולא ישב בטל משום זה. ומה שאולי יעיינו במעשיו אינו מונע התפילה כלל, כנ"ל. וכ"ז בנוגע לחובת האדם וסדר עדיפיות.

אבל מצד ענין התפילה לבקש צרכיו, שרוצה האדם שתפילתו תתקבל, יזהר לא להתפלל שחרית של חול בשעה ראשונה בזה"ז, שהרי אם יתפלל אז ולא ימתין לשעה שהציבור מתפלל שמא יעיינו במעשיו וכו'. ולכן, אם האדם ממתין מפני זה ואינו מתפלל מיד ה"ז מותר, וגם ראוי לו להמתין.

ועפ״ז מה שציינו בשו"ע אדה"ז תקצ"א ציון פ"ו, "אבל ראה לעיל סי' צ' ס"י (אין לא להמתין...יתפלל מיד בנץ החמה)" אין כאן סתירה, ולכאורה גם אין כאן (עיקר) מקום ציון זה, והציון צ"ל בהלכות תפילה – "אין לו להמתין—אבל עיין סי' תקצ"א סי"ד שמשום בקשת צרכיו יש ליזהר בקיץ שלא להתפלל בשעה ראשונה."