סעיף א - 1101

הערות בדיני רחיצה ביו"ט

הרב הרב מנחם מענדל מרזוב

כולל אברכים ביהכנ"ס אנ"ש

בשו"ע אדה"ז (סתקי"א סס"א) לענין רחיצת כל הגוף אבר אבר בחמין שהוחמו מעיו"ט (לשיטת התוס' ודעימי' שחמין שהוחמו מעיו"ט אסורין ברחיצת כל הגוף) כותב: "במה דברים אמורים לרחוץ כל גופו בבת אחת, אבל לרחוץ כל גופו אבר אבר בחמים שהוחמו מערב יו"ט מותר אפילו לגדול, שכל אבר ואבר שהוא רוחץ הוא רוחץ בהיתר, דאין לגזור שמא יחם מים ביו"ט, שהרי מותר להחם מים ביום טוב בשביל רחיצת אבר אחד, ואין איסור אלא להחם בשביל רחיצת כל הגוף שאין צריך אלא למעונגים (אבל כל גופו בבת אחת אסור אפילו להשתטף בחמין אפילו הוחמו מערב יו"ט)". ובשו"ע מהדורה חדשה ציינו (ציון ל"ו) עמש"כ אדה"ז בתחילת דבריו שכל אבר ואבר בהיתר הוא רוחץ, לרשב"א שבת לט, ב סוד"ה הא דתנן.

והנה ברשב"א שם הקשה על שיטת תוס' (צויין שם בשו"ע אדה"ז) דס"ל דלהחם חמין לרחיצת כל הגוף ביו"ט אסור מדאורייתא, מברייתא (שבת מ, א) 'חמין שהוחמו מע"ש למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אבר אבר, ואצ"ל חמין שהוחמו ביו"ט'. ומשמע שכמו שהאיסור ברישא דברייתא בחמין שהוחמו בע"ש הוא רק מדרבנן, גם האיסור בסיפא בחמין שהוחמו ביו"ט לרחוץ בהן כל גופו אבר אבר הוא רק מדרבנן, וע"ז כותב הרשב"א דאף לשיטת התוס' כיון דרחיצת אבר א' מותר מה"ת ביו"ט "וכיון שכן נמצא בשעה שהוא רוחץ אבר זה בהתר הוא רוחץ וכשחוזר ורוחץ את השני גם הוא בהתר הוא רוחץ, אלא שאסור מדרבנן".

והמעיין יראה שדברי הרשב"א נסובים בטעם שמותר מדאורייתא להחם מים ביו"ט לרחיצת כל הגוף אבר אבר (אף שאסור מדרבנן), אבל דברי אדה"ז "שכל אבר ואבר שהוא רוחץ הוא רוחץ בהיתר" נסובים על חמין שהוחמו מעיו"ט בביאור הא דמותר אפי' מדרבנן. ולפ"ז צ"ב דסתמו הציון לרשב"א.

ואולי כוונתם דיסוד הדין דרבינו תלויים בדברי הרשב"א שציינו שם. דהנה ברשב"א על הברייתא הנ"ל (לקמן מ, א) כתב "מדתני ואצ"ל חמין שהוחמו ביו"ט ולא תני וה"ה לחמין שהוחמו מערב יו"ט, שמעינן מינה דדוקא הוחמו ביו"ט, אבל הוחמו מעיו"ט רוחץ בהם כל גופו אבר אבר". ובראש יוסף (לט, ב ד"ה והוי ידוע) כותב דזה שהרשב"א מתיר חמין שהוחמו מעיו"ט לרחוץ כל הגוף אבר אבר הוא בגלל שסובר שאף ביו"ט אינו אלא מדרבנן ולכן ליכא למיגזר בזה. וכ"כ ברע"א (במהדורת החדשות על המשנה לח, ב) "והרי הרשב"א בחי' ביאר דאף להתוספות מ"מ שרי מדאוריי' לחמם ביו"ט לרחיצת כל גופו אבר אבר ע"ש, א"כ ממילא שרי בהוחמו מעיו"ט". ומבואר דהיסוד להתיר כל הגוף אבר אבר בחמין שהוחמו מעיו"ט הוא כי מדאורייתא מותר גם ביו"ט עצמו ולכן ליכא למיגזר בחמין שהוחמו מעיו"ט.

ולפ"ז אולי כוונת המהדירים דהשו"ע הי' על כללות הענין דהיתר זה, דהוא מיוסד עמש"כ הרשב"א לעיל (לט, ב) שמותר מדאורייתא ביו"ט עצמו, והבינו שכן הכוונה בשו"ע אדה"ז. וגם לפי זה הציון אינו על מקום הנכון, אלא הוה להם לציין זה על הא שכתוב (לדעתם בשו"ע אדה"ז) דמדאורייתא מותר להחם חמין לרחוץ על הגוף אבר אבר.

אלא דאין ברור לי שזהו בוודאות כוונת אדה"ז, ואדרבה מדקדוק לשונו אולי י"ל דכוונה אחרת לו. ובהקדים דיש להקשות על ביאור הנ"ל של הראש יוסף והגרע"א, דבחידושי הר"ן (המיוחסים לריטב"א) הקשה ג"כ (לט, ב) על דעת התוס' דלהחם חמין לרחיצת כל הגוף אסור מדאורייתא ביו"ט מברייתא דלהלן שמשמע שאיסורו הוא רק מדרבנן וכמו הרישא דהברייתא שם, ומתרץ "לאו דומיא דרישא הוא, דאיסורא דרישא דהיינו לרחוץ בשבת בחמין שהוחמו מע"ש ליתא אלא מדרבנן בעלמא, ואיסורא דסיפא דהיינו חמין שהוחמו (מערב יום) [ביום] טוב איסור דאורייתא. א"נ להחם לכתחילה איכא איסורא דאורייתא, אבל לרחוץ בחמין שהוחמו כבר ביו"ט ההיא רחיצה דרבנן בעלמא הוא דאסירא". ומפורש בדבריו שלהחם חמין ביו"ט לרחיצת כל הגוף אבר אבר אסורה מדאורייתא (דבזה מדובר בברייתא דלקמן). ואעפ"כ כתב ג"כ (להלן מ, א בחידושים הנ"ל, וכן בחידושיו על הרי"ף לשבת יח, ב בדפי הרי"ף) לדייק מברייתא כמו הרשב"א (לקמן מ, א) שאף לדעת האוסרים חמין שהוחמו מעיו"ט מ"מ מברייתא הנ"ל נלמד דמותר לרחוץ כל הגוף אבר אבר בחמין שהוחמו מעיו"ט. וע"כ שיש מקום להקל בזה גם אם סוברים שביו"ט עצמו אסור מדאורייתא.

ואם כוונת אדה"ז הוא דמותר כביאור הראש יוסף והגרע"א [דמותר בחמין שהוחמו מעיו"ט כי גם ביו"ט עצמו להחם חמין לרחיצה כזו אינה אסורה מדאורייתא], הי' עיקר האריכות בדבריו צ"ל דביו"ט עצמו מותר מדאורייתא ולכן ליכא למיגזר בזה, מה שאינו ברור בדבריו כלל. ועכ"פ מש"כ שכל אבר ואבר בהיתר הוא רוחץ, שהוא היסוד להתיר מדאורייתא ביו"ט עצמו, הי' לו לכתוב על יסוד הדין דלכן מותר להחם ביו"ט עצמו מדאורייתא, ולפועל כותבו על הא דמותר לרחוץ אפי' מדרבנן בחמין שהוחמו מעיו"ט. ומדקדוק דבריו אולי י"ל שמבאר באמת שאפי' אם נימא שאסור ביו"ט עצמו מדאורייתא, מכל מקום א"א לגזור בזה מדרבנן (וכדעת הר"ן הנ"ל), דכיון שכל אבר בהיתר הוא רוחץ, אין בזה גזירה, שהרי בשביל פעולה פרטית זו שעושה עכשיו מותר להחם מים ביו"ט עצמו, משא"כ בשבת שלהחם מים בשבת עצמו אפי' בשביל אבר אחד אסור מדאורייתא לכן אפשר למיגזר בחמין שהוחמו בע"ש שלא לרחוץ כל הגוף אבר אבר.

***

בס' ביאור הלכה (ס"ב ד"ה אבל) יש שקו"ט בנוגע אם מותר להחם חמין ביו"ט לרחיצת אבר א' שאינו פניו ידיו ורגליו, והביא שבמאירי מוכח שאסור, שכתב הטעם דמותר שהוא רגילות בכל יום כמו שאמרו רוחץ אדם בכל יום פיו"ר לכבוד קונו. והביא שגם לענין לרחוץ בשבת בחמין שהוחמו מע"ש שמותר בפיו"ר כתב במאירי (שבת לט, ב) שמותר דוקא בהם ולא בשום אבר אחר.

ולהעיר שבזמנו לא נדפס בית הבחירה להמאירי ביצה, ונדפסו רק חידושי המאירי לביצה, ובבית הבחירה שלפנינו (ביצה כא, ב) אחרי שמתחיל עד"ז בטעם פיו"ר, כותב בהמשך הדברים "ודאי הואיל ורחיצת ידיו ורגליו הותרה לא חלקה תורה באברים" ומה"ת מותר אפי' להחם חמין לרחוץ כל גופו אבר אבר אלא שמדרבנן אסור לכל הגוף אבר אבר, אבל כל אבר לבד מותר אפי' מדרבנן. וסברא זו, שאף שמה"ת הוי צורך רק לפיו"ר מ"מ מצד שלא חילקה התורה מותר כל אבר (ואפי' כל הגוף אבר אבר מה"ת) כתב ג"כ ברשב"א (שבת לט, ב) עיי"ש, ומבואר דלא כדבריו [הן שבפועל במאירי מפורש להיפך, והן שלא כיסוד דבריו שאם היתר פיו"ר הוא משום רוחץ אדם בכל יום מוכח ששאר איברים אסורים באבר א']. ולפלא על מכון המאור שבהערתם לתחילת דברי המאירי בבית הבחירה הביאו דבביאור הלכה כותב להוכיח דאפי' אבר א' אסור ולא חלי ולא מרגיש שבהמשך דברי המאירי מפורש להיפך (וכוונת הביאור הלכה הוא לחידושי המאירי שבזה אין ההמשך).

ולהעיר שבב"י סשכ"ו כותב ללמוד להתיר רחיצת אבר א' (שאינו פיו"ר) בחמין שהוחמו מע"ש מהא דהרא"ש (הל' נדה סל"ז) התיר להחם חמין ביו"ט לרחוץ אבר א' (שאינו פיו"ר). וכותב "דאף על גב דהתם יום טוב והכא שבת אין זה מדברים שבין יום טוב לשבת". ובמאירי בביצה מתיר ביו"ט להחם חמין (והא דאוסר מדרבנן הוא דוקא לרחוץ כל הגוף אבר אבר) ובשבת כתב בפירוש לאסור בחמין שהוחמו מע"ש שאר איברים שאינם פיו"ר אפי' אבר א'.

***

בס' שבת כהלכה ח"ג פי"ח (בדיני רחיצה בשבת) הביא ממש"כ בשו"ע אדה"ז (סתקי"א ס"א) שבתוך המרחץ אסור לרחוץ אפי' פיו"ר בלבד בחמין שהוחמו מעיו"ט, ומעתיק דין זה לדיני רחיצה בשבת שאף שלא כתוב שם בשו"ע לאסור חמין שהוחמו מע"ש לרחוץ בהן פיו"ר, מ"מ אפשר ללמוד מהל' יו"ט לדין זה.

ולהעיר שבמנוה"ט (סשכ"ו קני המנורה סק"ו) הסתפק כן לענין רחיצה בצונן בשבת בתוך המרחץ [דברי אדה"ז בסתקי"א מיוסדים על פי' הר"ן (שבת מ, א וביצה כא, ב) אליבא דהרי"ף בברייתא (שבת מ, א) "מרחץ שפקקו נקביו מעיו"ט למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון", דבר"ן פי' דמדובר בשיטוף בחמין, ובתוך המרחץ אסור אפי' שיטוף[1]. ובמנוה"ט הסתפק לפי שיטת התוס' (שם ד"ה אלא) דמדובר בשיטוף בצונן, ובראש יוסף (ד"ה ולפי) ביאר הא דהתירו שיטוף בצונן רק בבית החיצון בב' אופנים, או דאורחא דמילתא נקט ולעולם מותר גם בבית הפנימי, או דבמרחץ אפי' בצונן מותר שלא יאמרו חמין הוא, ובמנוה"ט פי' כאופן השני בראש יוסף, ולפ"ז הסתפק דגם בשבת יש לאסור רחיצה בצונן בבית המרחץ].

ורואים מדבריהם שלעולם גם בשבת שייך איסור זה. ואולי י"ל באופן אחר, דמה שלא הובא דין זה בשו"ע בהל' שבת בסשכ"ו, דבשו"ע ושו"ע אדה"ז (סתקי"א) לא הובא איסור זיעה ביו"ט. וי"ל דלדעתם בדעת הרי"ף דהברייתא (שבת מ, א) דהתחילו לאסור זיעה לא קאי איו"ט[2]. וא"כ אולי ס"ל דמרחץ פי' שהוחם, ואם לאו אין שם מרחץ עליו (עכ"פ לדברים שחמורים ביו"ט במרחץ עצמו). ואם המרחץ הוחם, כשנכנס בו ע"כ שמזיע (וכתבו די"א שאפי' לעבור במקום שיכול להזיע אסור בשבת). וא"כ ביו"ט דליכא איסור זיעה שייך לאסור דברים במרחץ עצמו, אבל בשבת דזיעה אסור א"כ ממילא א"א ליכנס למרחץ ואין צריכים לאסור מטעם שבמרחץ עצמו חמור יותר. ואם לא הוחם באמת אין עליו שם מרחץ, ולכן לא הובא דין זה בהל' שבת. ויש לעיין אם אפשר לומר דבר כזה. ובכל אופן צ"ע הא דלא הביאו איסור זיעה ביו"ט לדיעה השני' בשו"ע שהוא דעת התוס' דברור בדבריהם דמה שהתחילו לאסור זיעה קאי גם על יו"ט ובזה אין חילוק בין שויו"ט.