סעיף א - 1089

רחיצה בחמין ביום טוב

הרב שלום דוב בער שוחאט

דומ"צ בבד"ץ אגודת הרבנים דארה"ב וקנדה

שאלה :במקומות החמים, האם יש איזה היתר לשטוף גופו במים חמים ביום טוב? ומה הדין בנוגע לשימוש במים חמים מה'בוילער' עבור שטיפת גופו?

א – רחיצה מדין 'אוכל נפש'

בגמ' ביצה (כא:) הובא מח' ב"ש וב"ה בנוגע לחימום מים עבור רגליו: ב"ש סובר שמותר רק אם ראוים לשתי', וב"ה מתירין. תוס' על אתר (ד"ה לא יחם) מביא מירושלמי שהמח' היא האם צריך לשתות מהמים או לא, דלב"ש צריך לשתות מהמים וב"ה סוברים שאין צריך לשתות מהמים. וסיבת המח' בין ב"ש וב"ה תלוי במח' לעיל במסכתין (יב.) בנוגע להוצאה, דב"ה סובר 'מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך', וב"ש סוברים שלא אמרינן מתוך.

תוס' ממשיך ומבאר, דאף לב"ה ההיתר לחמם מים ביו"ט הוא רק בדבר השוה לכל נפש, שהוא רחיצת רגליו, אבל לרחוץ כל גופו – גם ב"ה יאסור משום דאינו דבר השוה לכל נפש, אלא לבני אדם מעונגין (ובדומה לזה כתב תוס' גם במס' שבת לט:).

ומהו גדר 'שוה לכל נפש' שלכן רחיצת ידיו ורגליו מותרת ורחיצת כל גופו אסורה? והאם רחיצת ידיו רגליו הותר מדין 'מתוך' או מדין 'אוכל נפש'?

מדברי תוס' הנ"ל משמע שדבר שנעשה ע"י בני אדם רגילים (ולא בנ"א מעונגין) נכנס לגדר 'שוה לכל נפש'. ובדומה לזה כתב בספר החינוך (סי' רחצ) דתלוי בסוג הפעולה, דאם הפעולה שוה 'לכל' אדם (כגון רחיצת ידיו ורגליו) – מותר ביו"ט, אבל פעולה שאינה 'שוה' לכל אדם (כגון מוגמר) אסור "דלאו כ"ע מגמרי". הפמ"ג (א"א תקיא, ד) מבאר שאין צריך 'כל אדם' אלא מספיק 'רוב'.

אבל בשו"ת בית מאיר (יו"ד קצז) כתב דאין גדר 'שוה לכל נפש' תלוי ב'רוב' או 'מיעוט', אלא בגדר הדבר, דאם זה דבר שרק המפונקין מתאווין לו, ואם יציעו למי שאינו מפונק – לא יתאווה לזה, הרי אינו 'שוה לכל נפש', ואם זה דבר שכולם מתאווים לו ויקחו אם יציעו לו, אלא שאין להם האפשרות – אזי הוי 'שוה לכל נפש', ולכן רחיצה שהיא 'תפנוקא יתירא' ורוב העם אינם מתאווים לזה אפי' אם הי' מצוי – לכן אינו בגדר 'שוה לכל נפש'.

ובאופן דומה קצת בפני יהושע (שבת לט: ד"ה בא"ד ואומר ר"י) שמבאר שכאשר ישנם 'כמה וכמה בני אדם שאין רוחצין' את כל גופם אזי אי אפשר להשוות לאכילה ושתי', ולכן גם עישון ביו"ט, מאחר ו'כמה וכמה בני אדם מתרחים מהם' כבר אינו 'שוה לכל נפש'.

בשו"ע אדה"ז (תקיא, ה) לענין מוגמר כתב "שהנאה זו של טעם הבשמים אינה צריכה לכל נפש אלא להמעונגים ומפונקים בלבד, ולא התירה התורה לעשות שום מלאכה ממלאכות אוכל נפש אלא לדבר שהוא צריך לכל נפש, שנאמר: אך אשר יאכל לכל נפש וגו'", דהיינו שגדר 'שוה לכל נפש' הוא דבר שהוא צורך עבור כל אדם (כגון לאכול) ולא דבר שאינו צורך, אלא רק עבור מפונקים (מוגמר).

יוצא דיש כמה הגדרות למה נחשב 'שוה לכל נפש': אי תלוי בכמות האנשים שעושים המעשה (תוס', חינוך ופמ"ג), או שתלוי בתאוות רוב העם לזה (בית מאיר), או שתלוי אם יש מיעוט גדול שדווקא לא עושה זאת (פנ"י), או שתלוי בצורך (שו"ע אדה"ז).

ובנוגע לדין רחיצת פניו ידיו ורגליו, אי הותר מדין 'מתוך' או שהוא ממש 'אוכל נפש', הנה מדברי ספר החינוך הנ"ל הכותב "דברים השוים בכל גוף אדם ... בכלל היתר זה של אוכל נפש כגון רחיצת רגלים . . " וכן מדברי הרמב"ם (הל' יו"ט פ"א הט"ז) הכותב "רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתיה" ועוד – משמע שרחיצת ידיו ורגליו הוי 'אוכל נפש' ולא מותר רק 'מתוך'.

וע"פ הנ"ל יש לעיין בגדר רחיצת כל גופו ביו"ט בזה"ז, כשיש בכל בית מקלחת ("שאווער"), דנראה שמתאים לכל הגדרים דלעיל ש'שוה לכל נפש': הן רוב האנשים רוחצים כל יום, והן רוב העם מתאווים לזה (אם נמצאים במקום שאין), והן ישנם רק בודדים שבדווקא לא עושים זאת, והן ובעיקר משום שזה דבר שנחשב כיום צורך עבור כל (רוב) אדם.

ואפי' את"ל שרחיצת 'כל' גופו אינו דבר ה'שוה לכל נפש' מאחר וישנם מיעוט שלא רוחצים את ראשם בכל יום, אלא רק את שאר הגוף, הנה אדרבה הרי זה מועיל, דאז הגדרת שאר איברי הגוף (חוץ מהראש) הם באותו גדר כמו פניו, ידיו ורגליו, (וכבר יצא מגדר 'רחיצת כל גופו') שהרי הסיבה למה הותר פניו ידיו ורגליו הוא מאחר וזה הרגיל באותו תקופה לשטוף בכל יום, ולכן התירו איברים אלה לפי הרגיל באותו דור (בגמ' הוזכר רק רגליו, בתוס' נוסף גם פניו ורגליו, בראשונים נוסף גם פניו), ובדור זה – כל הגוף חוץ מהראש נחשב כ'פניו, ידיו ורגליו' ולא 'כל גופו'.

ב – גזירת מרחצאות

בגמ' שבת (מו.) מביא את גזירת מרחצאות שבתחילה רחצו בשבת בחמין שהוחמו בערב שבת, ואחר שהבלנים התחילו לחמם בשבת ושיקרו שהי' בע"ש גזרו לאסור לרחוץ בחמין אפי' אם הוחמו מע"ש.

ונחלקו הראשונים אם גזירה זו חלה גם על יו"ט או לא: הרי"ף (ביצה יא.) והרמב"ם (הל' יו"ט פ"א הט"ז) סוברים שהגזירה היתה רק על שבת ולא על יו"ט, ולכן ביו"ט מותר לרחוץ כל גופו במים שהוחמו בערב יו"ט. וביו"ט גופא אסור להחם עבור כל גופו – דאינו שוה לכל נפש, אבל מותר עבור פניו ידיו ורגליו. והרא"ש (שבת פ"ג, ז) ותוס' (שבת לט:) סוברים שהגזירה היא גם על יו"ט. וביאר הר"ן (ביצה שם) שהמחלוקת בין המתירין לשטוף כל גופו בחמין שהוחמו בערב יו"ט והאוסרים (כגון תוס') הוא, שהאוסרים סוברים שאיסור רחיצת כל גופו ביו"ט הוא איסור מה"ת, ולכן גזירת מרחצאות (שמא יחם) היא על יו"ט כמו שבת, והמתירים סוברים שאיסור רחיצת כל גופו ביו"ט הוא איסור מד"ס, ולכן אין גזירת מרחצאות (מד"ס) על איסור מד"ס.

ולהלכה פסק המחבר (תקיא, ב) כהרי"ף והרמב"ם, שאסור להחם מים עבור כל גופו (אפילו אינו רוחצו בבת אחת, דהיינו אבר אבר), אבל מותר עבור ידיו, ובמים שהוחמו מערב יו"ט מותר אפילו כל גופו אפי' בבת אחת (חוץ למרחץ). והרמ"א כותב שמותר להרבות מים לחמם ביו"ט לרחוץ תינוק, ובסוף הסעיף פוסק כהטור והרא"ש "ויש אוסרים בכל ענין", דהיינו שאסור כל גופו במים שהוחמו ביו"ט, ואפי' עבור תינוק (מ"א על אתר, ולא ביאר הסיבה).

ג – שו"ע כ"ק אדה"ז

בשו"ע אדה"ז (תקיא, א) מבאר באריכות את השיטות השונות והמותר והאסור לפי כל שיטה, וכאן נביא את דברי כ"ק אדה"ז בשלימותם, עם ביאור בין הקטעים בדא"פ:

כבר נתבאר בסימן תצ"ה דמתוך שהותרה הבערה לצורך אכילה הותרה אפילו שלא לצורך אכילה ובלבד שיהא בה צורך יו"ט, לפיכך מותר לעשות מדורה להתחמם כנגדה ביו"ט, וכן מותר להחם מעט מים לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו ביו"ט אבל אסור להחם מים רבים כדי לרחוץ בהם כל גופו.

דהיינו, שרחיצת פניו ידיו ורגליו ביו"ט הוא 'צורך אכילה' או (עכ"פ) 'צורך יום טוב'. והסיבה לכך היא משום שצורך זה נחשב 'שוה לכל אדם'. וזהו לכו"ע, כמו שיתבאר לקמן.

וזה האיסור יש אומרים שאינו אלא מדבריהם, לפי שמן התורה מתוך שהותרו הבערה ובישול לצורך אכילה ושתיה הותרו לצורך רחיצת יו"ט, לפיכך אף מדבריהם מותר לרחוץ כל גופו במים שהוחמו מערב יו"ט ואין חוששין אם נתיר לו לרחוץ בחמין ביו"ט שמא יחם מים ביו"ט כיון שאין איסור להחם מים ביו"ט אלא מדברי סופרים אין גוזרין גזרה לגזרה.

דהיינו, שאליבא דהמחבר גדר "מתוך שהותרה" מדאורייתא הוא היתר גמור עבור כל דבר, אלא שחכמים אסרו משום שאינו "שוה לכל נפש", ולכן אי אפשר לגזור גזירה לגזירה ולאסור כל גופו במים שהוחמו בערב יו"ט. אבל מ"מ הגזירה חלה על מרחצאות, ולכן היתר הנ"ל הוא רק מחוץ למרחצאות.

במה דברים אמורים כשרוחץ חוץ למרחץ אבל בתוך המרחץ אסור לרחוץ בחמין אפילו פניו ידיו ורגליו בלבד. וכ"ז בחמין שהוחמו מערב יו"ט אבל כל גופו בבת אחת אסור אפילו להשתטף בחמין שהוחמו מערב יו"ט.

דהיינו, שבמרחץ אסור אפי' פניו ידיו ורגליו אפי' במים שהוחמו מערב יו"ט. וההיתר לשטוף כל גופו במים שהוחמו מערב יו"ט הוא רק מחוץ למרחץ, ורק במים שהוחמו מערב יו"ט:

וכן אסור לרחוץ כל גופו אפילו חוץ למרחץ בחמין שהוחמו ביו"ט אפילו הוחמו לצורך שתיה, ואפילו אינו רוחץ כל גופו בבת אחת אלא רוחצו אבר אבר אסור.

דהיינו, שאפי' לשיטת הב"י, מאחר ואסרו רבנן לרחוץ כל גופו בבת אחת במים שהוחמו ביו"ט, אזי אסור אפי' אם חימם מים עבור אוכל והוסיף עבור רחיצת כל גופו. ואין חילוק אם רוחץ כל גופו בבת אחת (דהיינו שוטף כל גופו בפעם אחת), או שרוחץ כל גופו אבר אבר (דהיינו, שכוונתו לשטוף כל גופו, אלא שמנסה 'להערים' ולשטוף אבר עכשיו, ואבר אח"כ, וכן הלאה עד שישטוף כל גופו ביו"ט).

אבל תינוק שדרך לרחצו בכל יום מותר לרחוץ כל גופו בבת אחת אפילו בחמין שהוחמו ביו"ט לצורך שתיה דכיון שהוא צרכו של תינוק לא גזרו עליו, אבל אסור להחם ביו"ט בשביל רחיצתו בלבד כמו שאסור להחם בשביל רחיצת כל גופו של הגדול אלא אם כן הוא מחמם לצורך שתיה או לצורך הדחת כלי אוכל נפש דאז מותר לו להוסיף מים בקדרה בשביל רחיצת הקטן, והוא שיוסיף קודם שיתן הקדרה אצל האש כמו שנתבאר בסימן תק"ג עיין שם כל פרטי דין זה.

הרמ"א הוסיף על המחבר שמותר לרחוץ תינוק, ואדה"ז מבאר שזה משום שהדרך (אז) היא לרחוץ תינוקות בכל יום, והוא צורך התינוק, ובמילא הוי 'שוה לכל נפש'. ואעפ"כ, אסור להחם מים רק עבור רחיצת התינוק כמו שאסור להחם עבור רחיצת הגדול (לא פלוג), ולכן יש "להרבות" עבור הקטן, וזה אפשרי רק באופן שנתבאר בסי' תקג, שהוא שמוסיף מים בקדירה קודם שמתחיל על האש, ואז כל המים בסיר נחשבים גוף אחד, ומותר, אבל אם מוסיף אחרי ששם הקדירה על האש – יוצא שהמים שהוסיף עתה הם רק עבור הרחיצה, וחזר הדין שאסור.

ועכשיו בזמן הזה שאף בחול פעמים שאין רוחצים את התינוק שנים או שלושה ימים אף ביו"ט אסור לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו ביו"ט אפילו רוחצו אבר אבר.

על אף שהרמ"א התיר תינוק, הנה זה היה בגלל שאז היה דבר הרגיל לרחוץ תינוקות כל יום ובמילא הי' זה צורך שלו, ונחשב 'שוה לכל נפש' (של התינוקות), אבל בזמן אדה"ז שכבר נהגו לרחוץ התינוק רק פעם א' כל יומיים או ג', אזי גדר התינוק הוא כמו גדר הגדול, שאין זה צורך ובמילא אסור כל גופו.

אבל יש חולקין על כל זה ואומרים דמן התורה אסור להחם מים רבים בשביל רחיצת כל הגוף (אלא אם כן הוא מחמם כל המים ביחד בכלי אחד עם המים שרוחץ בהם פניו ידיו ורגליו ועל דרך שנתבאר בסי תק"ג) לפי שרחיצת כל הגוף אינה צורך כל נפש אלא למעונגים ומפונקים בלבד ולא התירה התורה אפילו המלאכה שלצורך אכילה אלא אם כן יש בה צורך כל נפש אבל אם אין בה צורך אלא למעונגים אסור לעשותה ביו"ט כמו שיתבאר, וכיון שיש בזה איסור של תורה יש לאסור לרחוץ כל גופו ביו"ט אפילו חוץ למרחץ ואפילו בחמין שהוחמו מערב יו"ט גזרה שמא יחם מים ביו"ט בשביל רחיצת כל גופו ויעשה איסור מן התורה.

עכשיו מבאר אדה"ז שיטת הרמ"א ודעימי', שאיסור רחיצת כל גופו ביו"ט הוא איסור מה"ת, מאחר והגבלת 'שוה לכל נפש' הוא מדאורייתא, ורחיצת כל הגוף אינה 'צורך כל נפש' (ונימוקו בצדו: כי אין בה צורך אלא למעונגים), ולכן גזירת מרחצאות חלה גם על יו"ט (כי איסור חימום מים לרחיצה שוה בשבת ויו"ט מה"ת).

כותב אדה"ז בתוך חצע"ג שאם חימם מים עבור גופו יחד עם פניו ידיו ורגליו (ושטיפת כלים) אזי מותר, והביאור בזה פשוט: לחמם מים עבור פניו ידיו ורגליו זה מותר (כמו רחיצת כלים), ולהוסיף מים בסיר אחד קודם ששם על האש הנה זה הערמה מותרת, באם צריך המים עבור דבר המותר והוא טירחא אחת (כמבואר בסי' תקג, ד ובקו"א שם לענין לחמם מים ביו"ט עבור דבר המותר ועבור החול), ואז כשהמים יתחממו – קודם עושה דבר שלזה התכוון, דהיינו לשטוף פניו ידיו ורגליו שהוא דבר המותר, ואז המים הנותרים הותרו יחד עם אלה ויכול לשטוף שאר גופו, וגזירת 'שמא יחמם' אינה קשורה לכאן, ודלא כשמו שניסה לדחוק בעל ציץ הקדש.

[ואם יקשה לך מדוע גם בקטן אליבא דהמחבר החמירו כך, הוא משום לא פלוג, כמבואר לעיל, שאע"פ שקטן מותר כל גופו, הנה משום לא פלוג, אזי אותו אופן שמותר עבור גדול, מותר גם עבור קטן, ואינו קשור לדין 'שוה לכל נפש', אלא לדין אחר, והוא דין של 'להרבות' עבור החול וכיו"ב].

ולפי דבריהם אף תינוק שדרך לרחצו בכל יום אסור לרחצו אפילו בחמין שהוחמו מערב יו"ט כמו בשבת וכמו שנתבאר בסי' של"א גזרה שמא יחם ביו"ט בשבילו.

זהו אליבא דהמג"א (הובא לעיל), והסיבה היא, שמאחר וכבר לא נוהגים לרחוץ תינוק כל יום, אזי אפילו אם התינוק הזה נוהגים לרחצו כל יום – לא הוי 'שוה לכל נפש' (התינוקות) ובמילא אסור, ולכן ציין לסי' של"א (שם ביאר שלא רוחצים תינוקות בכל יום).

במה דברים אמורים לרחוץ כל גופו בבת אחת אבל לרחוץ כל גופו אבר אבר בחמים שהוחמו מערב יו"ט מותר אפילו לגדול שכל אבר ואבר שהוא רוחץ הוא רוחץ בהיתר דאין לגזור שמא יחם מים ביו"ט שהרי מותר להחם מים ביום טוב בשביל רחיצת אבר אחד ואין איסור אלא להחם בשביל רחיצת כל הגוף שאין צריך אלא למעונגים (אבל כל גופו בבת אחת אסור אפילו להשתטף בחמין אפילו הוחמו מערב יו"ט).

כאן בא לדון במים שהוחמו בערב יום טוב, שבזה כל האיסור הוא רק משום גזירת מרחצאות (מד"ס), ולכן הגזירה היא רק כדי שלא יבוא לעשות דבר האסור ביו"ט מה"ת, והאיסור ביו"ט מה"ת הוא רחיצת כל גופו בבת אחת במים שהוחמו ביו"ט, אבל לחמם מים ביו"ט עבור איברים אחדים מותר (פניו ידיו ורגליו), במילא לרחוץ כל גופו באופן של "אבר אבר" מותר במים שהוחמו בערב יו"ט, כי אפי' יבוא לחמם מים ביו"ט עבור איברים אחדים – הרי זה מותר, ואין הגזירה חלה ע"ז. ומסיים, שכל האיסור הוא רק בגלל שאינו 'צורך לכל אדם' אלא רק למעונגין.

ואף על פי שהעיקר כסברא הראשונה בכל זה מכל מקום כבר נהגו במדינות אלו להחמיר כסברא האחרונה ואין לשנות המנהג.

העיקר כסברת הב"י, שהאיסור לחמם מים לשטוף כל גופו ביו"ט הוא מד"ס, ולכן באם יש דרך מותרת לחמם מים (כגון שהרבה באופן המותר ביו"ט) אזי מותר, ומאחר ונהגו להחמיר כסברא האחרונה – אזי אין לשנות המנהג, במה שנהגו להחמיר (אבל בדבר שלא נהגו להחמיר, כגון להרבות, אין צריך להחמיר).

יוצא לנו מדברי אדה"ז שכל האיסור הוא: (א) רק מכח המנהג. (ב) בגלל שזה לא 'צורך כל נפש' (כי רק המעונגין עושים זאת).

וכן יוצא לנו: (ג) באם יש דרך להתיר כגון להרבות מים באופן המותר, אזי אפשר להתיר. (ד) פניו ידיו ורגליו הוא 'צורך כל נפש' כי זה נעשה לא רק ע"י המעונגים.

במילא, כאשר הרחיצה נהי' צורך כל נפש, אזי אפשר להקל להתיר רחיצה ביום טוב: (א) מדין 'צורך כל נפש' ואז רחיצת כל גופו בבת אחת מותר מה"ת, ורק יש גזירת מרחצאות ועבור זה מותר כל גופו באופן "אבר אבר" (שמותר במים שהוחמו מערב יו"ט שגם זה אסור רק מצד גזירה). (ב) מדין 'פניו ידיו ורגליו', שמאחר וכיום נוהגים כולם לשטוף רוב גופם, אזי רוב גופו מקבל אותו גדר של 'פניו ידיו ורגליו' שמותר לכתחילה לחמם עבור זה.

ואעפ"כ לא מלאני לבי להתיר לחמם רק עבור זה, אבל באם מחמם עבור שטיפת כלים ומרבה באופן המותר, ביחד עם כך ששוטף רוב גופו (ומדלג אבר) באופן "אבר אבר", אזי מותר.

ולכן: במוצש"ק (ליל א' דחה"ש) יכול לרחוץ כל גופו באופן "אבר אבר" כי המים בדוד ('בוילער') הוחמו מערב שבת. ומכוון שהמים שנכנסו לדוד עתה הם עבור שטיפת כלים או בישול ומה שנשאר הוא עבור רחיצת גופו למחרת.

למחרתו (יום א' דחה"ש) ישטוף כלים, ואח"כ ירחוץ גופו (אבר אבר, ועדיף שידלג על אבר אחד) זמן מה קודם שקיעת החמה, כדי שהמים שנכנסים לדוד יוכלו להשתמש בהם באותו יום לשטוף כלי שצריך עבור יום א'. ואח"כ כשגומר להתרחץ יחכה שירתחו המים וישטוף כלי. או, יכול לרחוץ גופו בלילה (ליל ב' דחה"ש) כי השתמש כבר במים לשטיפת כלים ביום א' והמים הורתחו בהיתר.

אותו דבר למחרתו (יום ב' דחה"ש) שלכתחי' ישטוף כלים זמן מה קודם שקיעה וכו', כדי שלא יהי' מכין המים בדוד עבור חול, אלא הכין אותם כדי לשטוף כלים באותו יום שצריך עבור אותו יום.

ד – סוגי ה'בוילער'ס', שימוש בסבון ומגבת

ישנם עוד פרטים שצריכים ליבון הנוגעים למעשה, והראשון שבהם הוא סוג ה'בוילער'ס' (לא דנתי בדין 'דוד שמש' שאינו מצוי בארה"ב, ודינו שונה מפני כמה סיבות, כמבואר בכתבי חכמי ארה"ק, ואכ"מ). והנה בארה"ק ישנם ד' סוגי 'בוילער'ס' המצויים ברוב הבתים, והם:

א) דוד גאז עם פיילוט: שיש פיילוט דלוק כל הזמן, וכאשר נכנס מים קרים לתוך הדוד ויורד הטרמוסטט שאינו חשמלי (בד"כ אינו מיד אלא לוקח זמן) ואז נפתח צינור הגז ונדלק אש גדולה מהפיילוט ומחמם המים, וכאשר נגמר לחמם המים ועולה הטרמוסטט נסגר צינור הגז.

שימוש ב'בוילער' כזה הוא הכי קל ביו"ט, כי זה ממש כמו לשים סיר על אש גאז במטבח, שנדלק מ'פיילוט'.

ב) דוד גאז בלא פיילוט, עם מדליק חשמל: זה גם עובד על גאז, אבל אין אש, אלא כאשר הטרמוסטט [שבד"כ אינו חשמלי] יורד אזי נפתח צינור הגאז וגם החשמל עושה ניצוצות שמדליקות האש ומחמם המים.

שימוש ב'בוילער' כזה ביו"ט יותר קשה להתיר, כי ממש מדליק אש, אלא שמ"מ אפשר להתיר כי ברגע שמוציאים המים אין וודאות שהאש נדלקה בגללך, אלא אולי נדלק בגלל שהמים התקררו קצת ונדלק לבד, והוי ספק באיסור דרבנן (שהרי הדלקת אש ביו"ט הוא אסור מד"ס משום מוליד, כמבואר בשו"ע אדה"ז סי' תקב, א), וכל זמן שיש אפי' אפשרות שלא יגרום הדלקה – אזי הוי מותר דהוי איסור מד"ס (וכמו שנתבאר בשו"ע אדה"ז סי' שיד, ג – בנוגע לנעיצת סכין בחבית בשבת, שלשיטה המחמירה אם יש אפשרות שלא ירחיב הנקב מותר משום דהוי מד"ס, ובעוד מקומות).

ג) דוד חשמלי לגמרי: אינו עובד על גאז אלא על חשמל, וכאשר המים מתקררים אזי הטרמוסטט מדליק הגוף חימום (העשוי ממתכת) בתוך המים, ומחמם המים. והשימוש ב'בוילער' כזה יותר קל מאשר הקודם, כי כאן אין אש בכלל (והמתכת לא נהיה לוהט, בגלל המים), וביחד עם כך שיש איזה ספק שהוצאת המים לא יגרום ההדלקה – אזי מותר (כדלעיל).

ד) מחמם מים אוטומאטי בלי דוד (tankless): אין מים בתוך דוד, אלא כאשר פותחים הצינור, אזי זה מחמם המים שמשתמשים בהם. ובזה גופא יש או חשמלי או של גאז (עם פיילוט).

אם הוא של גאז עם פיילוט יש כאן ב' בעיות: אי אפשר להחמיר לחמם מים עבור שטיפת כלים יחד עם הרחיצה, כי זה רק מחמם מה שמשתמשים עתה (ואולי הפתרון שירחץ את הכלים יחד עם גופו...), ורק אם נסבור שהותר בכלל בגלל שכיום הוא 'צורך כל נפש' אזי מותר. והבעי' הנוספת היא, שאחרי שסוגר המים, הרי הוא מכבה את האש ונשאר רק הפיילוט, וזה מיד (משא"כ בהרגיל, אינו נכבה מיד, אלא אחר שיגמרו המים להתחמם, ונכבה מעצמו).

ואם הוא של חשמל אזי יש אותה בעי' שמחמם רק המים שמשתמשים עתה, וגם הבעיה שמדליק גוף חימום, וגם מכבה.

לכן, באם יש 'בוילער' ראוי, אזי אפשר לרחוץ גופו כמו שהוסבר לעיל.

ועדיין יש לדון על השימוש בסבון נוזלי, מה נחשב נוזלי ומה לא, שימוש בשמפו עבור שערות, יבוש ע"י מגבת, וכו'. ועוד חזון למועד לכתוב על זה.