סעיף כ-כא - 1035
טעות בספירת העומר – בברכה ובכוונה
הרב שלום דובער לוין
ספרן ראשי בספריית אגודת חסידי חב"ד
בשוע"ר סי' תפט ס"כ: "אם בירך על דעת לספור ארבעה ימים לעומר, שהוא סבור שהיום יום רביעי, ולאחר שגמר הברכה נזכר שהיום יום חמישי, אין צריך לחזור ולברך, אלא סופר מיד חמשה על סמך הברכה שבירך כבר, אף על פי שהברכה היתה על דעת יום רביעי אין בכך כלום, לפי שדברים שבלב אינן דברים לענין זה, כמו שנתבאר בסי' ר"ט".
והיינו מה שמבואר בשו"ע סי' רט ס"א: "שאם לקח כוס שכר או מים וסבור שהוא של יין, ופתח ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם על דעת לומר בורא פרי הגפן, ונזכר שהוא שכר או מים וסיים שהכל יצא". וכן הוא כאן בספירת העומר, שיוצא בברכתו אף אם היה חסרון כוונה נכונה בעת אמירת הברכה, כיון שלמעשה בירך נכון, ודברים שבלב אינם דברים לענין זה.
אחר כך ממשיך ומבאר בשוע"ר סי' תפט סכ"א: "אם היה עומד ביום רביעי ובירך על דעת לספור ארבעה, וטעה בדיבורו וספר חמשה, צריך לחזור ולספור ארבעה, כיון שיצא שקר מפיו, שהיום יום רביעי הוא והוא ספר חמשה בפיו, אף שהיה במחשבתו ארבעה אין זה כלום, שמצות הספירה היא בפה". והיינו, שכיון שבירך בטעות לא יצא, אף אם היתה כוונתו נכונה בעת אמירת הברכה.
ולכאורה כן הוא הדין גם בברכת הנהנין, שאם לקח כוס של שכר או של מים, ופתח ובירך על דעת לומר שהכל, וטעה ואמר בורא פרי הגפן, שלא יצא ידי חובתו, כיון שלפועל לא בירך ברכה הראוי' שהיא ברכת שהכל, ואע"פ שהתכוין לברך כראוי, אין הולכים אחר דעתו בזה לפי שדברים שבלב אינם דברים.
אמנם לפי זה אינו מובן, מדוע הוסיף רבינו הזקן את הביאור "כיון שיצא שקר מפיו, שהיום יום רביעי הוא והוא ספר חמשה", וכי מה איכפת לי אם יצא דבר שקר מפיו או לאו, הרי סוכ"ס לא ספר כראוי ולכן לא יצא. ומזה לומדים אנו לכאורה, שדוקא כאן בספירת העומר אינו יוצא בזה מטעם שיצא שקר מפיו, משא"כ בברכת הנהנין אפשר שיצא ידי חובתו גם בזה, שהרי לא יצא שקר מפיו, שהרי בירך "בורא פרי הגפן", והוא אמת, שהקב"ה בורא פרי הגפן".
ובאמת יש בזה ב' דעות. נבאר אם כן את ב' הדעות שיש בזה לענין ברכת הנהנין, ומזה נבין גם את דיוקי רבינו הזקן בזה בהלכות ספירת העומר:
הלכה זו מבוארת בברכות (יב, א): "נקיט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא (פתח אדעתא דחמרא כדי לסיים בפה"ג וכשהגיע למלך העולם נזכר שהוא שכר וסיים שהכל, רש"י) מאי, בתר עיקר ברכה אזלינן (ועיקר ברכה אדעתא דיין נאמרה והוי כמו שסיים ביין ואין ברכת היין מוציאה ידי ברכת שכר שאין השכר מן הגפן, רש"י) או בתר חתימה אזלינן".
ופסק הרי"ף שם (ו, א): "ולא איפשיטא, ולקולא עבדינן, ולא מהדרינן ליה, דספיקא דרבנן לקולא". והיינו באופן הנ"ל שהיה חסרון בכוונתו בעת הברכה, ולמעשה סיים ברכתו כהוגן. משא"כ הי' חסרון באמירת הברכה, שסיים בפה"ג, לא יצא, אף שכוונתו היתה כראוי.
אמנם לפני בעל המאור היתה גירסה אחרת ברי"ף שם, כמבואר בדבריו שם: "שמצאנו כתוב בהלכות . . דנקט כסא דשכרא . . פתח בדשכרא וסיים בדחמרא מאי, ולא איפשטא ולקולא עבדינן. וזה שיבוש הוא, דפתח בדשכרא וסיים בדחמרא לא איבעיא לן מעולם דהא פשיטא היא, דאי כסא דשכרא הוא דנקט בידיה לא יצא . . דעד כאן לא איבעיא לן אלא בטועה בפתיחה, אבל בחתימה ליכא ספיקא דודאי לא יצא".
גם בהשגות הראב"ד על הרי"ף שם, מסכים עם בעל המאור, ומשיב לדברי בעל המאור: "והגרסא המיושבת בהלכות הרב ז"ל כך היא, אי נמי היכא דנקט כסא דשכרא, פתח בדשכרא וסיים בדחמרא לא יצא, אלא פתח בדחמרא וסיים בדשכרא מאי, ולא איפשטא ולקולא עבדינן". והיינו שאם יש שינוי בכוונה יצא, אבל אם יש שינוי בחתימת הברכה לא יצא.
אמנם ברמב"ם פסק כגירסה המקורית שברי"ף (הלכות ברכות פ"ח הי"א): "לקח כוס של שכר בידו והתחיל הברכה על מנת לומר שהכל וטעה ואמר בורא פרי הגפן אין מחזירין אותו. וכן אם היו לפניו פירות הארץ והתחיל הברכה על מנת לומר בורא פרי האדמה וטעה ואמר בורא פרי העץ אין מחזירין אותו. וכן אם היה לפניו תבשיל של דגן ופתח על מנת לומר בורא מיני מזונות וטעה ואמר המוציא יצא, מפני שבשעה שהזכיר את השם והמלכות שהן עיקר הברכה לא נתכוון אלא לברכה הראויה לאותו המין, והואיל ולא היה בעיקר הברכה טעות אף על פי שטעה בסופה יצא ואין מחזירין אותו". והיינו שאף שלא בירך כראוי, מכל מקום יצא, כיון שכוונתו היתה כראוי בעת אמירת הברכה.
והשיג עליו הראב"ד שם, וכתב: "כל מה שכתב באלו הענינים הכל הבל, שאין הולכין אלא אחר הפירוש שהוציא בפיו".
וכן הקשו חכמי לוניל לפני הרמב"ם (פאר הדור סי' כה, א): "יורנו רבינו ואם שכר שעורים איך יצא". ומוסיפים וכותבים חכמי לוניל: "ומרנא ורבנא אלפס ז"ל הולך על זה הדרך, וחתרנו להוציא להיבשה ולא יכלנו". והיינו שגם ברי"ף היתה גרסתם כפי שמבאר הרמב"ם (ודלא כפי שהוא ברי"ף בגירסא שלנו). וחכמי לוניל השתדל לבאר את שיטת הרי"ף בזה ולא הצליח.
עיקר שאלות חכמי לוניל על דברי הרמב"ם נשאלו על ידי רבינו יהונתן מלוניל, שאף כתב לו מכתב מפורט בזה (פאר הדור סי' יז), והרמב"ם השיבו (שם סי' מא). רבי יהונתן זה חיבר פירוש על הרי"ף, שרק חלק ממנו הגיע לידינו. פירושו למסכת ברכות נתפרסם לראשונה בדורנו (נ.י. תשי"ז), אמנם בסוגיא זו מפרש את דברי הרי"ף, ואינו מקשה עליו קושיא זו כלל.
על כן אפשר ששאלה זו של חכמי לוניל לפני הרמב"ם נשאלה על בעל המאור, שגם הוא הוא מחכמי לוניל באותה תקופה, ואפשר שגם הוא נכלל ב"חכמי לוניל" ששאלו אצל הרמב"ם. ולכן כתב אל הרמב"ם: "ומרנא ורבנא אלפס ז"ל הולך על זה הדרך, וחתרנו להוציא להיבשה ולא יכלנו", שהרי בבעל המאור שם לא יכל ליישב את דברי הרי"ף הנ"ל, והשיג עליו בזה.
בכל אופן רואים אנו מכאן, שכן הי' כתוב בגירסה המקורית של הרי"ף, שהיתה לפני הרמב"ם ולפני בעל המאור ולפני הראב"ד. בעל המאור כתב עליו "וזה שיבוש הוא", הראב"ד תיקן הגיה בדברי הרי"ף, ואילו הרמב"ם פסק כדבריו.
ואם כן יוצא לפנינו, שגם הרי"ף (לפי גירסה מקורית זו) וגם הרמב"ם סבירא להו, שאם היתה כוונתו טובה בעת אמירת הברכה, אעפ"י שטעה בחתימתה ואמר בורא פרי הגפן, יצא ידי חובתו. ואילו הראב"ד ובעל המאור חולקים עליהם, וסוברים שחתימת הברכה לא היתה כראוי ואינו יוצא.
על שאלת חכמי לוניל, באה תשובת הרמב"ם (פאר הדור כה, א) באופן מאד בלתי מובן. הכסף משנה (הל' ק"ש פ"א ה"ח) מביאו ומתמה על הדברים ביותר, ומסיים: "ולכן אני אומר כי השאלה הזו גם תשובתה דבריהם סתומים וחתומים, מ"מ לענין דברי רבינו בחיבור נ"ל שמה שכתבתי הוא דבר נכון". והיינו שהוא פירש בדברי הרמב"ם כפשוטן, וכאמור לעיל.
ומטעם זה הביא המחבר את ב' הדעות האלו בהלכות ברכת הנהנין (או"ח רס"י רט): "לקח כוס של שכר או של מים ופתח ואמר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם על דעת לומר שהכל וטעה ואמר בפה"ג אין מחזירין אותו מפני שבשעה שהזכיר שם ומלכות שהם עיקר הברכה לא נתכוין אלא לברכה הראויה לאותו המין. ויש אומרים . . ".
אמנם כתב עליו המ"א שם: "אף את"ל דדעת הרמב"ם כמ"ש הכ"מ, מכל מקום יש לנו לילך אחר רוב הפוסקים, וכמעט כולם הסכמימו דלא אזלינן בתר דעתו . . וכן יש להורות".
והטעם שהמחבר לא חשש לקושיית המ"א, והביא את ב' הדעות בזה; כי יש לומר שהרמב"ם אזיל בזה לשיטתו בהלכות ברכות, ובהקדים:
מבואר בברייתא ברכות טו, א: "לא יברך אדם בהמ"ז בלבו ואם בירך יצא". ופירש"י (ד"ה בלבו): "שלא השמיע לאזנו", משא"כ במחשבה בלבד לא יצא לדברי הכל.
אמנם ברמב"ם (הל' ברכות פ"א ה"ז): "כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו".
שתי הדעות האלו מובאות בשוע"ר סי' קפה ס"ג: "לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא. והוא שהוציא בשפתיו אלא שבירך בלחש כל כך עד שלא השמיע לאזנו אלא בירך בלבו, אבל אם לא הוציא בשפתיו כלל אלא הרהר בלבו לבד לא יצא שהרהור אינו כדיבור . . וי"א שכל הברכות אפי' ברכת המזון יוצא אדם ידי חובתו בהרהור בדיעבד . . והעיקר כסברא הראשונה, ומכל מקום בשאר ברכות שהן מדברי סופרים יש לסמוך על זה בשעת הדחק ולצורך גדול".
וכיון שדעת הרמב"ם שאף אם לא הוציא ברכתו בשפתיו אלא בהרהור בלבד יצא, לכן אינו חושש לטענת הפוסקים שדברים שבלב אינם דברים, שהרי לענין ברכה גם דברים שבלב דברים הם, ויוצא בהם ידי חובתו. ולכן אם כיון לברך על המים לברך כראוי שהכל, וטעה ואמר בורא פרי הגפן, יצא ואין מחזירין אותו.
וכיון שרבינו הזקן בשו"ע חושש לב' הדעות בבירך ברכת המזון בלבו, אם כן נראה שגם לענין טעה בברכה תפס כדעת המחבר, לחשוש לב' הדעות בזה, ואם כיון כראוי וטעה בברכתו אינו חוזר מספק.
ועל זה מבאר כאן רבינו, שאף שלענין ברכת הנהנין יש ב' דעות, היינו מטעם שסוכ"ס אינו מוציא שקר מפיו, שהרי נכון הדבר שהקב"ה הוא בורא פרי הגפן. משא"כ כאן בספירת העומר יצא שקר מפיו, שהרי אמר היום חמשה ימים לעומר, לכן בזה לדברי הכל אינו יוצא בספירתו, וצריך לחזור ולספור היום ארבעה ימים לעומר.
וזה גם מה שמדייק בסוף ס"כ לכתוב "לפי שדברים שבלב אינן דברים לענין זה", משא"כ אם התכוין לברך כראוי וטעה בדיבורו, יש אומרים שלענין זה דברים שבלב הוי דברים ויוצא ידי חובתו.