סעיף יד - 1052

[1]) לכאורה י"ל בזה בפשטות דהגם כי להטעם דלהתמי' התינוקות במה שאוכלים ירק לפני הסעודה שפיר "סגי" באכילת הבעה"ב לבדו דעי"ז שפיר יכירו התינוקות וישאלו וכו' ואין צורך שכאו"א יאכלו מהכרפס וכמו שאר השינויים שעושים שרק הבעה"ב לבדו עושה אותם [וכ"כ גם ב'הררי קדם' להגרי"ד סאלאוויצ'יק ז"ל ח"ב סי' עז עיי"ש], מ"מ הרי בזה שכאו"א אוכלים מהכרפס איכא בזה היכרא "טפי" שיכירו התינוקות וישאלו וכו'. ולהעיר מלשון הרוקח שם "ואוכל ונותן לכולם כדי שישאלו התינוקות למה אוכלים ירקות קודם אכילה". אכן יותר נראה לומר כהביאור דלהלן בפנים.

[2]) והנה עד"ז צע"ק שיטת אדה"ז דאם אין לו חומץ ומי מלח יטבלנו להכרפס בחרוסת, והרי למאי דס"ל לאדה"ז דטעמא דכרפס הוא משום לתא דאכילת הירקות קודם הסעודה אין אכילת הכרפס והחרוסת שייכי אהדדי וצ"ב. וראה להלן הערה ?יוד?.

[3]) ודא"ג אכתוב מה שקשה לי בדברי הפר"ח בזה שכתב בביאור השינוי דהכרפס "מתוך כך יתעוררו לשאול בשאר השינויים שרואים שמוזגין כוס ב' מקמי סעודה", ולכאורה כל הני שינויים שעושים לעורר התינוקות כדי שמתוך כך יבואו לשאול בשאר דברים [וכהך דחלוקת קליות ועקירת השלחן ומזיגת כוס שני] היינו כדי שעי"ז יתעוררו לשאול השאלות דהמה נשתנה דמצה ומרור וכו' וכמפורש להדיא בשו"ע אדה"ז בסי' תעב סל"א לגבי השינוי דחלוקת קליות ובסי' תעג סל"ח לגבי השינוי דעקירת השלחן ושם ס"מ לגבי מזיגת כוס שני קודם אמירת ההגדה עיי"ש, ומדוע כתב הפר"ח גבי השינוי דכרפס דהוא כדי ש"מתוך כך יתעוררו לשאול בשאר השינויים שרואים שמוזגין כוס ב' מקמי סעודה", ולא פירש בזה דהיינו כדי שמתוך כך יתעוררו לשאול השאלות דהמה נשתנה דמצה ומרור וכו' וצ"ע.

[4]) ולכאורה צ"ב במש"כ הרוקח דהתשובה להשינוי דאכילת הירקות דהכרפס הוא "זכר תחילת השעבוד לקושש קש לתבן", דאיפה מרומז באכילת הירקות דהכרפס הענין דלקושש קש לתבן. ואולי י"ל דירקות הכרפס הוא רמז להקש ["זנבות השיבולין" פרש"י שבת לו, ב], או באו"א דהירקות הם רמז "לקושש קש" כלומר לאיסוף וליקוט הקש מהאדמה, שכן גם הירקות מלקטים אותם מן האדמה ודו"ק. ואולי י"ל בזה עוד דבר חדש דכוונת הרוקח בזה הוא דהתשובה והזכר לשעבוד שבשינוי דהכרפס אינו ענין להירקות אלא הוא משום לתא דטיבול הכרפס ב"חרוסת" שהוא זכר לטיט [הנעשה מהקש והתבן] שנשתעבדו בו אבותינו במצרים. ועצ"ע.

[5]) וראה בהמשך דברי הב"ח שם שכתב "ולי נראה דהתשובה היא לפי שעדיין לא הגיע זמן סעודה דבעינן למימר תחלה אגדתא והלילא על כן אנו מטבילין עכשיו לטעימה בעלמא לפני הסעודה שלא להשהות כל אותו הזמן בלי אכילה כל עיקר". וראה מש"כ להלן בביאור יסוד שיטת אדה"ז והרוקח דהתקנה דכרפס הוא לא רק על הבעה"ב לבדו אלא על כאו"א מהמסובין. ולכאורה מסתבר דגם לטעם זה הרי יש לכאו"א לאכול מהכרפס כדי שלא להשהות כל אותו הזמן בלי אכילה כל עיקר ודו"ק.

[6]) וראה בקובץ 'רשימות שיעורים' פ' ערבי פסחים ח"ב סי' עה בהערה מה שכתב להקשות על דברי הריטב"א, דלכאורה צ"ב למאי הוצרכו חז"ל לתקן שיאכל ירקות זכר לוימררו וכו' דהרי ישנו כבר המצוה דמרור דהוי זכר להוימררו וכו'. וכתב לתרץ זה בב' אופנים, הא' דתיקנו כן בזה"ב דהמרור הוי מצוה רק עם הפסח וכמבואר ברמב"ם חלק חו"מ פ"ז הי"ב ולזה תיקנו חיוב נפרד דלאכול ירקות מרים זכר לוימררו, ותיקנו לאכול קודם הסעודה כדי שיהי' [גם] הענין דישאלו התינוקות, והשאירו חז"ל התקנה גם לאחר זה"ב אף שתיקנו מצות מרור נפרד משום הא דהיכרא לתינוקות, והב' דעיקר התקנה הי' משום לעשות שינוי כדי שישאלו התינוקות ורק דתיקנו שיעשו השינוי באכילת ירקות המרים משום דהוי [גם] זכר לוימררו עיי"ש.

אכן בדברינו שבפנים ביארנו דשיטת הריטב"א היא כמ"ש בתירוץ הא' ושכן מתבאר גם מדקדוק לשון הריטב"א "ועושים אותו עכשיו כדי שיראו התינוקות וישאלו" [וכמ"ש לדייק כן גם בקובץ הנ"ל שם].

[7]) והנה יעויין ב'הררי קדם' להגרי"ד סאלאוויצ'יק ז"ל ח"ב סי' עז שכתב לבאר דלהטעם דאינו אלא להיכרא להתמי' התינוקות שאוכלים ירק לפני הסעודה מסתבר דסגי באכילת הבעה"ב לבדו דעי"ז שפיר יכירו התינוקות וישאלו וכו' וכמו שאר השינויים שעושים שרק הבעה"ב לבדו עושה אותם, דהא עקירת השלחן שהיא כדי שיכירו התינוקות דינה רק לפני מי שאומר ההגדה כדאיתא בהדיא בפסחים קטו, ב וברמב"ם הל' חו"מ פ"ח ה"ב עיי"ש.

ומבואר כדברינו שבפנים דאי טעמא דכרפס אינו אלא כדי שישאלו התינוקות וכו' ומתוך כך יתעוררו לשאול בשאר דברים וכשאר השינויים שעושים להתמי' התינוקות [וכשיטת הפר"ח] הנה שפיר סגי באכילת הבעה"ב לבדו, אכן אי נימא דאכילת הכרפס הוא כדי שישאלו התינוקות על שינוי זה עצמו וישיבו להם דהוא זכר לתחילת השעבוד, א"כ שפיר נראה שתיקנו לאכילת הכרפס על כאו"א דהרי אכילת הכרפס הוי חלק מסיפור השעבוד דההגדה וכמוש"נ.

[8]) וראה גם קובץ 'רשימות שיעורים' שם סי' עה שנתבאר עד"ז גם בשיטת הריטב"א והרוקח שם. ואם כנים דברינו הנ"ל הערה 4 דכוונת הרוקח במש"כ דאכילת הירקות דהכרפס הוא "זכר תחילת השעבוד לקושש קש לתבן" הוא דהתשובה והזכר לשעבוד שבשינוי דהכרפס הוא משום לתא דטיבול הכרפס ב"חרוסת" שהוא זכר לטיט [הנעשה מהקש והתבן] שנשתעבדו בו אבותינו במצרים א"כ פשיטא דיש לטבלו בחרוסת דהרי זהו כל הרמז והתשובה דהכרפס ודו"ק.

[9]) וראה קובץ 'רשימות שיעורים' שם סי' עו בהערה מש"כ לדייק בדברי אדה"ז בזה דבסי' תעב סל"א לגבי השינוי דחלוקת קליות כתב "ואע"פ שעל שאלה זו אין לנו מה להשיב להם מ"מ ע"י שיראו שינוי זה ויתעוררו לשאול עליו יתעוררו ג"כ לשאול על שינויים אחרים דהיינו שאוכלין מצה ומרור ויושבין בהסיבה וישיבו להם עבדים היינו וכו'", ועד"ז כתב בסי' תעג ס"מ לגבי מזיגת כוס שני קודם אמירת ההגדה וז"ל "כדי שישאלו התינוקות למה שותין כוס שני קודם הסעודה שאין דרך לשתות כן בכל ימות השנה ועל ידי כך יתעוררו לשאול גם כן שאר השאלות מה נשתנה וכו' לקיים לבניו מה שנאמר כי ישאלך בנך כו' ואמרת לבנך עבדים היינו וכו'" [ויש להוסיף שעד"ז כתב גם שם סל"ח לגבי השינוי דעקירת השלחן "בימי חכמי הגמרא כו' הצריכו חכמים לעקור מלפני מי שאומר ההגדה את השלחן כו' כדי שיראו התינוקות וישאלו למה מסירין המצות ועדיין לא אכלנו ועל ידי כן יתעוררו לשאול גם כן שאר השאלות מה נשתנה כו'"].

משא"כ לגבי כרפס שכתב שם "כדי להתמי' את התינוקות שיראו שינוי שאוכלין ירקות בטיבול שאין דרך לאכלם קודם הסעודה בכל ימות השנה וישאלו על שינוי זה וכו'" שלא סיים בזה דעי"כ יתעורר לשאול שאר השאלות וכו'.

והיינו משום דס"ל לאדה"ז דחלוק הוא השינוי דכרפס משאר השינויים דחלוקת קליות ומזיגת כוס שני, דבחלוקת קליות ומזיגת כוס שני הוי השינוי רק "הכשר" כדי שיתעוררו לשאול בשאר דברים, משא"כ בהשינוי דכרפס דתיקנו כדי שישאלו על ענין הכרפס עצמו, וכדמוכח מהא דעל עשיית הכרפס שואלין במה נשתנה משא"כ על השינויים דחלוקת קליות וכו', והיינו משום דחלוק הוא בהתקנה דכרפס דתקנו כן כדי שישאל על ענין הכרפס עצמו דהוי חלק מסיפור ההגדה עיי"ש.

והנה בהא דשואלין במה נשתנה גם על עשיית הכרפס יש להעיר ממה שהקשה הרבינו דוד לפסחים קיד, א בד"ה הביאו לפניו מצה וחזרת וכו' וז"ל "ורבינו שמואל ז"ל נראה שאין דעתו כן וכו' ושאלת התינוק בטיבול ראשון מפני שאין דרך לאכול ירקות קודם סעודה, ואינו מחוור שמ"מ לא הי' להם לומר הלילה הזה שתי פעמים", והיינו דהר"ד מקשה בזה על שיטת הרשב"ם דהשינוי הוא במה שאוכל ירקות קודם הסעודה דא"כ קשה הנוסח דמה נשתנה שלא הי' להם לומר "הלילה הזה שתי פעמים" אלא "הלילה הזה קודם הסעודה" דזהו הרי השינוי במה שאוכלין הירקות קודם הסעודה.

אכן ראה בקובץ 'רשימות שיעורים' סי' עו הערה 3 שכתב ליישב לשיטת הרשב"ם ושאה"ר דכוונת השאלה היא דבכל הלילות אין אנו מטבילים אפי' פ"א היינו קודם הסעודה וכו', וז"ל הריטב"א בביאור ההגדה "שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפי' פ"א קודם הסעודה והלילה הזה שתי פעמים קודם סעודתינו א' בכרפס וא' במרור", וראה עוד שם בהנסמן בזה. וראה גם בראבי"ה ח"ב וז"ל "ותרי טיבולי עבדינן משום שישאלו התינוקות שמתמיהין שטבלו בירקי קודם אכילת המוציא, ובטיבול שלאחר המוציא בזה בקיאין אפילו תינוקות קודם שיראוהו מטבל שכן נוהגים כל השנה", וראה מש"כ בס' 'הלכות ליל הסדר' להרח"א אשכנזי שליט"א ח"א סי' תעג סי"ד בזה ודו"ק.

[10]) וראה גם עד"ז בב"י סי' תפד בד"ה ואיכא למידק "דשאר ירקי אע"פ שאינו חובה מ"מ מכיון דמפני שיכירו התינוקות וישאלו הוא כיון שהוא דבר הגורם לספר ביציאת מצרים חשיבא מצוה", ועד"ז כתב הב"ח שם "ואפשר דהרא"ש הכי קאמר דהמצוה של סיפור יציאת מצרים תלוי בתקנת חכמים זו כיון דעבדינן היכרא לתינוקות כדי שישאלו ויבואו לקיים מצות סיפור יציאת מצרים וכמ"ש והי' כי ישאלך וגו' והגדת לבנך וכו'", ועד"ז כתב בלבוש או"ח סי' תפד ס"א עיי"ש.

וכ"כ אדה"ז עד"ז בסי' תעג ס"מ לגבי שאר השאלות דמה נשתנה וז"ל "כדי שישאלו התינוקות למה שותין כוס שני קודם הסעודה שאין דרך לשתות כן בכל ימות השנה ועל ידי כך יתעוררו לשאול גם כן שאר השאלות מה נשתנה וכו' לקיים לבניו מה שנאמר כי ישאלך בנך כו' ואמרת לבנך עבדים היינו וכו'".

האומנם דלכאורה צ"ע לפ"ז לשיטת אדה"ז מדוע תיקנו חז"ל הך שינוי דהכרפס משום "שאמירת ההגדה מצותה לאומרה דרך תשובה על שאלות ששאלוהו" שלכן תיקנו להתמי' התינוקות שישאלו וישיבו להם וכו', והרי כבר מתקיים הך ענין ע"י שאר השאלות דמצה ומרור וכו' שנכללו בהמה נשתנה וכמ"ש אדה"ז להדיא.

ואולי י"ל בזה, דהנה בקובץ 'רשימות שעורים' פ' ע"פ ח"ב סי' ק' נתבאר דדין השאלה צ"ל על כל הענינים דנכללים במצות ההגדה, הן הסיפור שיצאנו מעבדות לחירות והן פירוש המצוות דמצה ומרור וכו', דכל זה צ"ל בגדר תשובה על שאלות [וכתב שם דלכן הוי המצוה בהנך שאלות דמה נשתנה, דהשאלה דהסיבה הוי על הענין דיצאנו משעבוד לחירות דהרי התשובה ע"ז היא עבדים היינו וכו', והשאלות דמצוה ומרור הוי על פירוש טעמי המצוות עיי"ש]. ובהמשך ביאר דיוק לשון אדה"ז בין מש"כ בסי' תעג סי"ד לגבי התקנה דכרפס לבין מש"כ שם ס"מ לגבי שאר השאלות דמה נשתנה וכו', דבס"מ קאי על השאלות שעל המצוות משא"כ בסי"ד דלא קאי על השאלות שעל המצוות דמצה ומרור וכו' אלא על הך שינוי דהכרפס גופא עיי"ש.

ועפ"ז י"ל דע"י הנך שאלות דמצה ומרור וכו' מתקיים הך דין דפירוש טעמי המצוות שבמצות ההגדה צ"ל בגדר תשובה על השאלות, וע"י השאלה דהכרפס מתקיים הך דין דסיפור ההגדה שיצאנו מעבדות לחירות שבמצות אמירת ההגדה צ"ל בגדר תשובה על השאלות [וכדלהלן בפנים דהתשובה על השאלה דכרפס הוא זכר לעבדות. והנה לעיל הבאנו מש"כ בקובץ 'רשימות שיעורים שם דהשאלה דהסיבה הוי על הענין דיצאנו משעבוד לחירות דהרי התשובה ע"ז היא עבדים היינו וכו'. ויתכן לומר דבהשאלה והתשובה דכרפס מרומז ומודגש בעיקר ענין השעבוד משא"כ בהשאלה דהסיבה שמרומז ומודגש בעיקר הענין דחירות. ולהעיר גם ממש"כ בהערה ?יב?].

[11]) בס' 'הלכות ליל הסדר' להרח"א אשכנזי שליט"א ח"א סי' תעג סי"ד למד בשיטת אדה"ז דליכא תשובה על שאלת הכרפס עצמו, רק דאמירת ההגדה מצותה לאמרה "בדרך" תשובה על שאלה, וכנראה שלמד דאע"פ שאין התשובה מענין השאלה מ"מ שפיר הוה "בדרך" תשובה על שאלה עיי"ש.

אמנם ראה בקובץ 'רשימות שעורים' שם שלמד בפשטות בשיטת אדה"ז דהכוונה הוא שצ"ל תשובה מענין השאלה, דדין השאלה הוא משום דמצות ההגדה היא שיהא הסיפור באופן דשאלה ותשובה דלכן צריך שיהי' השאלה מענין התשובה וההגדה דאז הוי ההגדה בגדר דתשובה על שאלה עיי"ש בארוכה.

ולפ"ז נמצינו למדים דממה שהביא אדה"ז על השינוי דכרפס הך יסוד "שאמירת ההגדה מצותה לאומרה דרך תשובה על שאלות ששאלוהו" הרי בע"כ דאיכא תשובה על הך שאלה דכרפס כדי שיהי' התשובה מענין השאלה ועי"ז יקיים מצות ההגדה בדרך תשובה על שאלות ששאלוהו ודו"ק. וראה גם הערה הקודמת.

[12]) ולמשנ"ת נראה שעפ"ז יש לבאר גם טעם אדה"ז שם סי"ד דלכתחילה יטבול בחומץ או במי מלח וכו' אך בדיעבד אם אין לו יטבלנו בחרוסת, ולכאורה למאי דס"ל לאדה"ז דטעמא דכרפס הוא משום לתא דאכילת הירקות קודם הסעודה הרי אין אכילת הכרפס והחרוסת שייכי אהדדי, אך להנ"ל בפנים י"ל דזה שפיר מתאים לשיטת אדה"ז דבטיבול הכרפס מרומז ענין השעבוד וכנ"ל, ולכן שפיר מישך שייכי ענין הכרפס לחרוסת שהוא ג"כ זכר לטיט ושעבוד מצרים.

וראה גם לעיל שנתבאר עד"ז גם בשיטת הריטב"א והרוקח שם שיש להטביל הכרפס בחרוסת, והיינו לשיטתייהו דהכרפס הוא זכר לשעבוד, אלא דהריטב"א והרוקח שם ס"ל שיש להטביל הכרפס בחרוסת מעיקר התקנה וכמ"ש שם להדיא, משא"כ לאדה"ז דס"ל שלכתחילה יש לטבול במי מלח או בחומץ ורק דאם אין לו אז יטבלנו בחרוסת ודו"ק.

[ואולי י"ל דזה מתאים להמבואר בדברינו, דאדה"ז ס"ל שעיקר התקנה דכרפס מלכתחילה הוא כדי להתמי' את התינוקות וכו', ולכן הוא דלא תיקנו מלכתחילה לטבלו בחרוסת דעיקר התקנה הוא להתמי' וכו', אכן מאחר דסו"ס תיקנו השינוי באופן שמרומז בו ענין השעבוד וזהו התשובה לתינוקות כנ"ל, לכן שפיר שייך הכרפס להחרוסת שהוא זכר לטיט, ולכן הוא דאם אין לו יטבלנו בחרוסת.

משא"כ הריטב"א ס"ל דעיקר התקנה דכרפס מלכתחילה הוא זכר לשעבוד ורק דתיקנוהו "עכשיו" קודם הסעודה כדי שיהי' "גם" הענין דלהתמי' התינוקות וכמוש"נ, ולכן שפיר ס"ל לשיטתי' דתיקנו מלכתחילה לטבלו בחרוסת שהוא זכר לענין השעבוד].

אלא שעדיין יש לעיין בזה, דהנה בסעיף טז כתב אדה"ז "ונוהגין לחזור אחר ירק הנקרא כרפס (איפ"ך בל"א) לפי שהוא נוטריקון ס' פרך כלומר ס' רבוא עבדו עבודת פרך, ואם אין לו כרפס יקח ירק אחר מאיזה מין שירצה וכו'", ולכאורה אם התשובה דהכרפס הוא זכר לשעבוד והיינו משום דכרפס הוא נוטריקון ס' פרך וכו' א"כ מהי התשובה להתינוקות באם אין לו כרפס אלא ירק אחר.

והי' מקום לומר ע"ד מש"כ הריטב"א דהוא זכר לוימררו את חייהם, אכן זה אינו דהרי בשו"ע אדה"ז מפורש שיקח ירק אחר "מאיזה מין שירצה" ולאו דוקא מירקות המרים [וכמ"ש הריטב"א]. ואולי י"ל ע"ד מש"כ הרוקח דהוא זכר לקושש קש לתבן [אמנם ראה הערה 4 ועצ"ע]. ואפשר לומר עוד דאם אין לו כרפס אלא ירק אחר אז התשובה על זה הוי ע"ד שיטת הב"ח הנ"ל דהוא מעשה דחירות וכו'. אלא שאינו מבואר להדיא מזה בשו"ע אדה"ז שם ועצ"ע.

והנה יעויין בלשון אדה"ז שם סי"ד שסיים "וישאלו על שינוי זה שאמירת ההגדה מצותה לאומרה דרך תשובה על שאלות ששאלוהו שנאמר כי ישאלך בנך וגו' ואמרת לבנך עבדים היינו וגו'". ויש לדייק ממה שהביא אדה"ז בסעיף זה גם את המשך תיבות הפסוק "עבדים היינו וגו'", ולכאורה אי משום הא "שאמירת ההגדה מצותה לאומרה דרך תשובה על שאלות ששאלוהו", הי' מספיק להביא רק הא דכתיב "כי ישאלך בנך וגו' ואמרת לבנך", ולמה לי' לצטט גם את המשך התיבות דקרא "עבדים היינו וגו'", ולי"ל דהיינו משום דס"ל דהתשובה על שינוי זה דהכרפס [עלה קאי בסעיף זה] הוא הוא הסיפור ד"עבדים היינו וגו'" [זכר לענין השעבוד "עבדים היינו" או זכר לענין החירות "עבדים היינו וגו'" שהוציאנו ה' לחירות וכנ"ל], וע"ד מה שהביא בסי' תעב סל"א בהתשובה שעל שינויים האחרים שאוכלין מצה ומרור ויושבין בהסיבה וכן בסי' תעג ס"מ בהתשובה על שאר השאלות דמה נשתנה גם את המשך תיבות הפסוק "עבדים היינו וגו'" עיי"ש.

ויומתק לפ"ז היטב הא דהפיסקא "עבדים היינו וגו'" שבסדר ההגדה בא בסמיכות ולאחרי טיבול הכרפס, והיינו דהתשובה על טיבול הכרפס היא היא הסיפור דעבדים היינו וכו' שבהמשך לזה ודו"ק.

[13]) ולהעיר מדיוק לשון אדה"ז שם שכתב "שאמירת ההגדה מצותה לאומרה דרך תשובה על שאלות ששאלוהו" ולא נקט "על שאלת הבן" וכיו"ב [וע"ד מש"כ בסי' תעג ס"מ לגבי שאר השאלות דמה נשתנה כו' וז"ל "ועל ידי כך יתעוררו לשאול גם כן שאר השאלות מה נשתנה וכו' לקיים לבניו מה שנאמר כי ישאלך בנך כו' ואמרת לבנך עבדים היינו וכו'"], די"ל דהלשון "ששאלוהו" קאי על כאו"א מהמסובין ולא רק על האב [הבעה"ב] להשיב על שאלות הבן ודו"ק.

[14]) ודע דלהמבואר בדברינו בגליון זה ובמה שכתבנו עוד בזה במ"א מתבאר דביסוד טעמא דהתקנה דכרפס איכא בזה כמה שיטות, הא' דהשינוי דכרפס הוא סתם כדי לעורר התינוקות לשאול ואע"פ שאין לנו להשיבם על שאלתם למה טובלים מקמי סעודה מ"מ מתוך כך יתעוררו לשאול בשאר דברים [פר"ח], והב' דהוא להתמי' התינוקות במה שאוכלין ירקות קודם סעודה והתשובה היא שאנו מטבילין עכשיו לטעימה בעלמא לפני הסעודה שלא להשהות כל אותו הזמן בלי אכילה כל עיקר [ב"ח], והג' דהוא להתמי' התינוקות שישאלו על ענין הכרפס עצמו וישיבו להם דהוא זכר לענין השעבוד [רוקח] או דהוא זכר לחירות [ב"ח בשם מקצת מפרשים], והד' דהוא משום שאמירת ההגדה מצותה לאמרה בדרך תשובה על שאלות ששאלוה שלכן תיקנו להתמי' התינוקות שישאלו על ענין הכרפס עצמו וישיבו להם כו' [אדה"ז], והה' דהוא זכר לוימררו את חייהם אלא שתיקנו לאכלו קודם הסעודה כדי שיהי' גם הענין דלהתמי' התינוקות [ריטב"א], והו' דהוא להתמי' התינוקות במה שאוכלין ירקות קודם הסעודה והתשובה היא להורות על טיבול הב' דמרור שהוא משום מצות מרור [ט"ז], והז' דהוא כדי שיכירו וישאלו התינוקות על הטיבול השני למה לן עוד טיבול אחר וישיבו להם שהוא לשם מצות מרור [רבינו דוד, מהר"ל, רמב"ם]. ולהעיר מהמבואר בקובץ 'רשימות שיעורים' שם סי' עז דאיכא ג' שיטות בגדר התקנה דכרפס, הא' דהוי בגדר מצוה דרבנן, והב' דלא הוי בגדר מצוה אלא בגדר תקנה וחיובא בעלמא דרבנן משום לתא דהיכרא, והג' דלא הוי גם בגדר חיובא ממש אלא דהוי בגדר מנהגא בעלמא עיי"ש ודו"ק.