סעיף יט - 1073

בענין לא מחזקינן איסור ממקום למקום בכלי אחד

הרב גדלי' אבערלאנדער

רב קהילת היכל מנחם – מאנסי

מח"ס פדיון הבן כהלכתו; מנהג אבותינו בידינו

א. כתוב במשנה ברורה (סי' תסב ס"ק כג): "כתבו הפוסקים דשומן הוי נמי מי פירות לפיכך חטה שנפל לתוך שומן אפילו רותח אינו אוסר, שמי פירות אינו מחמיץ, ואפילו נתבקע החטה, ובלבד שלא נתערב מים בתוך השומן אחר שהתיכו אותו. ואף שבלא"ה יש בכל שומן תערובת מים שהרי מדיחין אותו בשעת מליחתו מ"מ אין לחוש לזה לפי שכשנתבשל שומן בקדירה בישול יפה נשרפו המים בבישול והלכו להם לגמרי ולכן אפילו ידוע שעירב להדיא תוך השומן מים מעט קודם שהתיכו אותו אין לחוש. וכ"ז בידוע שנפלה אחר שהתיכו השומן, אבל אם נמצא חטה בתוך שומן ואינו ידוע אם נפלה מקודם או אח"כ - אם הריקו השומן מקדירה שבישל בה לכלי אחר ושם נמצא החטה אף שהיה השומן עדיין רותח מותר, דלא מחזקינן איסורא ואמרינן בכלי שני נמצא ושם היה גם מקודם, וכשהריקו השומן עליה כבר לא היו מים בהם. וכן אפילו אם נמצאת החטה באותו כלי שהתיכו בה רק שהיה לאחר שהסירוה מן הכירה והעמידוה במקום אחר ושם נמצאת החטה בה אפילו בעוד השומן רותח מותר דלא מחזקינן איסורא ממקום למקום ואמרינן החטה נפלה במקום זה שכבר התיכוה ונעשית הכל מי פירות. אבל אם נמצאת החטה הבקועה בכלי ראשונה שהתיכו בה השומן בפסח והיא במקומה עומדת אסור השומן, דחיישינן שמא נפלה קודם ההתכה או בתחלת הרתיחה שעדיין היו מי הדחה בעין על השומן ומיד החמיצה כדין מים עם מי פירות שממהרים להחמיץ ואוסרת השומן".

מבואר מזה שלא מחזיקינן איסור מכלי לכלי, וגם לא מחזיקנן איסור בכלי אחד אם זה בשני מקומות ורק אם הכלי הוא במקום אחד דהיינו באותו מקום כל הזמן אז מחזקינן איסור מזמן לזמן.

ולכאורה כן הוא גם דעת אדה"ז שהרי כותב (סי' תסז סעיף לט): "אבל מחזקינן איסור מזמן לזמן במקום אחד". משמע דאם אינו במקום אחד לא מחזקינן איסור מזמן לזמן. וכן בהמשך הסעיף כותב: "כגון מי שחתך עיסה גדולה למצות הרבה וחלקן לבני אדם הרבה ונתפזרו איש למקומו לעשותן ומצה אחת הותיר בידו באותו מקום שחתך את העיסה ונמצאת בה חטה כולם אסורות שאנו חוששין שמא היתה בה החטה קודם לכן כשהיו עדיין כל המצות מחוברות עמה קודם שנחתכו ממנה ונאסרו כולם".

ולפי"ז צ"ע קצת אמאי בסי' תסב (סעיף טז) בנוגע חיטה שנמצאת בשומן כתב: "אבל אם הוריקו השומן מהאילפס לכלי אחר ובאותו כלי נמצאת חטה בתוך השומן אפילו הוריקוהו לתוכו כשהיה רותח ואפילו אם עדיין הוא רותח ונפלט לתוכו טעם החטה הרי זה מותר לפי שאנו אומרים כאן נמצא כאן היה דהיינו חטה זו שנמצאת עכשיו בכלי זה כבר היתה בתוכו קודם ששמו השומן לתוכו ולא היתה מעולם עם השומן בתוך האילפס כשעדיין היה בו צחצוחי מים ולא נתחמצה חטה זו מעולם ועכשיו אינה באה לידי חימוץ על ידי השומן כיון שכבר הלכו ממנו צחצוחי מים לגמרי כשנתבשל בישול יפה באילפס", כלומר דההיתר הוא רק באופן שהוריק השומן מכלי לכלי אחר, ולפי שהוכחנו שלדעת אדה"ז יש היתר גם באופן שהכלי אינו במקומו הראשון היה לו לומר חידוש יותר גדול [כציור המשנ"ב] שגם באופן שלא הוריק לכלי אחר ורק שנמצאה החיטה בשומן והכלי אינו במקום הראשון נמי מותר, וצ"ע.

תבלין כפירות או לא

ב. בשולחן ערוך רבינו סימן תסב סעיף יט כתב: "כל אדם יש לו לבדוק התבלין והמלח קודם שיתן מהם לקדירה בפסח שמא יש חטה בתוכם ותתחמץ בתוך הקדירה ואם כשבדק התבלין מצא בהם חטה אפילו היא מלוחלחת ונתרככה ונתבקעה שורפה אם הוא משעה ששית ואילך והתבלין מותרין אפילו הוא תוך הפסח דכיון שהם יבשים לא נבלע בהם כלום מן החטה אפילו שהתה בתוכה כמה ימים".

ובהמראה מקומות ציין רבינו להמגן אברהם. ובמהדורה החדשה מציינים העורכים באות קג גם להחק יעקב. וזהו טעות וכדלהלן.

דהנה הט"ז סוף סק"ג כתב: "ודין שנזכר כאן במלח פשוט שכן הוא בתבלין". והקשה החק יעקב (סקי"ג) "ולא ידעתי מאין יצא לו דין זה, דאדרבה משמעות הטור ושאר פוסקים דדוקא במלח שהוא מתולדות המים ולא נקרא מי פירות לדעת איזה פוסקים מחמיץ, מה שאין כן שאר מיני תבלין כיון שהם פירות אינם מחמיצין כלל, וגם הם יבשים כמש"כ המג"א". וכן הקשה הפרי מגדים (מש"ז סק"ג).

והמגן אברהם (ס"ק ז) מביא בשם מהרש"ל "יש לברור התבלין. ופשוט דשרי בדיעבד אם נמצא בהם חטה דהא יבשין הם".

הרי דיש לנו מחלוקת הפוסקים אם תבלין נחשב כפירות או לא, דהט"ז והמג"א סוברים דלא הוי כפירות ולכן כשנמצא חיטה בתוך תבלין ההיתר באכילת התבלין הוא רק מכיון שהתבלין יבש הוא אבל החיטה אסורה אם נתרככה ונתבקעה דהוי חמץ. ולדעת הפמ"ג והח"י הוי תבלין כמי פירות ואפי' אם נתרככה ונתבקעה החיטה מותרת מכיון שמי פירות אינם מחמיצין ואפי' אם נתבקעה אינו חמץ. ולגבי התבלין החק יעקב מביא עוד היתר משום דהם יבשים.

ודעת רבינו הוא כהט"ז והמג"א שתבלין הוי כמלח ואינם כפירות שהרי הוא כתב "ואם כשבדק התבלין מצא בהם חטה . . שורפה", הרי דס"ל שנתחמצה החיטה, והיתר התבלין הוא רק מכיון שהם יבשים ודלא כהח"י. ולכן מציין אדה"ז רק להמג"א ולא להח"י מכיון שחולק עליו, ולכן מה שהוסיפו העורכים באות ק"ג גם להח"י הוא טעות כדמוכח.