סעיף יז-יח - 1071

יבש ביבש

הרב מאיר צירקינד

מיאמי, פלארידא

איתא בשו"ע אדה"ז סי' תמב סי"ז (בענין ביטול תערובת יבש ביבש קודם הפסח) "ואם אין לו עוד חטים כשרים (להוסיף עליהם עוד חטים כשרים עד שיהיה ס' כנגד החמוצים) ישער באומד דעתו כמה היו החטים החמוצים ויטול כל כך חטים מהתערובת ויבערם מביתו דהיינו שימכרם קודם הפסח או לנכרי או אפילו לישראל אחר קודם הפסח והשאר מותר לו להשהותם עד לאחר הפסח וכן אותו הישראל שלקח ממנו החטים מותר לו להשהותם עד לאחר הפסח שהרי איסור השהייה דומה לאיסור אכילה בבת אחת לשאר איסורין ובשאר איסורין אין איסור לאכול בבת אחת אלא לאדם אחד אבל שני בני אדם מותרין לאכול כל התערובת אפילו ברגע אחד"/

וממשיך בסעיף יח "ויש חולקין על זה ואומרים כיון שאסור לאכול בפסח כלום מזה התערובת ואפילו מכר כל התערובת לנכרי קודם הפסח ולא שייר ממנו אלא משהו אסור לאכלו בפסח אסור גם כן להשהותן גזירה שמא יבא לאכלו".

ובמראה מקום כתב "ט"ז סוס"י תמז".

ויש להעיר שאעפ"י דממה שכתב שם הט"ז בס"ק יח "כיון דמן התורה חד בתרי בטיל ואפילו מדרבנן אין האיסור אלא מצד חומרא דמשהו" נלמוד דיבש ביבש אפילו חד בתרי אסור לשהות, מ"מ הטעם שאסור גם כן להשהותן "גזירה שמא יבא לאכלו" אינו שם, אבל איתא הוא בסוס"י תסז סק"כ וז"ל "ולענ"ד לנהוג הלכה למעשה בדרך זה, דאם נמצא חטה על בשר מלוח ביבש בלא ציר יש להתיר להשהות הכל בדרך זה, דמקום המציאה יקלוף והשאר ישהה כיון שאין בו אלא ספק נגיעה ולא יאכל ממנו בפסח אלא ישהנו לאחר פסח וזה ודאי אין בו מכשול כיון דלהרבה רבוואתא גדולים ואחרונים אכלי ליה ואנן לא משהינן ליה?".

ממה שמתיר להשהות מטעם "כיון דלהרבה רבוואתא גדולים ואחרונים אכלי ליה" שמעינן (מכלל הן אתה שומע לאו) שדבר שאסור לאכלו מדינא, אסור ג"כ להשהותו. (וסבירא לן דיבש ביבש חד בתרי אסור בפסח). וממה שכתב "וזה ודאי אין בו מכשול" שמעינן דחיישינן למכשול וא"כ יש ללמוד לענינינו (סעיף יח) "גזירה שמא יבא לאכלו".

אבל מ"מ יש לעיין בכל זה דס"ל לאדה"ז ששיטת הט"ז הוא שאם נטל כל כך חטים מהתערובת וביערם מביתו, שהנשאר אסור לו להשהותם עד לאחר הפסח, דהא לכאורה מבואר בט"ז בסי' תסז סק"ד דמותר להשהותם (וכן כתב ה'באר היטב' בסי' תמז סקל"ט בשמו).

אלא שכתבו בדפוס החדש (של שו"ע אדה"ז) בסי' תמב אות קנא "ונשאר בעולם (שלכן חוזר וניעור ואסור באכילה, כדלעיל סי"ד)" דנראה מדבריהם דיש לחלק דבאם נשאר בעולם אינו מועיל להתיר להשהותו, א"כ דברי אדה"ז בסי"ח שאסור להשהותן הם בדוקא אם מכרם קודם הפסח שעדיין הם בעולם, אבל אם ביערם בדרך אחרת כגון (שקודם הפסח) אכל כשיעור מהחמוצים שנפלו -אפילו הט"ז מודה דמותר להשהות הנשאר.

והנה אמת שנראה כדבריהם, אבל מ״מ קשה למה לא כתב אדה״ז בסעיפים יז או יח עצה לבערם בדרך שלא ישאר בעולם כשיעור חלק מהחמוצים (שתועיל אפילו כשאין הפסד מרובה)?