סעיף ה - 1016 [גליון]
שיטת אדה"ז בב' שבילין [גליון]
הרב משה זלמן קמינצקי
תושב השכונה
בגילון הקודם דן הת' מ"מ מרוזוב בשיטת כ"ק אדמוה"ז בסוגיית שני שבילין, והנלמד ממנה לשאר דינים. בתחילה הביא את דברי הרימ"ס בס' 'סגולות זכר אברהם', שהקשה ב' קושיית בדברי אדמוה"ז, עיין שם, ואכתוב בקיצור.
א. איך פסק אדמוה"ז באו"ח ס' תלט ס"ה שדין "שני בתים בדוקים וצבור א' של חמץ ובא עכבר ונטל ואין ידוע לאיזה בבית נכנס אם הבתים של שני בני אדם ובאין לשאול זה אחר זה שניהם אין צריכין לחזור ולבדוק..." מדובר דווקא כשהחיוב בדיקה דרבנן (שכבר ביטל או עומד לבטל), שלכאורה דין זה נלמד מדין שני שבילין, שמטהרים, דאורייתא?
ב. דברי אדמוה"ז (שם) "...לפי שספק זה שמא לא נכנס לבית זה או שמא לא נכנס לבית זה אינו נחשב ספק כלל מן התורה שבודאי נכנס לאחד מהם וכיון שאינו יודע איזהו שניהם צריכים בדיקה דהי מינייהו מפקת ואף שבאו לשאול זה אחר זה...", לכאורה אינם תואמים לדבריו ביו"ד, ס' קצ סקפ"ו, לחלק בין דיני כתמים לדיני בתים וקדרות "... מה שאין כן בבתים וקדרות אין לחוש לקילקולם אלא כשנשאלים עליהם בעליהם אבל כשאין שואל ואין דורש לא איכפת לן שלא נתנה התורה אלא לישראל ולא לעצים ואבנים והלכך כשהבעלים דחדא מינייהו באים לישאל תלינן להו באידך שאין הבעלים באים לשאול." דאם אכן לא ניתנה התורה לעצים ואבנים, למה כתב בס' תלט, שמן התורה, אפי' בזא"ז, לא נחשב זה לספק כלל דהי מינייהו מפקת?
וכתב לתרץ, ע"פ תירוצו של הכו"פ ליישב שיטת הרשב"א ,דיש לחלק בין היכא דיש צורך להזכיר חבירו (קדירות וכו.) ובין היכא דאין צורך (שתי שבילין), דאדמוה"ז ס"ל כמו הכו"פ. ולכן, גבי בתים דיש צורך להזכיר חבירו, הוי כאילו ששואל גם על חבירו, ולא נחשב לספק כלל אפי' בבאים זא"ז, ושניהם צריכים לבדוק, רק מדרבנן יש להקל.
וממשיך לתרץ קושיא הב', דהסברא 'שלא נתנה התורה אלא לישראל ולא לעצים ואבנים' מועיל היכא דבאים זא"ז ובהיכא דצריך להזכיר את חבירו, שאם הזכיר בית או קדירת חבירו, איננו זקוקים לדון בחיוב בדיקה של חבירו, וניתן כויכול להתעלם ממנו, ולדון בכל א' באפי נפשיה, משא"כ כשבאים ביחד א"א להתעלם מהשני. אך שונה הוא כשמדובר בחיוב דאורייתא, ואצטט דבריו "אמנם אי"ז סברא להחשיבו כספק בדאורייתא, דזהו מצד המציאות דהי מינייהו נפקת.." ומבאר דהסברא 'לא ניתן וכו.' נאמר אך ורק כלפי 'השואל' ולא כלפי 'המציאות'.
ודבריו דרושים הסבר מכמה טעמים, וביניהם.
במ"ש ע"פ סברת הכו"פ להחמיר היכא דצריך להזכיר חבירו, שזהו רק מדאורייתא ומדרבנן מקילין...
זה גופא דורש ביאור, מהו באמת הסברא לחלק כך?
הלא כל חידוש הסוגיא היא ש'היינו שני שבילין', שמדובר באותו ספק וניתן ללמוד דיני בתים מדיני טהרות, ונלמדים דינא דרבנן מדינא דאורייתא (לכה"פ לשיטת רש"י, בעה"מ, הטור וכו.) ואם לא נחשב כספק וחוששין לודאי חמץ, מה לי דאורייתא ומה לי דרבנן?
עוד, לשונו של הצ"צ שהביא הכותב "ותלמוד ערוך מנגדו להכו"פ בפסחים (ד"י) גבי שתי בתים בדוקים וכן מצאתי להגאון אאזמו"ר ז"ל בסימן ק"צ סקפ"ו שכתב וכ"ד הטוש"ע א"ח סימן תל"ט. ור"ל שמשם מוכח הפך דעת הרשב"א ומשם מוכח בבירור סתירת סברת הכו"פ" לכאורה משמע שאין לקיים סברת הכו"פ כלל, אפי' להחמיר דאורייתא.
[ולכאורה צ"ע במ"ש הצ"צ "שמשם מוכח הפך דעת הרשב"א", אם כוונתו לומר דשיטת הרשב"א לפי הכו"פ, לאסור שתי הקדירות אפ' באיסורא דרבנן היכא דצריך להזכיר חבירו, נפרך ממ"ש בטוש"ע סימן תל"ט, דשם מיירי מדרבנן וגם היכא דצריך להזכיר חבירו ואפ"ה תלינן בזא"ז..., וכי חסרים עוד דרכים לישב הרשב"א? והלא הצ"צ עצמו כותב בהמשך דבריו, לחלק בין בתים ומקוואות, דיש להחמיר במקוואות דרבים דיש לחשוש שמא יבוא מישהו ויטבול בשניהם. ולכאו' גם בקדרות, למרות שאינה שייכת לרבים, יש מקום לחשוש שמישהו יבוא ויאכל משניהם, משא"כ בבתים?]
במ"ש שהסברא 'לא ניתן וכו.' מיירי רק במקרא דרבנן אך מדאורייתא 'זהו מצד המציאות דהי מינייהו מפקת'....
האם רק דינים דרבנן אינם ניתנים לעצים ואבנים ודיני תורה כן ניתנים לעצים ואבנים?
ואם התורה אכן מתייחסת לה'מציאות דהי מינייהו מפקת', אז נפלה כל ההיתר של שני שבילין?
[אגב, מ"ש אדמוה"ז 'הי מינייהו מפקת', לכאו' כוו' לומר, ששקולים הם לפנינו, ואין לנו לפטור א' ולחייב את השני. היינו, לא שאין כאן ספק אלא שאינו נחשב כספק. ואין פירושו איזה רעיון מופשט של וודאות, כפי שכתב הכותב ועוד אחרים (אילו יצוייר שחבירו יסכים לבדוק, אולי ייתכן שהוא יכול לתלות בחבירו, כשחיובו מדרבנן)].
ולכן נראה לבאר אחרת, דאדרבא מן התורה אינה נוגע כלל מצב ביתו של חבירו, ואין בו להשפיע על שאלתו לא לחומרא ולא לקולא, וכמבואר בדברי הצ"צ (שו"ת יו"ד קנ"ז ג' ובפ"ד ק"י ח' וקי"א ז') שמהותו של ספק זה הוא אם על לביתו אם לא עיי"ש.
[ואולי י"ל שזה נלמד מהמשך הגמ' "ספק על ספק לא על היינו בקעה", שכמעט כל המפרשים מתקשים בה, להבין איך דין זה שונה מדין 'צבור א' של חמץ ולפניו ב' בתים בדוקין', והתוס' (ד"ה ספק על) הניחה בתימה והמחבר השמיטה, ויש מתרצין דמיירי בחצר לפני הבית (רש"י וטור ועוד) או שבא בהמשך להגמ' לפני (בעה"מ). מ"מ המשותף ביניהם, שאם היה מדובר ב'ספק על ספק לא על' גרידא, ניתן היה ללמוד מדין 'צבור א' של חמץ ולפניו ב' בתים בדוקין' והוה דינא ככל ספק, דמדאורייתא אזלינן לחומרא (ומוקמינן על חזקתה לפי התוס') ומדרבנן מקילן (אך ראה מ"מ הל' חו"מ ב' י"ב וט"ז תל"ט ס"ק ג' וביד אפרים)
ועוד אולי י"ל בזה, אמאי לא מוקמינן לה על חזקתה, דשונה הוא דין בדיקה משאר דיני ספיקות, דחיובו הוא לא רק לבדוק אלא גם שביתו יהי' במצב של 'חזקת בדוק', ואם חוששין אנו שהורע חזקתה, לא מסתבר לסמוך על חזקתה להכשירה (ואם ודאי הורע חזקתה אין סומכין אפי' על ס"ס להתירה כמ"ש בשו"ע אדמוה"ז בס"א)]
והנה, מזה שהגמ' מדמה דין זה לדין 'שני שבילין' אשר ברה"ר, אף שספק טומאה ברה"ר טהור, נלמדים שמדובר בחיוב בדיקה מדרבנן, (ע"ד רש"י והטור. אך לפי התוס' דמוקמינם על חזקתם, שווים דין חמץ דאורייתא לדין טומאה דאורייתא) וכמו שמצינו ב'שני שבילין' היכא דבא לישאל בב"א או עליו ועל חבירו מחמירים לטמא שניהם מדרבנן, אף דספיקו טהור, וחוששין לחוכא ואיטלולא, כמו"כ יש להצריך שניהם לבדוק, אף דספיקו פטור, שלכן דימה הגמ' שני דינים אלו זל"ז.
ועפ"ז, לכאורה היה שייך לפטור שניהם במקרה של ספק ספיקה, דשווים ספיקא דרבנן לס"ס דאורייתא, (מלבד ב'קבוע' דאדמוה"ז חוכך להחמיר כהרמב"ם כשחיובו מדאורייתא). אך אדמוה"ז פוסק כאן שאין להצטרף ספק ביאה לספק אכילה לפטור בס"ס, כי מחשבינן ספיקו הראשון כאילו שכבר הוכרע "אינו נחשב לספק כלל מן התורה". ואין סיבתה שהתורה 'רואה' ה'מציאות', אלא בגלל שאין שניהם יכולים לטעון ביניהם ארבעה ספיקות לפטור את עצמם, אלא שלשה. כלומר, ששניהם אינם יכולים לטעון 'ספק ביאה'', שאם יבוא הראשון ויטעון 'ששמא נכנס העכבר לביתו של חבירו', אין חבירו יכול לבוא להכחיש דבריו ולטעון ההיפך. ולכן, היות ואין לנו להעדיף א' על פני חבירו ולזכות אותו דוקא בטענה זו, ששקולים הם ו'הי מינייהו מפקת', אין הראשון יכול לבוא ולשלול מחבירו זכותו לטעון. אף שמהותו של ספק זה הוא 'ספק על ספק לא על', אינו יכול לטעון 'לא על' על חשבון חבירו (אך כשחיובם מדרבן, 'הם אמרו והם אמרו', ויכולים שניהם להכחיש זא"ז, כל זמן שלא יבואו לחוכא ואיטלולא).
ולזה דייק אדמוה"ז וכתב "ואף שבאו לשאול זה אחר זה אין זה מועיל כלום מן התורה", שלכאורה אם התורה כן מתייחסת ל'המציאות' מה נוגע בכלל אם חבירו יופיע לפני בי"ד אחר כך? ואם ילך לבי"ד אחר או לא יבוא בכלל, מה בכך? ורבותא הול"ל. אלא ר"ל כנ"ל, שדין זה נאמר דוקא כשבאו שניהם לפני בי"ד א' לקבל פסק, אך אם רק א' יבוא לפני בי"ד, יש להקל בס"ס אף אם יתלה בביתו של חבירו.
[ולכאורה כן משמע מדברי הד"מ (שמצויין כמקור דברי אדמוה"ז) שכ' וז"ל "...אלא מאחר שהוא איסור דאורייתא ולא נוכל לומר תרי ספיקי להתיר שניהם אלא א' מהם לא אזלינן ביה לקולא.." ומדמהו לספק דרוסה שנתערבה באחרים, שספק א' בגופו וספק א' ע"י תערובתו, שכאילו כבר הוכרע ספיקו קודם שנתערבה, וכמו"כ בנדו"ד, מחשבינן ספיקו הראשון כאילו שכבר הוכרע.
אך אין לומר שכוונתו בציונו להד"מ הוא לומר שזה ממש מקרה של ספק א' בגופו וספק א' בתערובתו, דיש לחלק ביניהם (וכפי שכבר הקשה בספר דברי טעם סו"ס צ"א המצויין בהערות לשו"ע אדמוה"ז החדשה. אך אולי י"ל דכוונת הרמ"א בהשוואתו דין זה לספק דרוסה, היא, דכמו שמצינו בדין ספק דרוסה שנתערבה באחרות, דהיינו ספק א' בגופו וספק א' בתערובתו', אף שיש כאן ב' ספיקות "הואיל הספק הוא איסור דאורייתא ולא נוכל לומר עוד ספק שאין כאן איסור רק שנתערב באחרים" (רמ"א יו"ד ט') משא"כ מדרבן. כמו"כ כאן, אף שיש ב' ספיקות, יש חסרון ביכולותו לטעון ספיקו הראשון 'שמא לא נכנס', ושפיר מדמינן להדדי. ועפ"ז, סברת אדמוה"ז לחלק בין בדיקה דאורייתא לדרבן הוא ממש ע"ד סברתו של הרמ"א בק"י, להחמיר דוקא בדאורייתא)
עוד, בהל' יו"ט ס' תקי"ג בדין ספק ביצה שנולדה ביו"ט ראשון שנתערבה באחרות, כותב אדמוה"ז ש"כולן אסורות כיון שיכול לאכלם למחר בהיתר", משמע, דאם לא היה מדובר בדשיל"מ, היה נחשב לס"ס לקולא, אף שספק הראשון היה בגופו, וכדעת ר"ת (ביצא ג'ב, תוד"ה ואחרות, ועי' במג"א ס"ק ד' שהבין כן בדברי המחבר אך המשיך שאפשר לומר דזהו דוקא באיסור דרבנן ושגם המחבר מודה להרמא ביו"ד ק"י ט' להקל בדרבנן בכגון דא, ואפשר שלכך דייק אדמוה"ז בכתבו "ואפילו אם הוא ספק אם נולדה ביו"ט או בחול" דמיירי דוקא בסתם יו"ט דגזרו מדברי סופרים אטו יו"ט שחל אחר השבת) ומיהו יש לדחות וע"פ סברת הט"ז, תל"ט סק"ד "...דל"ד כלל הך ספיקה דאורייתא דהכא להנך ספיקות, דכאן יש לתקן הספק דאורייתא שיבטלו ויהיה ספיקה דרבנן ה"ה לאחר זמן איסורו דא"א בביטול אפשר לו עכ"פ בבדיקה..." ולכאורה ימ"ל דהוי כדשיל"מ]
ומתורץ בזה קושיא הראשונה מ'שני שבילין', שלכאורה משם מוכח שהתורה 'מתעלמת' מהמציאות, ואיך כתב אדמוה"ז שהתורה מתייחסת להמציאות? אלא כנ"ל שכאן מדובר דוקא במקרא של ס"ס, ועל זכותם של שניהם לטעון, ספק הראשון של 'שמא נכנס'.
וגם מתורץ קושיא השניה, דלכאורה זה סותר הכלל של 'לא ניתן התורה אלא לישראל ולא לעצים ואבנים'? שאדרבא, היות והתורה ניתן לישראל, אין לא' לשלול מהשני זכותו לטעון בס"ס, אך לגבי הבית עצמו, באמת לא מעלה ולא מוריד נוכחותו של בית חבירו.