סעיף ה - 1074 [גליון]

שיעור בדיקת חמץ (גליון)

הרב יצחק ישראל דוב גרינוואלד

ברוקלין, נ.י.

הנני להעיר על מש"כ הרה"ג אברהם אלאשוילי שי' בגליון א'עא (עמ' 99) לגבי שיעור בדיקת חמץ, כמה זמן צריך לבדוק, ורוצה להביא ראיה ממ"ש אדה"ז בשו"ע (סי' תלא ס"ה) "וזמן בדיקה זו מן הדין היה ראוי לקובעה ביום י"ד בתחלת שעה ששית, כדי שישלים כל אחד בדיקתו בסוף שעה ששית". ועל זה מבאר "כלומר, שיעור הזמן של בדיקת חמץ שחכמים קבעו להלכה הוא לא יותר משעה אחת".

הנה מה שכתב "שחכמים קבעו להלכה", לא דק בזה, שהלא החכמים לא קבעו כן להלכה, אלא זהו הוה אמינא בגמ' שם (פסחים ד, א), וכן לשון אדה"ז הוא רק "היה ראוי לקובעה". אך בכל זאת מוכח לכאו' ששעה אחת מספיקה לבדיקת חמץ, שאילו לא היתה מספיקה – לא ייתכן שיהיה הוה אמינא כזה, וגם לא היה שייך לומר "היה ראוי לקובעה".

אבל הדבר צ"ע, שהלא מי שיש לו בית גדול באופן ששעה אחת אינה מספיקה לו, כיצד יעשה? בשלמא לפי מסקנת הגמרא וכפי שכן היא ההלכה שבודקים בליל י"ד, לא קשה, לפי שתחילת זמנו בתחילת הלילה וזמנו נמשך כל הלילה, אבל לפי ההו"א שזמן הבדיקה מוגבל לשעה – קשה. ולכאו' היה אפשר לומר שאילו היה הדין כך אז היה מוכרח להקדים את תחילת הבדיקה, כדין המפריש לים בתוך ל' המבואר בשו"ע אדה"ז סי' תלו ס"א. ועיי"ש ובקונט"א סי' תלב סק"א שאי אפשר לברך קודם זמנו, ולפי זה נצטרך לומר שמי שיש לו בית גדול לא יוכל לברך בתחילת בדיקתו קודם הזמן, רק כאשר מגיע הזמן באמצע בדיקתו.

וראה בחידושי חת"ס שכתב בזה"ל: נבדוק בשית, לאו דוקא בשית ממש, אלא קודם שעות דרבנן באופן שיכול לבטל אחר הבדיקה, דמשחל עליו איסור דרבנן לא יכול לבטל כדלקמן ז' ריש ע"א, אלא דהש"ס דהכי לא נחית לדקדק כ"כ בזה, שעיקר כונתו אקושיא שניה נבדוק מצפרא. והוא פשוט מאוד, אלא ששמעתי רבים מהבילים בזה, על כן כתבתיו, עכ"ל. מש"כ "ששמעתי רבים מהבילים בזה", לכאו' כוונתו לקושיית הצל"ח והאור חדש (כמצויין בהוצאת מכון חת"ס י-ם תשנ"ה-ס"ו), שהקשו על הגמ' שהלא הבודק צריך שיבטל כדאיתא לקמן (ו, ב), ואם יבדוק בשית לא יהיה לו פנאי לבטל, ותירצו מה שתירצו. ודעת הח"ס שתחילת ששית לאו דוקא אלא צריך שיהיה לו גם פנאי לבטל, דהש"ס דהכא לא נחית לדקדק.

ולשיטתו נמצא שאין שום ראיה שמשך זמן הבדיקה הוא שעה, שלפי דבריו הוא הדין למי שיש לו בית גדול צריך להתחיל מוקדם עוד יותר כדי שיוכל לסיים הבדיקה וישאר לו פנאי לבטל, דשית לאו דוקא. אמנם לכאורה מדברי אדה"ז נראה שתחלת שעה ששית אכן היא דוקא, ובלשונו "כדי שישלים כל אחד בדיקתו בסוף שעה ששית ויבער החמץ בתחלת שעה ז' כמשפט".

אלא כאמור דברי אדה"ז בזה לא נאמרו להלכה, אלא מעתיק את השקלא וטריא שהיה לפני חכמים בשעה שתיקנו זמן בדיקה בליל י"ד. ועתה, אם נימא שבהשקלא וטריא של החכמים היה דוקא לקבוע תחילת הבדיקה בשעה ששית, ולולי טעמם לא לקבוע אז – היו באמת קובעים אז, א"כ קשה כנ"ל מה יעשה מי שיש לו בית גדול יותר? ואפשר שאם היתה ההלכה כההו"א, אז היתה הגמ' מקשה כן, ואפשר שהיתה מתרצת שאיה"נ יש לקבוע מוקדם יותר. ועוד, שאדה"ז בהעתקת ההו"א לא הזכיר דבר מביטול, ואפשר שאחר שהגמ' מסיק לקמן שהבודק צריך לבטל, איה"נ – אם היתה ההלכה נקבעת כההו"א – היה צריך עוד להקדים את הבדיקה שיוכל גם לבטל, (וגם הרב אלאשוילי נגע בנקודה זאת). ואין לדבר סוף לומר בהוה אמינא "מה היה אילו . . " וכל מיני "ואפשר", ואולי גם לזה כיון החת"ס בכתבו "רבים מהבילים בזה", כיון דהש"ס דהכא לא נחית לדקדק.

גם אפשר שמה שאמרו בההו"א "ונבדוק בשית", לא מפני שצריך שעה שלימה לבדוק או קרוב לשעה, אלא אפשר שזמנו נמשך רק כחמש דקות לדוגמא, ומה שאמרו "ונבדוק בשית" היא מפני שצריכים לקבוע זמן מסויים לתחילת זמנו. וראה באריכות בקונט"א סי' תלא סק"א שכותב: "לכך הוצרכו לתקן זמן קבוע לתחילתן דהיינו שחייבים כל ישראל להתחיל הבדיקה בזמן ידוע". ועיי"ש שהמאחר נקרא "עבריין" ולא "עצל". ולפי"ז י"ל שמה שכתב אדה"ז בסי' תלא ס"ה "כדי שישלים כל אחד בדיקתו בסוף שעה ששית", אפשר הכוונה על המאחר ואינו מתחיל בתחילת זמנו (הנקרא עבריין). וכעין סברא זו מעלה גם הרב אלאשוילי, אלא שכותב "שגם האדם הכי עצל יוכל להשלים . . את בדיקתו", וכנראה אין כוונתו על המאחר תחילת הבדיקה (כדברינו), שההוא לא נקרא "עצל" אלא "עבריין", אלא כנראה כוונתו להמתחיל בזמן, רק שבודק באיטיות מחמת עצלותו.

ובמה שציין לאגרות קודש (ח"ב אגרות שסב) שכתוב "מנהגינו להאריך ביותר בבדיקת חמץ", ראה בנטעי גבריאל הל' פסח (פרק ז אות כב) שציין לעוד גדולי ישראל שנהגו כן, ואליו (לנט"ג במהדורה הישנה) ציין באוצר מנהגי חב"ד (עמ' פג). וז"ל הגאון הרב שמעון סופר זצ"ל אב"ד קראקא בשו"ת מכתב סופר סי' יז על מנהג אביו הגאון בעל החת"ס זצ"ל: "ועיני ראו אאמ"ו מאוה"ג ז"ל, כשבדק חמץ לבש הסרבל והכובע כהולך לביהכ"נ, והרבה לבדוק כל הבית, והעליה, והלול, וכל ארגז וארגז, והגן, כל מקום שאפשר במציאות שבעולם להכניס שם חמץ. ויש לקחת ממנו ז"ל מוסר וללמוד ק"ו, מה הוא שתורתו אומנתו והיה לו בנים ובנות ובחורי חמד אשר היו כדאי לסמוך עליהם, ומ"מ עשה בעצמו גם מה שלא היה לפי כבודו להכניס ראשו ללול של תרנגולים, מכ"ש אנו והמונינו שאנו מבטלים בעוה"ר מדברי תורה לשיחה בטלה מכ"ש שנעשה הכל בעצמנו ובכבודנו באופן המועיל", עכ"ל.

וראה גם בלקוטי טעמים ומנהגים, ד"ה בדיקת חמץ: "אדמו"ר הזקן הלך למעזריטש בפעם הראשונה בשנת תקכ"ד, ושהה שם (בפעם ההיא) עד לפני חה"פ תקכ"ה. כשחזר לביתו – ביום י"ג ניסן בשנה ההיא לא אכל (לא התענה שהרי אסור בתענית, אלא שלא אכל) כי הי' טרוד בהכנה לבדיקת חמץ, אשר כל הכוונות שקיבל במעזריטש בענין בדיקת חמץ יבוא כן בהבדיקה בפועל. הבדיקה נמשכה כל הלילה, ולא הי' לו אז רק חדר אחד (שיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר חה"פ תרח"ץ)".

עכ"פ מוכח ששיעור הבדיקה יכולה להימשך יותר משעה, אבל פשוט שאצל אדה"ז לא היה זה כפי שורת הדין, ועד"ז במש"כ באגרות קודש "מנהגינו להאריך ביותר בבדיקת חמץ", לשון "להאריך ביותר" משמע יותר מן הנצרך ע"פ דין. ואדה"ז בדק כל הלילה, דהיינו המקסימום של זמן המצוה כפי שהיא ההלכה, שזמנו מתחיל בתחילת הלילה ונמשך כל הלילה. ועכשיו, אם נלך במהלך המחשבה של מה היה אילו היתה נקבעת ההלכה כההו"א, אז נתאר לעצמנו מה היה קורה בעובדא של אדה"ז אילו זמן הבדיקה היה רק שעה.