סעיף ב - 1106

[1]) עמ' ד' (מהדורת אמשטרדם תס"ב).

[2]) סי' ת"ל.

[3]) שם.

[4]) בדרכי משה הוסיף הרמ"א "אפי' חל בי"ד", כבספר מנהגים לרי"י מטירנא.

[5]) ס"ק ב'.

[6]) סי' ת"ל סעי' ב'.

[7]) וכן כתב הלבוש בסוף סי' ת"ל וז"ל "במנחה שלו אין אומרים ברכי נפשי, אלא אומרים עבדים היינו עד לכפר על כל עונותינו, מפני שהיתה בו התחלת הגאולה והנסים".

[8]) והנה ראיתי בליקוטי מהרי"ח (סדר שבת שלפני הפסח) שביאר דברי הלבוש (וגר"א בביאורו על הרמ"א, וכן הוא בשוע"ר כבפנים) – שבשבת הגדול "היתה בו התחלת הגאולה והנסים" - ע"פ מש"כ בספר באר מים חיים (פ' נצבים בא"ד אתם נצבים וכו') ע"פ דברי הזוה"ק שכל שיתא יומין מתברכין מינה. כלומר, כל הברכה שיש בששת ימי המעשה, הכל הוא מכוחה של השבת, ובשבת כבר נזרעו הזרעים של כל מה שעתיד לקרות במשך השבוע שלאחר מכן, נמצא לפי"ז שבשבת שלפני היציאה ממצרים כבר נזרעו זרעי היציאה מעבדות לחירות, ולכן נקראה אותה בשם "שבת הגדול" כיון שכבר בשבת הושרשו שרשי החירות והגאולה.

ולפי"ז מבוארים דברי הלבוש (ואדה"ז והגר"א) במה שכתב(ו) שבשבת הגדול כבר היתה בו התחלת הגאולה והניסים, ועל כן יש ענין גדול לספר בו ביציאת מצרים ע"י אמירת ההגדה.

אבל לפי זה לכאורה היה צריך לקרוא כל שבת הקודם למועד שנקבע משום נס כגון חנוכה ופורים, שבת הגדול, ולא מצינו שנוהגים כן אלא בהשבת קודם שבועת וסוכת – ואפילו "מנהג זה לא נתפשט בכל תפוצות ישראל, ועוד והוא העיקר – שלא נזכר בשו"ע, כי אם ש"שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול" (ספר השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 384 הערה 7).

אבל עיין בשיחות קודש תשל"א (ח"ב עמ' 105) וז"ל "עפי"ז איז שוין אויך פארשטאנדיק דער מנהג חב"ד אז מ'זאגט די הגדה שבת הגדול, ווארום שוין פון ר"ח קען מען אויפטאן די ענינים, ועאכו"כ שבת הגדול וואס דעמאלט איז "מיני מתברכין כולהו יומין", אויך די טעג פון פסח, קען מען דעמאלט זיכער אויפטאן די ענינים פון יצי"מ", ואכ"מ.

[9]) סעי' א'.

[10]) תהלים קל"ו, י'.

[11]) והנה ראיתי בשו"ת בית דוד (לר' יוסף דוד בן שבתי משאלונקי - סי' קמ"ב) וז"ל "יש לדקדק מה דין יוצא מזה שנזקק הטור ז"ל לכתבו כי אין דרכו של הטור ז"ל לכתוב אלא דבר שיוצא דין ואפשר לומר לפי שמצוה הוא לזכור ניסי האל ית' ובקריא שבת הגדול נזכר הנס לכן כתב אותו שהוא כמו דין ואעפ"י שלא נמצא דין זה לא במקרא ולא בגמ' מ"מ הוא מנהג כמ"ש הכלבו וכל דבר שיש בו סרך מצוה והוא מנהג הוי דין לכך כתב קורין אותו שבת הגדול כלו' נוהגין שקורין אותו שבת הגדול וראוי לעשות כן מפני המנהג".

וי"ל שזה מדוייק בלשונו הזהב של אדה"ז בזה שכתב שהטעם שקורין אותו שבת הגדול הוא "לזכרון לדורות", וכן הוא בשיחות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו בכ"מ.

[12]) לקו"ש חלק ל"ז עמ' 10.

[13]) ובהערה 26 שם "ראה גם ביאורו הגר"א לשו"ע שם סק"ב שכ' הטעם על דברי הרמ"א שאומרים ההגדה "שאז התחיל הגאולה והנסים".

[14]) בספר מועדי קדשך (סי' מ') ביאר טעם הגר"א ע"פ מה שכתב בירושלמי (פרק ערבי פסחים הלכה ו') וז"ל "כתיב פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו את ה' התנדבו ראשי עם, כשהקב"ה עושה לכם ניסים תהיו אומרים שירה. היתבון [=יש להקשות] הרי גאולת מצרים [ופרישו בקרבן העדה ופני משה ששאלת הירושלמי היתה, מאי טעמא בני ישראל לא אמרו שירה בשעת יציאתם ממצרים] שניא – שהיא תחילת גאולתן [הירושלמי מתרץ, שיציאת מצרים לא היתה אלא תחילת הגאולה כיון שגמר הגאולה היתה לאחר שעברו את הים, ואז אכן אמרו שירה, אבל אין אומרים שירה על תחילת הנס]" עכ"ד הירושלמי.

ולכן רצה לתרץ שמאחר שההגדה הוא הודאה (כמו שכתב האבודרהם שהגדה הוא מלשון הודאה ושבח לקב"ה, ולכן) אין מקום לאומרה בשבת הגדול שהוא רק התחלת הנס.

אבל אינו מובן כלל, כי הלא גם ליל ט"ו אינו סיום הנס, (כמו שהביא הוא בעצמו מהירושלמי), ויתירה מזו בד"א שאין אומרים שירה עד סיום הנס, בשנה ראשונה שאינו בטוח שהנס יתרחש, משא"כ בשנים שלאח"ז (ע"ד הא שכתב כ"ק אדמו"ר בנוגע לג' תמוז – עיין תו"מ התועדויות תשמ"ה ח"ד עמ' 2354) ולכן אומרים הודיה בליל ט"ו (בההדגה (לבד מהענין של והגדת לבנך) ובהלל וכו'), וה"ה בשבת הגדול.

[15]) מור וקציעה סימן ת"ל.

[16]) עיין בהגדה שלמה (במובא פרק כ"ג) שהביא מדברי הראשונים שהזכירו לשון חיוב, כגון רש"י (בפירושו להגש"פ), מחוזר וטרי, פירוש הריטב"א להגש"פ וברשב"ץ (יבין שמועה מ, ד).

ומסיק (בהגדה שלמה שם) שמזה ראי' נגד היעב"ץ והגר"א, ומוכח לכאורה כמ"ש וכמשמעות הרמ"א (ואדה"ז). אבל לא זכיתי להבין איך זה קושיא על דבריהם, כי גם היעב"ץ סבר שיש חיוב בליל ט"ו, ואדברה משום שיש חיוב לאומרה בליל הסדר אין לאומרה בזמן אחר משום איסור בל תוסיף (כשמפרט בסידורו, המובא בקטע הבא).

[17]) בשער השיר (פירושו על ההגדה) ד"ה "בעבור זה" על קטע יכול מר"ח.

[18]) וההמשך שם הוא "(עכ"פ בערב פסח ודאי לא שפיר כדרך שיש קפידה על אכילת מצה מבעוד יום, ה"נ מילתא חדתא חביבא, ויהבו דעתייהו ושמעו, משא"כ אם הרגילה על לשונו מבעוד יום, כבר נזדקנו הדברים ואין הנפש מתפעלת ממנו כל כך, עם שבודאי אין לאסור למוד הבנתה מבעוד יום, אדרבה לדעתי מצוה רבה היא לטרוח מקודם לירד לעמוקה, וכך נאה וראוי לכל ירא שמים באמת לעיין בה תחלה, אך לא יוציאנה בשפתיו בקריאה ממש כסדרה שתהא שגורה על פיו, מטעם הנ"ל הברור בעיני, ועוד)".

[19]) והלבוש, המובא בהערה 7.

[20]) ובאמת כן הוא בספר מנהגים לרי"י מטירנא (הובא בתחילת אות א') ובדרכי משה (סי' ת"ל).

[21]) וכן יש לדייק מזה שאדה"ז לא הביא טעמו של המהרי"ל (בהלכות שבת הגדול) "דיש לחזור ההגדה של פסח עם הנערים בשבת הגדול".

[22]) להודות להשי"ת על הנסים שעשה בשבה"ג, שהם "התחלת הגאולה והנסים", ע"ד שאומרים בליל ט"ו ניסן, אבל לא בתור הגדה (והגדת לבנך).

[23]) כי שלא בזמנה לדברי הכול אינו עובר על בל תוסיף אלא א"כ נתכוון לשם מצוה (ר"ה כ"ח ע"ב), ועיין מש"כ הרמב"ם בסוף מנין המצות בנוגע תקנת חכמים כגון מקרא מגילה, ונר חנוכה (וכן בנוגע לשאר התקנות) ע"ש.

[24]) ובשבת הגדול אינו אומרו לבנו, אלא אמרו לבינו לבין עצמו כדי להודות להשי"ת, וע"ע בראשונים שציינו בהערה 16 שכתבו שבעבור זה מלמדנו "שאין אתה חייב להגיד לבנך עד שתראה לו באצבע וזה הוא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך" (לשון רש"י), ועוד הלא אינו אומר שלשה הדברים – פסח מצה ומרור – שאם לא אמרם לא יצא ידי חובתו, ועיין לקו"ש חלק ט"ז (עמ' 216 הערה 35), שמלשון הראשונים משמע דזה שלא יצא ידי חובתו היינו מצוות סיפור יציאת מצרים.

ומה שכתב היעב"ץ (הובא בהערה 18), ש"לא יוציאנה בשפתיו בקריאה ממש" משום ש"מילתא חדתא חביבא, ויהבו דעתייהו ושמעו, משא"כ אם הרגילה על לשונו מבעוד יום, כבר נזדקנו הדברים ואין הנפש מתפעלת ממנו כל כך", עיין מש"כ בחת"ס על התורה ריש פרשת צו, שהלא אומרים שמע ישראל פעמיים בכל יום, ואמרים אותו כאילו היום תחלת קבלת עול מלכות שמים.

בסגנון אחר: אין לדמות אמירת ההגדה לאיסור אכילת מצה בער"פ, כי הן אמת שאצל מצה שייך החשש שאם אוכלה בער"פ לא יתאווה אליה בהסדר כשלא היה אוכלה (כנראה בחוש), כי הו"ע שקשור אם הנאת גופו, משא"כ אמירת ההגדה, (כנ"ל ע"ד קריאת שמע).

ועוד י"ל באו"א, דלפי מש"כ אדה"ז שאין לקריאה זו שם "הגדה", וע"פ ביאור החילוק בין זכירת יצי"מ בכ"י למצוות סיפור יצי"מ שהיא דוקא בדרך שאלה ותשובה, ובעת שהמצה ומרור מונחים לפניך, שענינו לחיות מחדש את יצי"מ כו' כידוע, מתורצת בפשיטות קושיית היעב"ץ, באופן דקושיא מעיקרא ליתא (מבלי שנזדקק לתי' החת"ס): דאימתי קיים חשש שהדבר כבר לא יהיה חדש בעיניו, כאשר עושה את אותו הדבר ב' פעמים, משא"כ בנדו"ד, שהקריאה בשבת הגדול, וההגדה בליל הסדר הם ב' ענינים שונים לגמרי, ובודאי שאין לחוש לכך שבליל הסדר - כאשר הוא חי מחדש את יצי"מ, בדרך שאלה ותשובה ועם המצה ומרור מונחים לפניו - "לא תהא הנפש מתפעלת ממנו כ"כ".

[25]) לקו"ש חלק ל"ז עמ' 12 בשוה"ג על הערה 49.

[26]) שו"ר בספר הגדה כהלכה שדייק כן בלשון אדה"ז. וכנראה אישתמיטתי' דברי כ"ק אדמו"ר הנ"ל.

[27]) פרק מח סעי' א'.

[28]) עמ' כ"ט.

[29]) עמ' כ"ד.

[30]) בקטע השלישי והאחרון של שבת הגדול.

[31]) ע"ד הא שכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, מבאר (בנוגע לתשליך) שזה שאדה"ז משמיט פרט מסיום בסידורו, הוא בדיוק, ומוכח שסבר שאין הלכה כמותו (נדפס בשיחות קודש תש"ל עמ' 31 ואילך), וע"ד הא שכתבנו (בגליון א'קה עמ' 53) בנוגע לעטרה בטלית שאדה"ז מבאר דינים בנוגע עשיית ציצית וטלית ומשמיט הפרט של עשיית עטרה.

[32]) ע"ד הא שאדה"ז לא הזכיר בסידורו שאין לאכול חמץ משך ימי הפסח, וכהנה רבות.

[33]) ויתירה מזו י"ל שבכוונה השמיטו אדה"ז מסידורו ולא הכניסו בההגדה כדי שלא יחשבו בטעות שאומרים אותו בתור הגדה, כנ"ל.