סעיף ז - 751 [גליון]

שיטת אדה"ז בענין חיוב תוכחה

הרב יוסף יצחק קלמנסון

ראש הישיבה - ישיבה גדולה דניו הייווען

בשו"ע אדה"ז הל' יוה"כ סי' תרח ס"ד כתב "נשים שאוכלות ושותות עד בין השמשות ממש והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקודש אין ממחין בידן אם הוא ידוע שבודאי לא ישמעו לנו ויעשו בזדון דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין וכן הדין בכל דבר איסור שאינו מפורש בתורה אלא שחכמים למדוהו ממדרש הפסוקים או שהוא קבלה בידם הלמ"מ או שהן בעצמן אסרו דבר זה ואדם א' עובר על דבריהם בשגגה שאינו יודע האיסור ואף אם יודיע לו האיסור לא יקבל ממנו אינו צריך למחות בידו דמוטב שיהי' שוגג ולא יהי' מזיד". ובס"ה שם "אבל דבר שאיסורו מפורש בתורה אע"פ שידוע לנו שהחוטא לא יקבל ממנו אף אם נודיע לו האיסור אעפ"כ צריך למחות בידו לפי שכל ישראל ערבין זה בזה וע"י שמוחה בידו הוא מוציא א"ע מהערבות" וכו' יעו"ש.

ומבואר בדברי אדה"ז, דטעמא דצריך למחות כשעובר איסור המפורש בתורה [דכתבו הראשונים דלא אמרינן בזה הא דמוטב וכו', דמ"מ צריך למחות בו], הוא כדי להוציא א"ע מהערבות[1]. אלא דצ"ב מאי נפק"מ בזה אי הוא איסור המפורש בתורה או לא.

ב) והנראה בזה לפמ"ש בפרמ"ג או"ח סי' קסז במ"ז או"ק יז להסתפק בהא דקיי"ל כל ישראל ערבים זב"ז, ומש"ה אע"פ שיצא מוציא אם הוא דוקא בתורה שבכתב המפורש, אבל תורה שבע"פ, הלמ"מ או דרשא או אחד מי"ג מדות י"ל ע"ז לא נכנסו בערבות, וכה"ג לא אמרינן אע"פ שיצא מוציא. וכתב להוכיח כן מדברי הלבוש שם, שכתב כיון שאין מצוה בפי' לאכול פת לא מקרי חובה, ובא"ר שם או"ק כח כתב דרשא דג' היום אסמכתא וע"ת הקשה יין דקידוש ג"כ דרבנן יעו"ש. והנה י"ל אדרבה חובה לאכול פת מ"ה או לאו, ולמ"ד מ"ה מ"מ אין מפורש בקרא, רק תורה שבע"פ לית בכלל ערבות, משא"כ מידי דרבנן חמור טפי, והוה מ"ע או לאו גמור מ"מ במידי דרבנן. ומהא אמינא לה בי"ד רל"ט בש"ך אות כ', דח"ש שבועה חיילא עלי' כמו"ש הרלב"ח סי' ק"ג יעויי"ש, ה"ה כאן דכוותה, וא"כ פת אין מפורש מ"ה בכתב ולית ערבות וז"ש הלבוש שאין בפירוש, ומ"ה מ"מ הוא. משא"כ יין קידוש דרבנן יש בו מ"ע ע"פ התורה אשר יורוך, וחמור מתורה שבע"פ ויש בו ערבות יעו"ש בפרמ"ג ובמ"ש בפתיחה כוללת החלק הא' או"ק יז יעו"ש.

וזה נראה ביאור דברי אדה"ז דכתב לחלק בזה בין איסור המפורש בתורה וכו', והיינו משום דבאיסור המפורש בתורה איכא דינא דערבות, וממילא איכא בזה חיוב תוכחה מחודש כדי להוציא א"ע מהערבות, משא"כ באיסור שאינו מפורש בתורה, אלא שחכמים למדוהו ממדרש הפסוקים, או שהוא קבלה בידם הלמ"מ וכו' דאין בזה דינא דערבות, ליכא בזה הך חיוב תוכחה דלהוציא א"ע מהערבות, אלא דהי' צריך להוכיחו משום המצוה דהוכח וכו' להדריכו בדרך הישרה[2], וזה הוי רק כשישמע לו, משא"כ היכא דבלא"ה לא יקבל ממנו, אמרינן דלא יוכיחו דמוטב וכו', ומבואר לפ"ז היטב דברי אדה"ז לפמ"ש הפרמ"ג דדינא דערבות הוא רק במפורש בתורה וכמוש"נ[3].

ג) והנה בשו"ע אדה"ז שם בס"ה כתב " . . ומ"מ לא יוכיחנו ברבים אלא פעם א' אבל לא ירבה בתוכחות ברבים מאחר שברור לו שלא יקבל ממנו ועל זה אמרו כשם שמצוה לאמר דבר הנשמע כך מצוה שלא לאמר דבר שאינו נשמע אבל חייב להוכיחו ביחיד אפי' מאה פעמים עד שינזוף בו החוטא שכיון שהודיע לו האיסור והוא עובר עליו בזדון חייב כאו"א מישראל להוכיחו שנאמר הוכח תוכיח אפי' ק' פעמים" וכו' יעו"ש.

ומקור דברי אדה"ז לחלק בין ביחיד ובין ברבים הוא מדברי הרמ"א שם שכתב "ואם יודע שאין דבריו נשמעין לא יאמר ברבים להוכיחו רק פ"א אבל לא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו אליו אבל ביחיד חייב להוכיחו עד שיכנו" וכו' יעו"ש, וכ"כ בד"מ שם וז"ל "וכתב בנמוקי יוסף בסוף פ' הבא על יבמתו הא דמצוה שלא לאמר דבר שאינו נשמע ה"מ ברבים אבל ביחיד צריך להוכיחו עד שיכנו וכו' כדאיתא במס' ערכין (ט"ז:) והא דאמרינן בשבת (נ"ה.) לוכיחוהו מר להני דבי ריש גלותא ואמר לא מקבלי מינאי ואמרינן אפ"ה לוכיחונהו מר התם דלא הוכיחם כלל אלא שהי' מכיר בהן [שלא ישמעו] ומשום דאולי ישמעו או משום שלא יהי' להם פתחון פה[4] היה חייב להוכיחם פ"א לפחות עכ"ל" יעויי"ש בד"מ.

וכפה"נ מפרש אדה"ז בדברי הרמ"א והנ"י, דהחילוק הוא באופן התוכחה אם מוכיחו ברבים או ביחיד, דלהוכיחו ברבים אי"צ אלא פ"א, ואח"כ צריך להוכיחו ביחיד אפי' ק' פעמים וכו' וכמבואר בדברי אדה"ז, וכן תפס בפשיטות בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' ש"ג דהחילוק הוא אם מוכיחו ברבים או ביחיד [וכמו"ש אדה"ז בסי' תר"ח] וכתב דטה"ד הוא בהנ"י שם דכתוב "התם ביחיד אבל לרבים" וכו' דצ"ל "ברבים" ולא "לרבים" [וכ"ה בהד"מ בהעתיקו דברי הנ"י] יעו"ש.

ד) ובביאור החילוק דברבים לא יוכיחו אלא פ"א, וביחיד צריך להוכיחו אפי' ק' פעמים וכו', נראה ע"פ המתבאר מדברי אדה"ז דהחיוב דלהוכיחו באיסור המפורש בתורה אעפ"י דלא יקבל ממנו הוא כדי להוציא א"ע מהערבות וכנ"ל, דכשהוא שוגג ולא ישמע לו ליכא חיוב תוכחה מכח המצוה דהוכח [וכמו"ש באבנ"ז יו"ד סי' תס"א יעויי"ש וכמו"ש בזה במקו"א באריכות], וכל חיוב התוכחה בזה הוא כדי להוציא א"ע מהערבות, וכמבואר בדברי אדה"ז כנ"ל, והך חיוב תוכחה סגי בפ"א, דע"י שהוכיחו פ"א כבר הפקיע א"ע מהערבות, וכן בהך חיוב דתוכחה ליכא הדין דצריך להוכיחו ביחיד קודם [וכמו שהוא בהחיוב תוכחה דמכח המצוה דהוכח], דהך דין תוכחה אדרבה עדיפא כשמוכיחו ברבים, דענינה מגדר מחאה דאין הוא ערב על חבירו בזה, דעשיית העבירה הוי' נגד רצונו וכו', ולכן מותר להוכיחו ברבים, אכן הוא רק פ"א דבמוחה בו פ"א יצא הך דין מחאה, דהוציא א"ע מהערבות וכנ"ל.

אכן לאחר שממשיך ועובר במזיד, חייב להוכיחו אפי' ק' פעמים וכו', מכח המצוה דהוכח, דהוי אפי' כשאינו מקבל ממנו דחייב להוכיחו עד נזיפה וכו', ובהך חיוב תוכחה ישנו הדין דלא יוכיחו ברבים שלא להלבין פניו וכו', וכמבואר בערכין דף ט"ז שם [וצויין בגליון שם בשו"ע אדה"ז] דבהך חיוב תוכחה ליכא עדיפות שיוכיחו ברבים, דאדרבה, עדיפא שיוכיחו ביחיד דישמע לו יותר וכו', וממילא דאסור להוכיחו ברבים כשלא מועיל לענין התוכחה דאיכא האיסור דלהלבין וכו' וכמבואר בערכין שם דלכן חייב להוכיחו ביחיד דוקא.

משא"כ בחיוב התוכחה הראשונה כשהי' שוגג עדיין, דלא הוי מכח המצוה דהוכח וכו', אלא מהדין דלהוציא א"ע מהערבות, בזה ליכא הדין דחייב להוכיחו ביחיד קודם, דאדרבה מגדר התוכחה דעדיפא ברבים דמגלה לרבים דעשיית העבירה הוי נגד רצונו דאין ערב עלה וכנ"ל.

ומבואר לפ"ז היטב יסוד החילוק בין להוכיחו ברבים ובין ביחיד, דברבים צריך להוכיחו רק פ"א, דהדין תוכחה בזה הוי' משום להוציא א"ע מהערבות, משא"כ לאחר הפ"א דנעשה מזיד, חיילה כאן החיוב דהוכחה מכח המצוה דהוכח וכו', דבזה איכא הדין דצריך להוכיחו ביחיד וכמוש"נ. ועוד יתבאר בזה בעז"ה.