סעיף ז - 752 [גליון]

שיטת אדה"ז בענין חיוב תוכחה

הרב יוסף יצחק קלמנסון

ראש הישיבה - ישיבה גדולה דניו הייווען

בהמשך להמבואר בגליון הקודם בענין חיוב תוכחה לשיטת אדה"ז, הנני להמשיך הביאור בזה.

א) האומנם דשאר האחרונים ז"ל פי' בדברי הרמ"א והנ"י, דמחלק בין לרבים ובין ליחיד, דלרבים החוטאים אי"צ להוכיחן אלא פ"א משא"כ ביחיד החוטא, וכן מבואר בשו"ע אדה"ז ח"א סי' קנו ס"ז דכתב שם "אבל חבירו אפי' אם יודע שלא ישמע לו חייב להוכיחו אא"כ חוטא בשוגג שאז אנו אומרים מוטב שיהי' שוגג ואל יהי' מזיד, ורבים אפי' הם מזידין אין להוכיחם יותר מפ"א אם ידוע לו שדבריו אינם נשמעים וע"ז אמרו כשם שמצוה לומר" וכו' יעו"ש.

דמבואר דמפרש ג"כ החילוק בין יחיד החוטא לרבים החוטאים, וכדמשמע כן פשטות דברי הנמוק"י שם וכ"ה בריטב"א שם, וכ"כ בשו"ת אבנ"ז יו"ד סי' תסא או"ק ג להוכיח מדברי הנמוק"י והריטב"א יעו"ש. [ועד"ז יש לפרש בדברי הרמ"א דמ"ש "ברבים" היינו לרבים החוטאין, וכן משמע מהמשך לשונו שם שכתב "להוכיחן וכו' שלא ישמעו לו" דכתבו בלשון רבים, ולגבי יחיד כתב "אבל ביחיד חייב להוכיחו עד שיכנו וכו' יעו"ש. ועד"ז הוא בד"מ שם, דמתבאר דהחילוק בזה הוא בין לרבים החוטאין ליחיד החוטא]. וצ"ב יסוד חילוק ב' האופנים בזה, דבסי' תרח כתב אדה"ז לפרש החילוק בין כשמוכיחו ברבים למוכיחו ביחיד, ובסי' קנו כתב לפרש החילוק בין להוכיח לרבים לבין להוכיח ליחיד וצ"ע.

ב) ונראה דיתכן לומר בזה דהנך ב' אופנים בביאור דברי הנמוק"י והריטב"א, [אי דמחלקי בין ברבים לביחיד, או בין לרבים ובין ליחיד] מיתלא תליא בב' שיטות הראשונים ז"ל בעיקר המצוה דהוכח, דשיטת הסמ"ג וסייעתו דהמצוה הוי' שיקבל ממנו, והחיוב דלהוכיחו עד נזיפה וכו' הוא משום דעד אז חוששין עדיין דיקבל ממנו, אבל היכא דברור לנו שלא יקבל ליכא המצוה דהוכח, ושיטת הסמ"ק וסייעתו דהמצוה הוי' אפי' בברור לנו שלא יקבל התוכחה [וכמו"ש במקו"א מזה באריכות].

דלהשיטה דהמצוה הוי' רק בשיקבל ממנו, מתבאר החילוק בין להוכיח לרבים ובין להוכיח ליחיד, דלגבי יחיד אמרינן דאף דלא קיבל ממנו בפעם הא' מסתמא יקבל ממנו כשיוכיחו עוד פעמים, דחזקה על תעמולה שאינה חוזרת ריקם, משא"כ לרבים החוטאים דאי לא קיבלו ממנו בפעם הא' בודאי לא יקבלו שוב, דמתחזקים כ"א ע"י האחרים דרבים עושין כן וכו' [וכמו שביארנו שם דזהו החילוק בין לרבים ובין ליחיד, וכעת ראיתי בתורה תמימה פ' קדושים שכ"כ לבאר החילוק בין לרבים ובין ליחיד, דברבים החוטאים בודאי לא ישמע לו שוב וכמוש"נ].

אכן לאידך שיטה דהמצוה הוי גם כשודאי לא יקבל ממנו, הרי א"א לחלק בזה בין לרבים וכו', דגם ברבים החוטאין הי' צריך להוכיחן ק' פעמים וכו', דלא איכפת לן מה דבודאי לא ישמעו לו, דהמצוה דהוכח הרי הוי גם כשברור לו שלא יקבל ממנו. ולהך שיטה מתפרש החילוק בין להוכיחו "ברבים" להוכיחו "ביחיד", דלהוכיחו "ברבים" לא יוכיחו אלא פ"א, דהיכא דהוא שוגג וכו' ליכא חיוב ההוכחה מכח המצוה דהוכח אלא משום להוציא א"ע מהערבות, דלזה סגי בהוכחה פ"א וכנ"ל, משא"כ להוכיחו ביחיד חייב להוכיחו עד נזיפה וכו', דכיון דעבר במזיד חיילה כאן המצוה דהוכח דהוי אפי' ק' פעמים עד נזיפה וכו' וכמבואר בדברי אדה"ז בסי' תרח.

ג) ולפ"ז יש לבאר שינוי הדברים בשו"ע אדה"ז בסי' קנו, ובסי' תרח, דבסי' קנו שם ביאר הדברים לפי שיטת הראשונים, דהמצוה הוי שיקבל ממנו. דכתב שם דברי הרמב"ם בפ"ז מהל' דיעות הל' ז', דהרואה בחבירו שחטא וכו' מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא וכו', דמתבאר דיסוד המצוה הוי לטובת הנוכח להחזירו למוטב [וכמו שביארנו שם בשיטת הרמב"ם דס"ל כשיטת הסמ"ג וסייעתו].

ואח"כ הביא שם דברי הס"ח סי' תיג, דאינו מחוייב להוכיח אלא עמיתו שהוא חבירו שהוא גס בו, אבל איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו א"צ להוכיח כיון שבודאי לא ישמע לו. דמתבאר דיסוד המצוה הוי כדי שישמע לו[1], דלכן באיש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וכו' ליכא המצוה דנתמעט מעמיתך, כיון שבודאי לא ישמע לו. [ומש"כ אדה"ז שם "אבל חבירו אפי' אם יודע שלא ישמע לו חייב להוכיחו" וכו', היינו דבחבירו שהוא גס בו וכו' חייב להוכיחו משום דמסתמא ישמע לו דבד"כ מתקבלים דבריו אצלו, דלכן אפי' אם יודע שלא ישמע לו בפעם הזאת מ"מ חייב להוכיחו דאולי ישמע ממנו אח"כ. ומדוייקים הדברים בלשון אדה"ז שם, דלגבי איש אחר כתב " . . כיון שבודאי לא ישמע לו" ולגבי חבירו וכו' כתב "אפי' אם יודע שלא ישמע לו" השמיט הא ד"בודאי" והן הן הדברים].

ולכן כתב בזה אדה"ז החילוק בין להוכיח ליחיד החוטא ובין לרבים החוטאין, דברבים החוטאין אי"צ להוכיח יותר מפ"א דבודאי לא ישמעו לו וכנ"ל. [ובהמשך לזה ביאר שם החילוק בין איסור המפורש בתורה וכו' דמיירי לב"ד ומטעם דבאיסור המפורש בתורה ישמעו היטב, והיינו דלהך שיטה דלרבים אי"צ להוכיחן יותר מפ"א, ע"כ צ"ל דהחילוק בין איסור המפורש בתורה וכו' דמתבאר מהסוגיא דביצה ובדברי הראשונים שם – דמיירי לרבים החוטאין – דבזה צריך להוכיחן וכו', דהיינו לב"ד דבכחם להוכיח יותר וכו', ובאיסור המפורש בתורה אמרינן דישמעו להן].

ד) אכן בסי' תרח שם אזיל בשיטת הסמ"ק דהמצוה דהוכח הוי אפי' בברור שלא ישמע לו וכדמתבאר מדבריו שם בס"ה דמיירי בברור שלא ישמע לו, ומ"מ במזיד חייב להוכיחו מכח המצוה דהוכח וכו' יעו"ש, והיינו דאזיל שם בשיטת הסמ"ק, וכמו שהביא המג"א שם דברי הסמ"ק יעו"ש, ולכן כתב לבאר לפ"ז דהחילוק בין "ברבים" לבין "ביחיד", ד"ביחיד" חייב להוכיחו כמה פעמים עד שינזוף וכו', משא"כ "ברבים" דאי"צ להוכיחו אלא פ"א, דחיוב התוכחה בזה הוי כדי להוציא א"ע מהערבות, וכנ"ל.

ולפ"ז מתבאר החילוק בין איסור המפורש בתורה דאיכא משום ערבות, חייב להוכיחן אפי' כשהן שוגגין משום להוציא א"ע מהערבות. [ואח"כ כשנעשין מזידין חייב להוכיחן כ"א ביחיד אפי' כמה פעמים, משום המצוה דהוכח, דהוי כשודאי שלא ישמע לו], משא"כ באינו מפורש וכנ"ל באריכות.

ומבואר לפ"ז דב' הדרכים בביאור החילוק בין ברבים ובין ביחיד, והחילוק דאיסור המפורש בתורה וכו', מיתלא תליא בב' השיטות ביסוד המצוה דהוכח, וזהו דחלוק בזה דברי אדה"ז, בסי' קנו ובסי' תרח, דבסי' קנו אזיל בשיטת הרמב"ם והסמ"ג, ובסי' תרח אזיל בשיטת הסמ"ק [דכ"כ המג"א שם] וכמש"נ.