סעיף ד-ה - 746 [גליון]

בענין שיעור מצוות הוכחה [גליון]

הת' ישראל נח שניאור וויכנין

תות"ל - 770

בהמשך למה שכתבו בגליונות תשלה, תשלז ותשמג, בדינא דתוכחה, הנה רבו הסתירות לכאו' בין מ"ש אדה"ז בסי' קנו, למה שכתב בסי' תרח. ומהם: 1) בסי' קנו חילק בין יחיד לרבים בכמה פרטים, דהיינו, בין אם העובר עבירה הוא יחיד או שרבים עברו, והן אם המוכיח הוא יחיד או שב"ד מוכיחים; ובסי' תר"ח בכלל לא הזכיר ע"ז, ורק חילק בין אם זה שמוכיח אותו הוא נמצא בין רבים או ביחיד. 2) בסי' קנו האריך דאין להכלימו ואפי' ביחיד; ובסי' תרח כ' דבעבירה שבסתר אם לא שב מדרכו אחרי שהוכיחו ביחיד מכלימים אותו ברבים עד שישוב, אבל לא האריך בכל הפרטים. 3) בסי' תרח כתב שאם נזף בו חבירו לו יוכיחנו עוה"פ משום קרא דאל תוכח לץ, ובסי' קנו לא הזכירו. 4) בסי' קנו חילק בין דברים שבין אדם לחבירו לדברים שבין אדם למקום, ובסי' תרח לא חילק. 5) כפי שכבר העירו שבסי' קנו כתב עד שיכנו החוטא או עד שיקללנו, ובסי' תרח כ' עד שינזוף בו החוטא, ועוד.

והעירני הרה"ת וכו' וכו' הרב עזרא בנימין שיחי' שחט ראש ישיבת אור אלחנן חב"ד בלאס אנדזשעלעס, שע"פ יסוד דברי אאמו"ר ז"ל שכתב לגבי הך דינא דמוטב שיהיו שוגגין וכו' בקובץ "עטרת חכמים" ונדפס אח"כ בקובץ "זכרון לדוד" אפשר לבאר את הסתירות הנ"ל. ואציע את דברי אא"מ והתאמתם לכאן, ויהא זה נר זכרון לנשמתו.

דהנה האריך לבאר שם את החילוק בין מזיד לשוגג, דבמזיד חייב להוכיח אפי' אם ברי לו שלא יקבל ממנו, והאריך לבאר ע"פ ב' השיטות האם חיוב הוכחה הוא מדין ערבות או שתוכחה היא חיוב לחוד וערבות לחוד, וכדעה הב' ס"ל להיראים וכן הביא במהר"ם שיק ובעוד אחרונים, וא"כ לפי שיטה זו, כמו שאנו ערבים להפריש האדם מחטאו כמו"כ אנחנו ערבים שלא להגדיל חטאו, וא"כ אם הוא שוגג וברי לנו שלא יקבל תוכחתנו הרי ערבים ואחראים אנו שלא יבא לידי מזיד, אפי' אם זה ע"י התוכחה שלנו, משא"כ אם כבר הזיד הרי אנו ערבים להפרישו מאיסור, ואם הוא ממשיך לעבור הרי אי"ז נגרם ע"י תוכחתינו.

וע"פ היסוד הנ"ל לחלק בין תוכחה לערבות, י"ל שבסי' תרח מדבר אדה"ז מצד החיוב דערבות, וכלשונו "לפי שכל ישראל ערבין זה בזה וע"י שמוחה בידו הוא מוציא את עצמו מן הערבות", אבל בסי' קנו לא הזכיר אדה"ז הא שכל ישראל ערבין זב"ז, ושם מדבר מצד הדין של תוכחה.

דהנה כתב המהר"ם שיק בתשובה הנ"ל בשו"ת או"ח סי' שג, דתוכחה ענינה בנחת ובדברים רכים דמשמעות תוכחה הוא מלשון בירור, אבל מצד דינא דערבות אנו מחוייבים להשתדל למחות בכל האופן שיועיל . . והחיוב ניתן להוכיח ברוב כח ועוז בעוברי עבירה.

ולכן בסי' תרח לא נחית לכל החילוקים בין אם יחיד מוכיח או רבים, כי בדין ערבות לא נאמרו כל התנאים דדין תוכחה ומצווים אנו בכל דרך להפרישו עד כמה שניתן.

ולכך גם לא הזכיר הא דאין להכלימו עם כל החילוקים שבזה, וגם לא חילק בין דברים שבין אדם לחבירו לבין דברים שבין אדם למקום, וכן אנו מחוייבים להוכיח על עבירה זו עד מאה פעמים, ורק בפעם הבאה לא יוכיחנו מצד דינא דאל תוכח לץ כי זה השיעור של ערבות.

ובהא דבסי' קנו כ' עד שיכנו החוטא או עד שיקללנו, ובסי' תרח כ' עד שינזוף בו החוטא, יש לדייק, שבסי' קנו מדבר על אדם הרואה את חבירו, דהיינו אחד שהוא גס בו, וכפי שאומר מיד לאח"ז "חבירו שהוא גס בו", ולכך השיעור הוא עד כדי הכאה כי זה הסימן שהחבר כועס עליו. משא"כ בסי' תרח מדובר על "אדם א'", דהיינו שאינו חבירו שגס בו, ולכך השיעור בסתם בן אדם הוא עד שינזוף בו. ודו"ק.