סעיף יב - 751

מצות צריכות כוונה

הרב אברהם הרץ

ר"מ בישיבה

בשו"ע אדה"ז סי' תפט סעי יב כתב שם במי ששומע ספירה מאחר בבין השמשות דבעי כוונה שלא לצאת דאם שמע לפי תומו לא יוכל לברך כשיספור בלילה, משום דאפשר דהוי לילה, ואפילו לא נתכוון לצאת וגם הוא לא נתכוון להוציאו מ"מ להאומרים שמצוות דרבנן אין צריכות כוונה וספירה בזמן הזה מד"ס יצא בלא כוונה כלל, אא"כ נתכוון שלא לצאת.

ומבואר כאן דדין כוונה בשומע מאחר הוא מדין מצוות צריכות כוונה.

וכן כתב בסי' ריג סעי' ד, אין אדם יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה אפילו ענה אמן אא"כ שמעה מתחילתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה י"ח והמברך נתכוון ג"כ להוציאו ואז יוצא י"ח בדיעבד אפילו לא ענה אמן. ובחצאי עיגול כתב, ולדברי האומרים שמצוות של דבריהם א"צ כוונה אע"פ שלא נתכוין המברך להוציאו וגם הוא לא נתכוין לצאת בה, יצא . . ויש לחוש לדבריהם וליזהר שלא ליכנס בספק ברכה לבטלה.

ולהעיר דבסי' תפט מביא דין זה בפשטות, ואילו בסי' ריג הביאו רק בחצאי עיגול, דמשמע דיש לדון בזה.

והנה המחבר בסי' ריג פסק, דאם יוצא חיוב ברכה בשמיעה מאחר צריך השומע להתכוין לצאת, והמברך צריך כוונה להוציאו. והקשה הרעק"א שם, דלפי מה שכתב הב"י שם דדין כוונה בשומע מאחר היא מטעם מצוות צריכות כוונה, לפי זה קשה על המג"א שפסק דמצוות דרבנן אין צריך כוונה, וה"נ ברכות הוי דרבנן, ומדוע בעי כוונה בשומע מאחרים. ומציין שם לאשל אברהם שדן בזה.

והפרי מגדים שם (באשל אברהם סק"ג) כתב דאין לחלק בין העושה בעצמו דבדרבנן א"צ כוונה, אבל השומע מאחרים אף בדרבנן צריך כוונה. דלכאורה הוא בורכא, דבר"ה כח, ב מדייקת הגמ' דמצות א"צ כונה והתוקע לשיר יצא, ופריך מהעובר אחורי ביה"כ אם כיון לבו יצא. ומזה משמע דבעי כוונה לצאת.

ואם נחלק בין עושה לעצמו ליוצא מאחרים, מהי הקושיא שאני שומע מעושה, דשומע צריך כוונה ועושה בעצמו א"צ לכוין, ומהגמ' מוכח דגדר כוונה בשומע מאחרים היא מדין מצות צריכות כוונה כמו בעושה לעצמו.

אמנם יש לומר דשפיר יש לחלק בין עושה לעצמו לשומע מאחרים, והא דהקשה מר"ה שם, ראה בגנזי הגר"ח סי' י שעמד בקושיא זו על הראשונים שפסקו דמצות א"צ כונה, ואעפ"כ פסקו דבשומע מאחר צריך כוונה. ומיישב הגמ' לשיטתם עיי"ש.

ומבואר שם בסוגיא ב' שיטות בראשונים האם שומע מאחר צריך כוונה אף למ"ד מצוות א"צ כוונה. ראה בחידושי הריטב"א החדשים, ובחידושי הרשב"א ומלחמות שם.

ויש לומר הסברא בזה, דיש לחקור בגדר שומע כעונה בב' אופנים. א) דבכדי לייחס המצוה או הברכה של המברך לשומע צריך כוונה.

ומבואר בשו"ע אדה"ז סי ריג סעי' ו דגדר שומע כעונה הוא דהמברך נעשה שליח . . וכאילו כולם מברכים ברכה אחת היוצא מפי המברך שפיו כפיהם . . עיי"ש. (וכבר דנו בקובצים בזה).

ולפי זה שפיר מובן דגם אם בעושה מעצמו לא בעי כוונה, מ"מ ביוצא מאחרים צריך כוונה כדי לייחס דיבורו של המברך לשומע. ולכן גם בדרבנן צריך כוונה בשומע מאחרים.

או ב) דמעשה המברך מתייחס לשומע ממילא מדין תורה, וזהו הגדר דשומע כעונה. אלא דמדין מצות צריכות כוונה צריך כוונה, דלא עדיף שומע מאחר מעושה בעצמו. ובדרבנן דלא בעי כוונה, יוצא בלא כוונה אף בשומע מאחר.

ולפי זה יש לומר דזהו הטעם שכתב אדה"ז בסי' ריג בחצאי עיגול דבמצוות דרבנן לא בעי כוונה אף בשומע מאחרים, דבאמת יש לחלק דגם אם בעושה מעצמו לא בעי כוונה, מ"מ, ביוצא מאחרים צריך כוונה.

והנה הא דהמברך צריך כוונה להוציאו לכאורה תלוי בחקירה הנ"ל. דאי נימא דדין כוונה בעי ביוצא המצוה מאחר כדי לייחס מעשה המברך לשומע, לפי זה שפיר צריך גם כוונת המברך להוציאו, דעי"ז מתייחס דיבורו לשומע.

אבל אי נימא דמדין שומע כעונה נעשה ההתייחסות ממילא מדין תורה, ורק מדין מצוות צריכות כוונה בעי דין כוונה, צ"ב, דבשלמא כוונת השומע צריך דלא עדיף מעושה מעצמו, אבל מדוע צריך כוונת המברך להוציאו כדי שיצא השומע, הרי השומע יוצא בכוונתו, ומדוע צריך השומע לכוונת המברך.

וראה בגר"ח שם שמבאר בזה סברת מחלוקתם דת"ק ור"י ר"ה כט, א, אם בשומע מאחר צריך כוונת שומע לצאת ומשמיע להוציא, או דצריך רק כוונת שומע, עיי"ש. – ואע"פ שהמברך צריך כוונה לצאת לעצמו, דבלא"ה לא חשיב הברכה מעשה מצוה. ראה מלחמות שם. אבל מדוע צריך המברך לכוון להוציא גם השומע.

ולפי זה צריך ביאור בשיטת אדה"ז ועוד דסברי לכאורה דגדר שומע כעונה נעשה ההתייחסות ממילא בלא כוונה, דלכן בדרבנן לא בעי כוונה כמבואר לעיל, ואעפ"כ פסקו דבדאורייתא דמצות צריכות כוונה צריך גם המברך לכוין להוציא השומע, דמהו הטעם דצריך כוונת המברך מדין מצות צריכות כוונה.