סעיף כט - 747

חלול שבת להציל משמד ר"ל  בשיטת אדמוה"ז

הרב שמואל זייאנץ

ר"מ בישיבת תות"ל - חובבי תורה

בב"י סי' שו מביא דעת הרשב"א בשאלה על א' ששלחו לו בשבת שהוציאו בחזקה להוציאה מכלל ישראל, אם דחינן מספק זו את השבת כדדחינן בספק נפשות, ומסתפק בזה, דדעתו נוטה דאין דוחין שבת על הצלת עבירות לפי שאמרו "אין אומרין חטא כדי שיזכה חבירך", ואפי' איסור קל לא שרינן כדי להציל מאיסור חמור אלא כשאותו איסור חמור בא על ידו אבל בענין אחר לא.

והב"י עצמו שם כותב שלפי שיטת התוס' שם שמחלקים בין פשע חבירו, דאז אין אומרים חטא כדי להצילו, להיכי דלא פשע חבירו, דאז אומרים חטא איסור קל כדי שינצל מאיסור חמור, נמצא, דכיון שהבת לא פשעה בזה שמוציאין אותה כדי שתמיר, שמחללין עליה השבת. וכן לחילוק התוס' ש"מצוה רבה" שאני ואומרים ע"ז חטא כו', "הדבר ברור שאין לך מצוה רבה מלהצילה שלא יפחידוה עד שתמיר", ומחללין עליה השבת (ואם אינו רוצה "כופין" אותו ע"ד שכופין האדון לשחרר חצי העבד כדי לקיים פ"ו), אפי' בדברים האסורים מה"ת, דלגבי שלא תמיר ותעבור שבת כל ימיה אמרי' דחילול איסורא זוטא הוי.

ובב"ח שם כותב, דאם החשש הוא שיפחידוה להמר אז מחללין עליה השבת דמצוה רבה שאני, משא"כ אם החשש הוא שרוצים לאנסו לעבור עבירה אין מחללים עליה השבת, דכיון דאונס רחמנא פטריה ויתירה מזו דאין זה עבירה (כשנעשה באונס) אין לחלל עליה השבת.

ונראה שהמג"א מסכים עם הב"ח בנוגע לחלל עליה שבת אבל נימוקו שונה: אין מחללין שבת להציל מאיזה עבירה שהיא, משום ששבת חמירא מהם (ואפי' בנוגע לע"ז דשבת חמיר מע"ז" – ועיין השקו"ט בכוונתו כו') אבל כדי להצילה שלא תמיר אז מחללין עליה השבת דהוי איסורא זוטא, "דמוטב לחלל שבת א' כדי שתשמור שבתות הרבה" (ענין זה אינו מפורש בהב"י). אבל בנוגע לעבירה אחרת חולק המג"א על הב"ח, ועוברין עליה כדי להצילה מעבירה חמורה ממנה ואין אומרים דעבירה שנעשתה באונס אינה עבירה.

המג"א מסתפק בנוגע להציל קטן: אם יעשה הגדול איסור כדי להצילו, כיון דאין מצווין להפרישו (ובמילא אין עוברים איסור זוטא להצילו מאיסור חמור שאין כלל מצוה בהפרשתו מעבירות) או דילמא מחללין גם על הקטן דאומרים "חלל עליו שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה", ה"נ כן.

לכאורה כוונת הספק היא, האם חיוב להציל הבת ולזכות חבירו נובע מחיוב כללי להפריש מאיסורין, וכיון דאין חיוב זה לקטן, במילא אין חיוב לחטוא בשבילו. או שהחיוב להציל הבת נובע מחיוב וענין פקו"נ, דעליו אמרו "חלל שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה". או שכוונתו היא: שענין הצלתה כאן יהיה נוגע לשבתות הרבה ובזמן שתהיה גדולה, במילא יש לומר שעניינה הוא הפרשת עבירות של גדול. אבל לכאורה הל' של המג"א משמע כאופן הראשון. ועיין להלן בזה בדברי אדה"ז בזה.

(ועיין בחת"ס או"ח פ"ג שמפרש הספק, שעכשיו שהיא קטנה אין מחוייב להפרישו, ועל זמן גדלותה שיטמע בין הגוים הרי תהיה אנוסה ורחמנא פטריה. או דילמא, דומיא דפקו"נ, דמחללין שבת עבור שתשמור שבתות הרבה, אע"פ דאם תמות הרי פטורה ממצוות דבמתים חפשי).

ובט"ז שם מסביר חיוב ההצלה בענין זה "דשאני הכא שרוצים להמירה ותשאר מומרת לעולם אחר כך . . דיש להצילה בחילול שבת דזה עדיף מפקוח נפש . . ".

עכשיו נחזי אנן בדברי אדמו"ר הזקן: (שו סע' כט) "מי שנודע לו בשבת . . להוציאה מכלל ישראל, משים לדרך פעמיו . . אפי' חוץ לי"ב מיל, ואפי' אם יצטרך לעשות מלאכה גמורה, ואפי' אם הוא ספק אם ישיבנה, מפני שענין זה הוא כדבר שמחללין השבת אפי' בספק הצלה, שאין לך דבר המחללין עליו השבת יותר מזה, שלא תצא מכלל ישראל ותחלל השבת כל ימיה, ומוטב לחלל עליה שבת א' משתחלל היא שבתות הרבה, שמטעם זה ג"כ מחללין שבת בשביל דבר אחר, שאמרה תורה: חלל עליו שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה. "וממשיך בסוגריים: "(ולפיכך אף אם הבת היא קטנה שאינה מחוייבת עדיין במצות יחלל עליה להשיבה שלא תחלל שבתות הרבה כשתגדיל, שמטעם זה מחללין שבת בשביל הקטנים)".

ונראה ברור שאדה"ז מפרש טעם החיוב משום שהוא כמו ענין של פקוח נפש, ויתירה מזו, שאין לך דבר שמחללין השבת יותר מזה, דכיון דטעם דמחללין השבת להציל נפשות הוא1 משום שישמור שבתות הרבה2, הרי בזו שמוציאין אותה להוציאה מכלל ישראל ותחלל שבת כל ימיה בודאי שמחללין עליה השבת.

ולפי"ז פושט ספק המג"א, דענין זה ישנו גם בנוגע לקטנים, דכמו דמחוייב לחלל שבת עבור פקו"נ דקטנים (משום טעם זה עצמו) עד"ז כאן.

ועד"ז מבאר בקו"א שם הא דמחללין גם אם הוא ספק שיצילה, דלכאורה הא דמחללין שבת על ספק פקוח נפש הוא רק משום הלימוד דפסוק וחי בהם, ופסוק זה בפשטות קאי רק אפקוח נפש כפשוטו, הצלת נפשו ממיתה גשמית, וא"כ למה נאמר בנוגע להצלתה שלא תמיר (שמקור הלימוד בזה הוא מ"ושמרו" . . חלל עליו שבת א' כדי שתשמור שבתות הרבה) שמחללין גם על ספק. ומבאר שם: "ואפשר דלבתר דגלי קרא דמחללין מספק גבי פקו"נ א"כ ה"ה בשביל שישמור שבתות הרבה שהוא חשוב ג"כ כפקו"נ . . ".

אבל א"כ ילה"ב מה שכתב "מי שנודע בשבת שהוציאו את בתו מביתו להוציאה מכלל ישראל . . להשתדל להשיבה ויצא אפי' חוץ לי"ב מיל, ואפי' אם יצטרך לעשות מלאכה
גמורה  . . ".

הנה לכאורה מפ' בזה מה שכתב המחבר "ששלחו לו בשבת", שהכוונה היא שנודע לו בשבת שהוציאו בתו מביתו כדי להוציאה מכלל ישראל. ולכאורה משמע מזה דאם נודע לו לפנ"ז אינו יכול להשתדל ע"י חילול שבת.

ולכאורה טעם הדבר הוא דכיון דפשע ולא השתדל לפנ"ז להצילה אין מתירים לו לחטוא בכדי להציל בתו בזה.

אבל יש לעיין בזה, דהרי כיון דפסק אדה"ז כאן להלן, דאפי' על ספק השבתה מחללין כיון "דאין לך דבר שמחללין עליו השבת יותר מזה", ובפרט כמבואר בקו"א כאן " . . דלבתר דגלי לן קרא דמחללין מספק גבי פקו"נ, א"כ ה"ה בשביל שישמור שבתות הרבה שהוא חשוב ג"כ כפקוח נפש . . ", הרי לכאורה בפקו"נ שנודע לו שיכול להציל חולה שיב"ס לפני שבת ולא התעסק בזה, פשטות הדברים נראים שחייב להתעסק להצילו ואפי' ע"י חילול שבת3.

ועד"ז ישלה"ב מה שכותב "ולא אמרו שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך אלא כשחבירו פשע בזה, וע"י פשיעתו בא לו האונס אח"כ . . " שלכאורה צלה"ב הרי כיוון דנתבאר לפנ"ז בדבריו דענין הצלתה שלא תמיר הוא ענין דפקו"נ שלכן מחללין השבת אפי' בספק השבתה, א"כ לכאורה הו"ל לחלל עבורו גם כשפשע, שהרי לכאורה כשמחלל שבת עבור חשב"ס הרי בפשטות מחוייב הוא בזה אפי' כשהחולה פשע בזה, א"כ ה"ה נמי בזה שהוא ענין דפקו"נ.

ולכן אין לת' בכ"ז דהטעם להגבלות אלו הוא משום דפקו"נ "דחוייה" (לשיטת אדה"ז), דהרי בפקו"נ גשמית הרי חייב להציל חבירו גם כשפשע חבירו וגם כשהמציל פשע ולא הצילו לפנ"ז ומ"ש פקו"נ רוחנית ("דאין לך דבר שמחללין השבת יותר מזה").

ולכן נראה מכ"ז דהגם דהצלת חבירו מחילול שבת כל ימיו ושישמור השבת כל ימיו עניינו הוא כענין פקו"נ (ולכן מחללין עבור זה אפי' על הספק, אעפ"כ אין בו כל הגדרים דהצלת גוף הישראלי ממיתה גשמית. וביאורו בהקדם:

דהנה חיוב פקו"נ ואפי' בעבירת איסורי התורה נלמדת מב' לימודים: א) מפסוק "וחי בהם" "ולא שימות בהם" (ויקרא יח, ה) והובא בגמ' יומא פה סע"א והוא לימוד שאין לו פירכא. ומפסוק זה לומדים שמחללין השבת וכיו"ב גם על ספק הצלת נפשות (דמשמעו שלא יבא לידי מיתה בשום ענין – תוס' יומא שם. ב) הלימוד מפסוק ושמרו ישראל את השבת (תשא לא, טז) "אמרה תורה חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה (יומא שם. ומובא להלכה ברמב"ם הל' ממרים פ"ב סה"ד ובשו"ע אדה"ז כאן).

ומבאר כ"ק אדמו"ר בלקו"ש חכ"ז ע' 139 החילוקים של ב' לימודים אל וא' מהם הוא: א) החיוב מצד "חלל עליו . . " סיבתו הוא בשביל השבת עצמה, "כדי שימור שבתות הרבה . . ". אבל הלימוד מוחי בהם עניינו (אינו קיום המצות של היהודי, אלא) הוא בשביל הצלת נפש מישראל4. ב)מצד "חלל בשביל שישמור" הרי מעשה זו היא מעשה חילול, אלא דמחוייב הוא בחילול זה בכדי שיביא לשמירת שבתות הרבה. אבל מצד "וחי בהם", הלימוד הוא שפקו"נ הוא ענין בקיום המצות בכלל דהיינו שהוא ענין בקיום המצות בכלל להציל נפש מישראל (ומוסיף שם בהשיחה דהוא גם ענין פרטי בקיום המצות, ובמיוחד בקיום שמירת שבת כמבואר שם בארוכה).

במילים אחרות: מצד הלימוד דוחי בהם הרי חילול שבת או עבירת שאר העבירות אין זה ענין דעבירה כלל (דנדחה בשביל פקו"נ), אלא אדרבה הוא ענין דקיום מצוה דהצלת נפשות5.

אבל מצד הלימוד ד"חלל עליו כדי שישמור" הרי זה מעשה עבירה וחטא, אלא שהתורה אמרה דיש לעשות עבירה זו בכדי להביא לזכות גדול. וברמב"ם הל' ממרים שם: "אם ראו לפי שעה לבטל מ"ע . . כדי להחזיר רבים לדת . . כשם שהרופא חותך ידו של זה או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך ב"ד . . .כדרך שאמרו חכמים הראשונים, חלל שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה". ומפורש דהוא מעשה של חילול, ומעשה של "חתוך יד או רגל" אלא דבכדי לבוא לידי "שיחיה כולו" אומרים חלל כדי שישמור שבתות הרבה.

ובמילא מובן שבפקוח נפש להציל נפש מישראל (ממיתה גשמית) ישנם ב' עניינים וחיובים: א) הצלת הנפש מישראל, דישנו בזה מצוה בפ"ע להצילו (ומצד זה אין מעשיו ענין של "חלול" אלא אדרבה "שמירה". ב) לפקח על ישראל"שישמור שבתות הרבה", להציל נפשו בכדי שישמור התורה ו"שבתות הרבה". ומפאת זה הרי החלול הוא מעשה חלול אלא דמחוייב בזה בכדי "שישמור שבתות הרבה".

וכיון דחלול עבור הצלת חבירו הרי עניינו הוא עשיית "חטא" בכדי "שיזכה חבירך", "שישמור שבתות הרבה" במילא י"ל דענין ד"חלל כדי שישמור שבתות הרבה", הגם שחשיבותו ועניינו הוא חשיבות דפקוח נפש אעפ"כ הרי הוא מוגדר בגדרים דאין אומרים חטא כדי שיזכה חבירך6.

ובמילא כיון דבנוגע להצלת יהודי ממיתה רוחני (להציל הבת שלא תמיר), הרי ישנו בזה רק ענין וחיוב הב' דהצלתו ממות גשמי ("כדי שישמור שבתות הרבה") שהרי הלימוד ו"וחי בהם" קאי רק אהצלת גוף הישראל ממיתה גשמית (וכפי שמבואר בהח"ס שם), ולכן מוגדר ומוגבל חיובו לפי הכללים בענין "חטא כדי שיזכה חבירך". וכמו דכשפשע חבירו אין אומרים לו חטא כדי שיזכה חבירו כמו"כ כאן. ועד"ז כשהמציל היה יכול להציל חבירו בלי חלול שבת או מעשה עבירה ופשע, יש לומר שאין לו החיוב שיחטא בשביל זכיית חבירו7.

ואין להקשות ע"ז, דא"כ למה פשט אדה"ז ספיקו דהמג"א דמחללין השבת גם עבור מיתה רוחנית של הקטן אע"פ שאין מצווין להפרישו מאיסור, דאדה"ז ביאר בעצמו.

דהוא משום "שישמור שבתות הרבה כשיגדיל", ע"ד שמחללין עבורו בהצלתו ממיתה גשמית גם מצד "חלל עליו", כיון דבהצלתו עתה הרי מביאים שישמור שבתות הרבה8, 9.