סעיף ד-ה - 744

בענין שיעור מצות הוכחה*

הרב יוסף יצחק קלמנסאהן

ראש הישיבה - ישיבה גדולה דניו הייווען

ערכין דף ט"ז ע"ב: עד היכן תוכחה רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה ורבי יוחנן אמר עד נזיפה כתנאי וכו', אמר רב נחמן בר יצחק ושלשתן מקרא אחד דרשו ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות וכתיב ויטל שאול את החנית עליו להכותו למ"ד עד הכאה דכתיב להכותו ולמ"ד עד קללה דכתיב לבשתך ולבושת ערות אמך ולמ"ד עד נזיפה דכתיב ויחר אף שאול ולמ"ד נזיפה הא כתיב הכאה וקללה שאני התם דאגב חביבותי' יתירא דהוי בי' ליהונתן בדוד מסר נפשי' טפי יעויי"ש. ויעויין ברמב"ם פ"ו מהל' דעות הל' ז' דכתב כהמ"ד דעד הכאה. וברמ"א או"ח סי' תרח ס"ב כתב דחיוב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו. [וכ"כ בנ"י יבמות שם] והיינו דפוסק דלא כהמ"ד דעד נזיפה, דאין הלכה כר"י במקום שניהם וכמו"ש בביאורי הגר"א שם, יעויי"ש ובפרי חדש ובלבושי השרד שם, אכן היראים בסי' רכג והסמ"ק סי' קיב והסמ"ג מצוה י"א פסקו כהמ"ד דעד נזיפה, דרב ור"י הלכה כר"י יעויי"ש. וכ"כ המג"א בסי' תרח שם. וכן פסק בשו"ע אדה"ז שם ס"ה דכתב " . . אבל חייב להוכיחו ביחיד אפי' מאה פעמים עד שינזוף בו החוטא" וכו', יעויי"ש, דמבואר דפוסק כהמ"ד דעד נזיפה, וכמו"ש במג"א שם וכנ"ל. אכן צ"ע ממ"ש אדה"ז בסי' קנו ס"ז וז"ל "ואם לא קיבל ממנו יחזור ויוכיחנו וכו' עד שיכנו החוטא או יקללנו" וכו'[1], דמבואר דאינו פוסק כהמ"ד עד נזיפה אלא כמו"ש הרמ"א עד שיכנו וכו', וכבר עמדו על הסתירה בדברי אדה"ז, בגליון תשלה יעויי"ש.

ב. ונראה דיתכן לומר בזה ע"פ המתבאר מדברי השל"ה בההקדמה, דר"ל שם דיסוד פלוגתת ר"י ורב ושמואל הוא, דר"י דס"ל דעד נזיפה, ס"ל דהפטור הוא משום דשוב לא יקבל ממנו התוכחה, דלכן ס"ל דעד נזיפה, דמשינזוף בו בודאי לא יקבל התוכחה[2]. אכן רב ושמואל ס"ל דלא איכפת לן מה דלא יקבל התוכחה דהמצוה הוי גם כשלא יקבל. אלא דהוא דין פטור מהתוכחה וזה הוי לחד עד קללה ולחד עד הכאה, אבל לתרווייהו לא איכפת לן בנזיפה. דאינו נפטר מהמצוה גם כשברור שלא ישמע לו יעויי"ש, [וכתב לבאר לפי"ז הא דפסק הרמב"ם כרב, שדברי רב יוחנן בטלין נגד תרווייהו על כן מן הראוי לפסוק כרב, כי רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי יעויי"ש].

ומבואר לפי"ז דלהמ"ד עד נזיפה הוי הפטור משום לתא דההוכחה דשוב ברור שלא ישמע לו, ואידך מ"ד ס"ל דמשום לתא דההוכחה ליכא פטור, דהמצוה הוי גם כשבודאי לא ישמע לו, אלא דהוא דין פטור בהמצוה, והשיעור בזה הוי כדי הכאה או קללה לכל מר כדאית לי'.

ונראה דלהנך מ"ד הוי הפטור משום לתא דהגברא. דכשהגיע להמצב דקללו או הכהו, נפקע הוא ממצות הוכח, דלא הוי שוב בכלל עמיתך הנאמר במצות הוכח, וכן ראיתי שכתב בשו"ת אבנ"ז יו"ד סי' תסא או"ק ב'. ד"אפשר לומר דמה שאמרו בערכין במצות תוכחה עד כמה עד הכאה עד קללה כו' דכשהוא רשע שאינו מקבל תוכחה כפי שיעור הנ"ל שוב אימעיט מעמיתך שלא יהי' מצוה להוכיחו עוד" יעויי"ש באבנ"ז[3].

ג. ונראה דלהמ"ד דעד נזיפה הוי הפטור רק לגבי הך עבירה שהוכיחו עלי', דכשנזף בו אמרינן דנפטר שוב מלהוכיח עלי' דבודאי לא יקבל עלי' התוכחה. אכן לגבי שאר עבירות שפיר חייב להוכיחו, דאין הפטור אלא על הך עבירה, דלא יקבל עלי' התוכחה, וכן מתבאר להדיא מדברי אדה"ז בסי' תרח ס"ו שם דכתב "מי שהוכיח את חבירו ונזף בו חבירו החוטא לא יוכיחו עוד על עבירה זו שנאמר אל תוכח לץ" יעויי"ש, דמתבאר להדיא דהוא דין פטור רק על הך עבירה, משא"כ בשאר עבירות שפיר חייב להוכיחו אפי' נזף בו על עבירה אחת.

אכן נראה דזהו רק להמ"ד דעד נזיפה, דלדידי' הוי הפטור משום לתא דההוכחה וכנ"ל, [דזהו רק לגבי העבירה שנזף עלי' משא"כ לשאר עבירות אמרינן דאכתי הוא בחזקת שיקבל ממנו תוכחה].

אכן להמ"ד דעד הכאה או קללה, דלדידהו הוי הפטור משום לתא דהגברא דלאחר הכאה וכו', ממעטינן לי' משום דלא הוי שוב בכלל עמיתך וכנ"ל. נראה פשוט דהפטור הוי גם לשאר עבירות, דהך גברא נתמעט ממצות הוכחה לאחר הכאה וכו', דלא הוי שוב בכלל עמיתך.

ד. ולפי"ז נראה דיש ליישב היטב דברי אדה"ז בזה, והוא דבסי' תרח מיירי לגבי אותה עבירה וכמבואר בדבריו שם וכנ"ל, דבזה פסק דהחיוב להוכיחו עד שינזוף דמשנזף בי' נפטר מלהוכיחו שוב על אותה העבירה, דפוסק כהמ"ד דעד נזיפה, וכדס"ל להסמ"ק ושאה"ר, וכמו"ש המג"א שם. אכן בסי' קנו שם מיירי לגבי חיוב התוכחה להגברא, דכתב שם "הרואה את חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה עליו להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על נפשו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך ואם לא קיבל ממנו יחזור ויוכיחנו שנאמר הוכח תוכיח אפי' ק' פעמים עד שיכנו או יקללנו ואינו מחוייב להוכיח אלא עמיתו שהוא חבירו שהוא גס בו אבל איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו אי"צ להוכיחו" וכו', יעויי"ש. דמבואר דלא מיירי מחיוב תוכחה על עבירה פרטית שעבר, אלא מכללות חיוב התוכחה למי שרואה חבירו שחטא או הולך בדרך לא טובה דמצוה להוכיחו ולהחזירו למוטב וכו' [וכנ"ל בהמודגש] ולזה כתב דהמצוה להוכיחו עד שיכנו וכו'. דמשהכהו וכו' נפטר הוא מלהוכיחו. דהפטור הוא משום לתא דהגברא, דלכן פטור הוא להוכיחו לגמרי גם על שאר עבירות. דעל הך גברא ליכא המצוה דהוכחה [ויומתק מאד הא דכתב אדה"ז בהמשך לזה דאינו מחוייב להוכיח אלא עמיתו וכו', דמיירי כאן מדין הפטור דמצד הגברא][4] ולכן לא כתב בזה אדה"ז דמשינזוף בו פטור. דמשינזוף בי' וכו' לא נפטר להוכיחו, הגברא, דאכתי חייב להוכיחו על שאר עבירות. ובסי' זה מיירי אדה"ז מדין החיוב, ודין הפטור, דמצד הגברא וכנ"ל[5]. ולכן כתב השיעור דעד הכאה וכו' דבזה נפטר ממצות הוכח לגמרי להך גברא.

ה. ואף דאדה"ז פסק כהמ"ד דעד נזיפה וכנ"ל, הנה נראה פשוט, דבהדין דעד הכאה וכו' מודו כו"ע. דגם המ"ד דעד נזיפה מודה דבהכהו נפטר משום דלא הוי שוב בכלל עמיתך, אלא דס"ל דמעד שינזוף נפטר כבר על הך עבירה, דפלוגתייהו הוי לגבי אותה עבירה[6], דהמ"ד דעד נזיפה ס"ל דנפטר משינזוף, ויליף לה מהא דשאול דהוי לגבי אותה תוכחה, ואידך מ"ד פליגי עלי', דס"ל דליכא פטור דמשינזוף בי'. [דלא איכפת לן בזה שלא מקבל התוכחה וכנ"ל] והפטור הוי רק משהכהו וכו' וכדיליף להו מהא דשאול, ולדידהו הוי הפטור מצד הגברא וכנ"ל, אכן המ"ד דעד נזיפה מודה ג"כ להמ"ד דהכאה או קללה הוי פטור מצד הגברא, אלא דס"ל דנזיפה הוי פטור בהך עבירה משום לתא דהתוכחה [וי"ל דנלמד ג"כ מהא דשאול דהוי עד הכאה וכו'. דנפטר משום נזיפה, ומ"מ מסר נפשו עד כדי הכאה משום חביבותי' דדוד, וכמבואר בגמ' שם להך מ"ד. דחזינן דיש ג"כ שיעור דעד הכאה, והיינו דתרווייהו איתנהו, דין פטור משום ההוכחה, משינזוף. ובזה החמיר יהונתן על עצמו להוכיח יותר משום חביבותי' דדוד. והוכיחו עד השיעור דהכאה וכו' דהוא פטור מצד הגברא, דנפטר לגמרי מלהוכיחו דלא הוי בכלל עמיתך, והיינו דמהקרא נלמד כל השיעורים. דתרוויהו איתנהו וכנ"ל ודו"ק] ולפי"ז מבואר היטב דברי אדה"ז דלגבי אותה עבירה פוסק כהמ"ד דמשינזוף בי' נפטר, והוא כהמ"ד דעד נזיפה, וזהו מש"כ בסי' תר"ח וכנ"ל. ובסי' קנ"ו דמיירי לגבי פטור התוכחה להגברא דנפטר להוכיחו גם על שאר עבירות, בזה כתב דהשיעור עד שיכנו וכו', דלגבי שאר עבירות ליכא הפטור דעד נזיפה לכו"ע והוי השיעור דעד שיכנו וכו' דבזה מודו כו"ע וכמוש"נ.

וראה בגליון תשלז בדברי הרב ברוך אבערלאנדער שי' שכתב שם יסוד הדברים לחלק בין לגבי הך עבירה ובין לגבי שאר עבירות, אלא דכתב דפלוגתת המ"ד דעד נזיפה עד הכאה וכו' הוא לגבי שאר עבירות, ואדה"ז פוסק בזה כהמ"ד דעד הכאה וכו'. ובסי' תר"ח דכתב לגבי אותה העבירה עד שינזוף הוא דין חדש דכו"ע מודו בי', ונלמד מקרא דמשלי דאל תוכח לץ, וכמו"ש בס"ו שם. ובזה יישב מה דהי' ק"ל דבס"ו מביא אדה"ז מקרא דמשלי, ולא הביא מהמ"ד דעד נזיפה דיליף לי' מהא דשאול יעויי"ש בדבריו.

ואין בדבריו ליישב דברי אדה"ז, דפשוט דמ"ש אדה"ז בסי' תר"ח עד שינזוף וכו' הוא כהמ"ד דעד נזיפה, וכמו"ש במג"א שם מהסמ"ק דפוסק כהמ"ד דעד נזיפה, ואין דרכו של אדה"ז לחדש דינים חדשים, ומה שהקשה בהא דכתב אדה"ז בס"ו שם מקרא דאל תוכח לץ ולא כתב מהא דשאול וכו', פשוט הוא דבס"ו כתב הדין דאל יוכיחנו, דהוא דין מצוה וחובה שלא יוכיחנו לאחר שנזף בי'. וכמבואר ביבמות דף ס"ה, דהדין דעד נזיפה דנלמד משאול הוא דין פטור, דנפטר מלהוכיחו שוב. וביבמות ילפינן מקרא דמשלי דין חובה שלא יוכיחו יותר משום אל תוכח לץ. ובס"ה שם כתב אדה"ז עד שינזוף וכו' ולא הביא הקרא דמשלי, והיינו משום דמיירי מהפטור, דזהו הדין דערכין דעד נזיפה. ובס"ו הוסיף דלא יוכיחנו וכו' וזה נלמד מקרא דמשלי. וכ"ז פשוט וברור בדברי אדה"ז שם, ולכן מחוורתא לומר כמוש"כ בפנים דפלוגתת המ"ד, הוא לגבי אותה עבירה [והרי קרא דשאול דמינה ילפינן לה מיירי לגבי אותה עבירה] דבזה הוא דס"ל המ"ד דעד נזיפה, משא"כ לשאר עבירות ליכא הפטור דעד נזיפה. והוא רק עד הכאה וכו' דבזה מודו כו"ע, דהוי דין פטור לגבי הגברא דלא הוי בכלל עמיתך וכמוש"נ לעיל באריכות.