כללי - 745 [גליון]

הערה בדיני בורר בשו"ע אדה"ז

הרב דוב טברדוביץ

ראש מכון לסמיכה לרבנות - תות"ל כפ"ח ת"ו

בגליון הקודם התחלנו בביאור דברי אדה"ז בסימן שיט על סדר הסעיפים, ועתה נמשיך בזה.

בסעיף ט מביא רבינו מחלוקת האם מותר למלול בראשי אצבעותיו, דהיינו לשפשף להסיר הקליפה. ופוסק שטוב להחמיר, מאחר שאפשר לשברן ולאוכלן כך בלא פירוק, כלומר שיש אפשרות לשבור ללא הפרדת הקליפה החיצונה.

ובספר קצות השולחן מקשה, שבסימן שכא ס"א מתיר רבינו למלול פיאה, איזוב וקורנית בראשי אצבעותיו, ואינו מביא שום צד להחמיר; ואילו כאן מסיים שטוב להחמיר. ומתרץ בקצות השולחן שיש לחלק. שכאן מדובר במאכלי אדם, לכן אסור, ולקמן מדובר במאכלי בהמה [ורק שיש מקרה שהאדם רוצה לאוכלם], לכן מותר.

והסבר דבריו נראה, שבמאכלי בהמה אין כאן שום תיקון במאכל, כי לעיקר ענינו, דהיינו לבהמה, אין שום תיקון בהסרת הקליפה, לכן אינו נגדר בגדר בורר. [ולהעיר שזה מתאים לשיטת רבינו שמותר לסנן משקין שראוין לשתיה לרוב בני אדם – הגם שהוא מקפיד שלא לשתותם בלי סינון. כלומר, שמתחשבים בחפצא, ולא בתועלת בשביל האדם המסויים. ולכן כאן שראוי ועומד לבהמה, אין זה נחשב תיקון אפילו שהוא מועיל לאדם שרוצה לאוכלם].

וקצת צריך עיון, דאם כוונת רבינו להתיר מסברא מחודשת זו, היה צריך לרמוז על סברה זו.

ואולי יש לבאר בפשטות, שהרי כנ"ל, מחמיר רבינו רק בגלל שאפשר לשוברם בלא למלול. ומשמע שאם אין אפשרות לשוברם, מותר למלול בראשי אצבעותיו, ולכן בפיאה וכו' שהם אינם קשים כמו אגוזים (ואין להם קליפה נוספת פנימית), ואין אפשרות להוציא קליפתם בלי למוללם, אז מותר למוללם בשינוי בראשי אצבעותיו. ולכן הביא רבינו בסימן שכא להתיר בפשטות, כי כבר הובן מלעיל, שכשאין דרך אחרת מתירים. ולפי זה מה שכתב רבינו בסעיף ט וטוב להחמיר, הוא רק על אגוזים ולא על שבלים שנזכרו קודם, כי בהם אין שייך לשבור ולאוכלם בלי קילוף. וכן משמע מלשון רבינו שיש להחמיר הואיל ויכול לשוברם, ששבירה נאמר רק על דבר קשה כגון קליפי אגוזים, ולא על קילוף של תבואה ודברים דומים לתבואה.

בסוף הסעיף מביא רבינו, שהעולם נהגו להקל להוציא את הקטניות מתוך השרביטים. ויש שלמדו עליהם זכות, שכיון שהשרביטים לחים וראוים לאכילה, אינו אלא כמפריד אוכל מאוכל. ומשמע שהעיקר להלכה לאסור, ורק שיש לימוד זכות על העולם שמקילין בזה. ובסידור בהלכתא רבתא לשבתא אומר רבינו, שבעל נפש יחמיר לעצמו גם במיני קטניות שקורין ארבעס בעודן בשרביטן, אף שהשרביטים ראוין לאכילה, כי אין זה היתר ברור, עכ"ל.

[ולכאורה מדובר במין שהשרביטים שלו ראויים לאכילה אבל אין דרך לאוכלם, כי אם הדרך לאוכלם הם אוכל ממש].

ובסעיף ט הנ"ל מתיר רבינו להוציא הקטניות אם נפרדו מהשרביטים מערב שבת. אבל בסידור בהלכתא רבתא לשבתא כתב רבינו, שמאחר שאין השרביטים ראויים לאכילה, יש בהם משום מפרק לדברי הכל, וחייב סקילה וחטאת ח"ו, ואע"פ שכבר ניתקו הפולין מהשרביט על ידי הבישול ואינם מחוברים בו.

והנה בנוסף לפסיקה ששונה, שבסידור מחמיר לאסור גם בשנתקו – יש עוד הבדלים בנוסח הדברים. שבשו"ע מתיר אם ניתקו מבעוד יום, ובסידור אינו מחלק כלל בין שניתק מבעוד יום או בשבת. גם בסידור מזכיר שניתק על ידי הבישול, ובשו"ע אינו מזכיר באיזה אופן נותקו מהשרביטים.

 והנראה בביאור הדבר, שבשו"ע שמזכיר היתר אם ניתקו מערב שבת, דווקא הוא. כי אם ניתקו בשבת יאסרו מדין מוקצה, כיון שלא היו מוכנים לאכילה מבעוד יום, שהרי היה אסור להוציאם בשבת משום מפרק. ולכן, בסידור שרבינו מחמיר לאסור מצד עצם הדין של מפרק, אין חילוק בין אם ניתקו בשבת או מערב שבת, ולכך לא הזכיר רבינו שם אימתי ניתקו מהשרביטים.

וביסוד המחלוקת, האם יש היתר מאחר שניתקו והם עדיין בשרביטים, נראה שיש לדון בגדר בורר – האם הוא נמדד בזה שמכשיר לאכילת אדם, או שהחפצא לעצמו נחשב מתוקן יותר. והנה הסברא להתיר בניתקו ועודם בשרביטים היא, שכיון שאין קושי באכילת האדם כי כבר ניתקו, לכן אין חשיבות לברירה בזה [באופן זה דווקא שאינם מעורבים ממש]. אבל רבינו בסדור מחמיר גם בזה, כי מכל מקום נחשבים הפירות מתוקנים יותר כשהם ללא הנרתק. [אבל רבינו בשולחן ערוך מתיר, אף שבדרך כלל גם בשולחן ערוך הולך רבינו אחר החפצא, מכל מקום כאן אין תיקון גדול אצל החפצא, כי אינם מעורבים ממש וכבר נפרדו מהשרביט].

ומה שמזכיר בסדור שניתקו על ידי בישול, ובשו"ע אינו מביא באיזה אופן ניתקו, הוא, כי בסידור מחמיר רבינו, שיש בזה איסור דאורייתא, והיה מקום לומר שאחר הבישול הם רכים מאד וגם השרביטים ראויים קצת לאכילה, ולכן לא יהיה בהם איסור דאורייתא [ואולי רק איסור מדרבנן, כמו בכל פסולת שנאכל על ידי הדחק שיש בזה איסור מדרבנן כמ"ש רבינו בסעיף ד]. לכן מחדש רבינו, שאף שנפרדו בבישול, עדיין נחשבים כפסולת גמורה, ויש בזה איסור תורה.

אבל בשו"ע שמתיר לגמרי, כי אינו נחשב כמעורב בשרביטים כיון שנפרד מהם, ודאי שאין שום סברא לחלק באיזה אופן נפרדו השרביטים מהקטניות, כי העיקר הוא העובדה שאינן מעורבים עוד עם הקטניות.

והנה בסידור שם כותב רבינו, שטוב למנוע שלא לאכול אגוזים ולוזים בשבת אם לא הוציאו קליפתם מהם לפני השבת, כי יש חשש שיהיה שם חתיכת קליפה בין האגוזים (אחר שנפרדה כבר מהם) ואז יש איסור בורר בהסרתה, ויש לחשוש שישכח ויסירנה, וגם שמא יטלטל הקליפות אחר שנפרדו מהפרי שיש אז איסור מוקצה לטלטל הקליפות.

והנה מה שחשש רבינו באגוזים וכיו"ב ולא חשש בכל מיני פירות שיש בהם קליפה, נראה, כי ברוב הפירות אין שייך כמעט תערובת עם הפירות אחר שנפרדו מהם, כי הפירות גדולים וניכרים ואילו הקליפות הם קטנים בערך הפרי, ואין בזה איסור בורר. ורק באגוזים שאין הפרש גדול בין גודל הפרי וגודל הקליפה, אז יש חשש לתערובות ואיסור בורר.

ועוד אפשר לומר, שברוב הפירות מרחיקים את הקליפות מהפירות מפני מאיסותם, אבל קליפות אגוזים אינם מאוסים ורגילים להתערב בין הפירות.

וההסבר הזה מתאים גם לחשש השני של טלטול מוקצה, שרק בקליפות אלו שאינם מאוסים (כל כך) חששו שישכח ויטלטלם, ולא בשאר קליפות. [ועוד יש לומר ששאר קליפות אינם מוקצה כי ראויות ועומדות לבהמה (בזמן רבינו), אבל קליפי אגוזים הם קשים ואינם ראויים לבהמה, לכן הם מוקצים, וכמ"ש רבינו בסימן שלז ס"ב. ומ"מ גם היום לא הוסיפו לגזור על שאר קליפות (אף שהיום הם מוקצים במקומות שאין עומדים לבהמה או שאר בעלי חיים), כיון שלא נכנסו בכלל האיסור בזמן רבינו. ועוד, שגם היום לפעמים עדיין עומדים להאכלת בעלי חיים, לכך לא גזרו עליהם גם בשאר מקומות].

והנה יש לחקור האם טעם אחד מספיק לגרום "שטוב שלא לאוכלו אגוזים ולוזים" כנ"ל, או הטעם השני של חשש טלטול מוקצה גם מספיק לאסור, או דווקא כשיש שני הטעמים יחד אז מחמירים שלא לאוכלם.

והנה כמדומה שביום טוב שחל בחול נוהגים לאכול אגוזים ולוזים. ולכאורה יסוד הקולא הוא, כי ביום טוב אין חשש בורר (מדאורייתא) באוכל נפש [אף שלפעמים יש איסור דרבנן, כמובא בשוע"ר בסימן תצה מסעיף ה ואילך]. ואף שדין מוקצה יש גם ביום טוב, ואדרבה יש הסוברים שיום טוב חמור משבת בדיני מוקצה כמ"ש רבינו בסימן תצה סי"ג, אם כן משמע שלא החמיר רבינו, אלא כשיש חשש איסור בורר [שהוא דאורייתא], או שני החששות ביחד; אבל כשיש רק חשש מוקצה לא החמיר.

[ואפשר לומר הסבר אחר, שלא החמירו ביום טוב משום שמחת יום טוב, אבל ביום טוב שחל בשבת מחמירים, שלא לחלק בין שבת לשבת].

 ומכל מקום נראה שגם לשיטת רבינו אין האגוזים מוקצים, כיון שמצד הדין מותר לאוכלם ורק מצד חומרא אין אוכלים אותם, אם כן עדיין הם בכלל אוכלין, שאין מוקצה באוכלין שהם ראויים ומותרים באכילה [אפילו אם הסיח דעתו מהם – כל זמן שלא דחאם בידים, כמ"ש רבינו בסימן שי ס"ב].