סעיף א-ג - 1020
שלשים יום לפני החג*
הרב אליהו נתן הכהן סילבערבערג
ראש מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא
א. כתב אדה"ז בשלחנו ריש הלכות פסח (סי' תכט ס"א): "חכמים הראשונים תקנו בזמן שבהמ"ק היה קיים שיתחילו הדרשנים לדרוש ברבים הלכות הרגל שלשים יום לפני הרגל . . לפי שכאו"א הדר בארץ ישראל חייב להביא ברגל ג' קרבנות, עולת ראייה ושלמי חגיגה ושלמי שמחה, וכל קרבן צ"ל נקי מכל מום ומשאר דברים הפוסלים את הקרבן, לפיכך תקנו חכמים לדרוש הלכות הרגל שלשים יום לפניו כדי להזכיר העם את הרגל שלא ישכחו להכין בהמות הכשרים לקרבן ויהיה להם שהות כל שלשים יום".
וממשיך בס"ב: "ותקנה זו לא נתבטלה מישראל אף לאחר שחרב בהמ"ק שכל חכם היה שונה לתלמידיו הלכות הרגל שלשים יום לפניו כדי שיהיו בקיאים בהלכותיו וידעו המעשה אשר יעשון, ולהמון עם היו דורשים הלכות הרגל בשבת שלפניו, שבשבת זו היו מתקבצין כל העם מכל הכפרים לשמוע הלכות הרגל מפי החכם. לפיכך נהגו בדורות האחרונים אם אינו ערב פסח שהחכם דורש הלכות פסח בשבת שלפניו והלכות החג דורש בשבת שובה (אבל עצרת אין בו הלכות מיוחדות שכל איסור והיתר הנוהגין בו נוהגין גם כן בפסח וסוכות) וכו'".
ובס"ג: "ובדורות הללו שאין החכם שונה לתלמידיו הלכות (לפי שהכל כתוב בספר) מצוה על כאו"א שילמוד הלכות הרגל קודם הרגל עד שיהיה בקי בהם וידע המעשה אשר יעשה".
ב. והנה מדבריו בס"א יוצא ברור דתוכן התקנה ללמוד הלכות החג לא הי' בכדי שהעם ידעו ההלכות, אלא "כדי להזכיר העם את הרגל שלא ישכחו להכין בהמות הכשרים...", ורק בס"ב כשבא לבאר מדוע לא בטלה תקנה זו אחרי החורבן, כתב, "שכל חכם היה שונה לתלמידיו הלכות הרגל שלשים יום לפניו כדי שיהיו בקיאים בהלכותיו וידעו המעשה אשר יעשון".
ולכאורה אינו מובן כלל מהו פשר הזכרה זו; והיינו מדוע הוצרכו להזכרה מיוחדת בקשר למצוה זו של הכנת קרבנות? ומהו הפירוש בזה שלומדים הלכות בשביל לזכור את הרגל? ומה גם שלא כתוב שלמדו הלכות קרבנות במיוחד בכדי שזה יזכיר את העם על הכנת הקרבנות (והלכותיהן), אלא למדו הלכות הרגל בכלל, וזה הי' צריך לשמש כ'מזכיר' על כללות הרגל, אשר בדרך ממילא יזכרו להכין קרבנות כשרים!?
גם אינו מובן לאידך גיסא; מאחר שעצם התקנה לא הי' עבור ידיעת ההלכות אלא עבור הזכרה להכנת קרבנות, אשר זה כבר לא קיימת אחרי החורבן, אז מהו הפירוש בזה שאז לא נתבטלה התקנה משום שהיו לומדים ההלכות עבור ידיעתן, הרי זהו סיבה וסברא חדשה, ואיך זה קשור לתקנה הראשונה באופן שנאמר שלא נתבטלה?
גם אינו מובן דאע"פ דאומר שתקנה הראשונה לא נתבטלה מ"מ רואים שעם הזמן נהי' בה שינויים: א) הרי התקנה הראשונה היתה לדרוש ההלכות שלשים יום, ואילו אחר החורבן כתוב ש"להמון עם היו דורשים הלכות הרגל בשבת שלפניו"!? ב. ועד"ז "בדורות האחרונים", "שהחכם דורש הלכות פסח בשבת שלפניו"!? ג. ואע"פ דתקנה הראשונה כללה כל שלשת הרגלים, הרי כעת אינה כוללת עצרת ש"אין בו הלכות מיוחדות וכו'"!?
וכשמסיים בס"ג שבזמננו "שאין החכם שונה לתלמידיו הלכות וכו'", לכן "מצוה על כאו"א שילמוד הלכות הרגל קודם הרגל וכו'", אינו מקשרו בכלל עם זמן של שלשים יום דוקא!?
ועכ"פ צ"ע וביאור כאן בכל הענין: מה הי' עיקר התקנה? מה הי' סיבתה? איך זה מתקשר עם הסיבה השניה שנולדה אח"כ? ובאיזה ענין ואופן נמשכה התקנה הראשונה?
ג. והנה חיוב זה מוזכר בגמרא אצלנו (פסחים ו,א) לענין חיוב הבדיקה של 'המפרש והיוצא בשיירא', והיינו דבתוך שלשים יום חל על אדם חיוב בדיקה יותר מלפני שלשים יום (אלא דנחלקו אביי ורבא לענין מה חל החיוב לפני ל' יום ומה נתוסף בתוך ל', אמנם לשניהם נתוסף בחיוב בתוך שלשים יום).
וכפי שמגדירו אדה"ז בשלחנו (סי' תלו ס"א) "...אם הוא יוצא בתוך שלשים יום לפני הפסח, כיון ששואלין ודורשין בהלכות פסח, חל עליו להזהר ולקיים כל מצות חכמים, לפיכך חייב הוא לבדוק וכו'".
ונשאלת השאלה, מהו הקשר בין החיוב לדרוש בהלכות החג, לחלות חיובי החג? הלא לכאורה ההלכות חלין על האדם בין אם שמע הדרשה אודותן בין אם לא שמע (כפשוט)!?
ויעויין בלקו"ש (חט"ז שיחה ג' לפ' יתרו) איך שהרבי מבאר דכשהתורה מצווה על איזה מצוה הרי מיד בעת הציווי גם לפני שאדם מקיים המצוה כבר נפעלה בהחפצא שאיתו אפשר לקיים המצוה, שנהי' חפצא כזה שאפשר לקיים בה מצות (ומבאר בזה ענינים שונים עיי"ש, ובאמת הרי יסוד זה חוזר על עצמו בלקו"ש כמ"פ ואכהמ"ל בזה).
ובהערה (מספר 39) כתב, דלפ"ז מובן הסברא בגמרא דילן דחלות חיוב ביעור חמץ קשורה להזמן דישנה חיוב של שואלין ודורשין בהלכות החג, ולא לפניה.
ובביאור הדברים נראה לומר, דכשחכמים קובעים זמן שבו צריכים ללמוד הלכות החג אי"ז רק דין בה'גברא' שהוא צריך ללמוד את ההלכות אז, אלא הוה דין בה'חפצא', שאז מתחיל החג. והיינו דכמו כשהקב"ה נתן לנו ההלכות הרי בזה עצמו פעל בהחפצא של הדברים הגשמיים וכו' (כמבואר שם בפנים השיחה), עד"ז כשחכמים אמרו שמזמן מסויים צריכים ללמוד ההלכות, 'פעלו' עי"ז שמאותה הזמן כבר הותחל חלות חיובי החג (עכ"פ לענין חיובי דרבנן).
ד. ואשר לפ"ז נראה להוסיף ולומר דעיקר תקנת חכמים לדרוש בהלכות החג שלשים יום לפניו,הי' באמת עבור החלות שרצו לפעול בהחפצא של הזמן - שמאותה זמן כבר יתחילו עניני החג.
והיינו דהרבי מבאר דע"י התקנה פעלו גם בהחפצא של חיובי החג, וכדמוכח מההלכה דהמפרש והיוצא בשיירא, אלא דבזה גופא אפשר ללמוד דעיקר כוונת התקנה היתה החיוב שעל הגברא לדרוש אז בהלכות החג, ובדרך ממילא יש מזה פעולה גם על החפצא של הזמן והחיובים שזמן זה מיחל על האדם. אמנם לפענ"ד י"ל להיפך; דעיקר כוונתם הי' להחל על הזמן ועל בנ"א חיובי החג משלשים יום לפני החג, ובכדי לפעול את זה אמרו שחייבים לדרשו בהלכות שחג מאז, דלימוד ההלכות היא היא הפועלת בהזמן ובהחיובים כמבואר בשיחה.
ואם כנים הדברים יומתק מאוד מדוע כל הסוגיא על חיוב זה (וגם השקו"ט בשיטות השונות במקור החיוב) מובא בגמרא אצלנו בקשר לחיובי הבדיקה החלים על המפרש והחוצא בשיירא; דבזה מבארת לנו הגמרא דבאמת כל עיקר ענינו של חיוב זה הוא מה שהוא מיחל על הזמן החיובים של פסח.
ה. ואולי י"ל שזהו עומק דברי אדה"ז הנ"ל דיסוד התקנה הוה "כדי להזכיר העם את הרגל שלא ישכחו להכין בהמות הכשרים וכו'"; דאין הפירוש שפשוט חיפשו איזה אופן להזכיר לאנשים שמגיע פסח (דלזה הי' מספיק תליית מודעות, או הכרזת הגבאי בבהמ"ד וכיו"ב), אלא דע"י תקנתם פעלו והמשיכו שבמדה מסויימת כבר מתחילים ימי הפסח וחיוביה משלשים יום לפניה, וזה מזכיר ומעורר את כאו"א על האחריות להתכוננן לכל חיובי החג.
ליתר ביאור: ידועים הדברים שיש חיוב על אדם להתכונן לפני הגעת זמן של כל מצוה בכדי שיוכל לקיימה כתיקונה כשיגיע זמנה (וכמבואר בכ"מ בלקו"ש ג"כ), אלא דבכ"ז בפשוטו ישנה הבדל בין החיוב שעליו מדין הכנה והכשרה, להחיוב שחל עליו בשעה שזמן המצוה עצמה כבר חלה.
ומאחר "שכאו"א הדר בארץ ישראל חייב להביא ברגל ג' קרבנות, עולת ראייה ושלמי חגיגה ושלמי שמחה, וכל קרבן צ"ל נקי מכל מום ומשאר דברים הפוסלים את הקרבן וכו'", חששו חכמים שחיוב הרגיל שחל על בנ"א תמיד להתכונן לקיום מצות גם לפני זמנן, לא יספיק (ובפשטות שלא יקחו את הענין ברצינות מספקת, וכשיגע זמן הקרבת הקרבנות לא ימצאו בידם מספיק קרבנות כשרות). ולכן תיקנו ואמרו - ע"י תקנתם לדרוש בהלכות החג מל' יום - דכל חיובי החג כבר מתחילים מלפני שלשים יום, ונמצא שבכל הל' יום מוטל על אדם האחריות להתכונן שיוכל לקיים חיובים אלו שכבר חלו עליו.
(ויש להעיר מדברי הרבי כמ"פ בלקו"ש בענין תוספת שבת ויו"ט די"ל דאינו רק חיוב על האדם אלא התפשטות של קדושת השבת ויו"ט על הזמן שלפניה ולאחריה, ולכאורה דומה להסברא המבואר כאן.
ואולי יש להוסיף ולומר עפ"ז עוד דבר נחמד; דהנה הכותרת של סימן זה בשו"ע אדה"ז הוא "מנהג ימי ניסן", ולכאורה הרי שני סעיפים הראשונים (דעסקינן בהו) מדברים על הזמן של שלשים יום לפני פסח, דזה מתחיל באמצע חודש אדר!? אלא דהן הן הדברים: הגדר של זמן זה הוא המשכה והתפשטות של פסח וחיוביה, וא"כ אין זמן זה מתייחס לאדר אלא לחודש ניסן שענינו פסח וחיוביה).
ו. ואשר לפכ"ז יתבארו היטיב המשך דברי אדה"ז בסעיפים אלו; עיקר התקנה היתה להחל חיובי החג על הזמן של שלשים יום לפני החג, ודבר זה פעלו ע"י החיוב לדרוש בההלכות בזמן זה. סיבת תקנה זו היתה בכדי שבנ"א יזהרו להכין בהמות עבור הקרבנות מבעוד מועד באופן שיספיקו להם עבור כל הקרבנות.
ולפ"ז באמת אחרי החורבן שוב לא הי' צורך בתקנה זו שחיובי החג יחולו שלשים יום לפניו, אלא דמכיון שמחמת סיבה אחרת - פשוט ידיעת ההלכות - עדיין עסקו בלימוד ההלכות במשך שלשים ימים אלו, לכן השאירו תקנתם על מקומו, שגם אז (היינו אחרי החורבן) יחולו חיובי החג בשלשים יום שלפניו.
ומאחר שחיובי החג כבר חלים בזמן זה לכן יש צורך להתכונן מבעוד מועד לכל הענינים הנדרשים לחג. אלא דבדבר זה ישנה הבדלים; בזמן המקדש שהיו נדרשים לריבוי בהמות כשרות לקרבנות כנ"ל, היו צריכים עבור זה כל השלשים יום, ולכן היו שואלין ודורשין במשך כל הזמן הזה, אמנם בזה"ז דליתא צורך זה, שוב ל"צ לדרוש להמון עם במשך כל זמן הזה, ומספיק הדרשה בשבת שלפני החג לדעת מה לעשות כו'. ואילו בשבועות דליתא הלכות מיוחדות ל"צ לדרשה מיוחדת כלל.
אמנם נקודת התקנה שחיובי החג כבר מתחילים מלפני שלשים יום, הר"ז קיים בשלימות גם בזה"ז (וגם בכל החגים - כולל שבועות), וכדמוכח מדיני המפרש והיוצא בשיירא כנ"ל (ורק שהאחריות שזה מטיל על בנ"א לפועל ממש משתנה מזמן לזמן ומחג לחג כמשנ"ת).
ז.והנה התוספות (בכורות נז,ב ד"ה בפרוס הפסח) הקשו מדוע לענין השלשים יום מתחילים מלפני הפסח עצמו ולא מלפני יום י"ד שהוא יום הבאת קרבן פסח (עיי"ש שהאריכו בקושייתם)? ותירצו: "וי"ל . . לא חלקו חכמים בין פסח לסוכות והלכו אחר עיקר י"ט . שבי"ט קרבנות מרובין ראייה חגיגה ושמחה".
ולכאורה הרי בדבריהם עירבו התוספות ב' תירוצים; דתחלה כתבו שלא חלקו בין יו"ט ליו"ט ולכן כמו שלפני סוכות מתחילים למנות מעיקר החג עד"ז צריכים למנות מלפני פסח (והיינו אע"פ דמצד הסברא יש למנות בפסח מיום י"ד מ"מ לא חילקו בין החגים), ואח"כ כתבו סברא מדוע באמת ל"צ למנות מיום י"ד ורק מתחלת החג, משום דרק בעיקר החג ישנן "קרבנות מרובין ראייה חגיגה ושמחה"! וא"כ מדוע צריכים לסברת "לא חילקו"?
אמנם לפי המבואר לעיל בביאור דברי אדה"ז בשלחנו, נראה דיתבארו דברי התוספות בזה כמין חומר; דהתוספות בתירוצם מחדשים ומבארים דתק"ח לדרוש בהלכות החג שלשים יום לא הי' מחמת לימוד הלכות גרידא (דאז באמת הי' מקום להקשות מדוע לא חייבו חכמים ללמוד הלכות ק"פ ל' יום לפני יום י"ד), אלא כוונתם היתה שיהי' ענין של התפשטות החג ודיניה על ל' ימים אלו, ואשר לכן לא חילקו בין חג לחג וקבעו שכל חג 'מתחלת' - במדה מסויימת כמובן - ל' יום לפניו.
וע"ז מבארים התוספות, דמדוע באמת רצו להמשיך זמן החג על שלשים יום לפניו? "שבי"ט קרבנות מרובין ראייה חגיגה ושמחה", אשר זהו הסברא שמביא אדה"ז ג"כ אשר מחמתה חששו ורצו שירגישו האחריות של חלות החיוב למשך זמן זה, דאל"כ פשוט לא יספיקו למצוא כל הקרבנות הדרשות כמשנ"ת. ואשר לכן באמת קבעו תקנתם באופן שהחג נמשך על זמן שלפניו, ושוב אין מקום לחלק בין חג לחג בזה כנ"ל.