סעיף ז - 1067

יד האדם למטה מג' *

הת' חנוך ביסטריצקי

תלמיד בישיבה

א. איתא במס' שבת (ה, א) "א"ר אבהו כגון ששלשל ידו למטה מג' וקבלה וכו'" (ובא לתרץ למה חייב בהוצאה ליד חבירו במשנתינו אף שאינו מונח על מקום ד' על ד'). והתם פי' רש"י דהויא כקרקע ע"כ. ובפשטות בא רש"י לפרש למה נחשב הנחה על דע"ד היכא דהשפיל ידו למטה מג'.

והנה כתבו בתוס' (ד"ה כגון ששלשל וכו') דקסבר ר' אבהו דאגד יד שמי' אגד, דאי לא במתני' יהא העני חייב מדאורייתא לא רק כשנטל מתוך ידו של בעה"ב, אלא אפי' היכא שנתן בעה"ב לתוך ידיו, דע"פ ר' אבהו צ"ל שיד בעה"ב נמוך למטה מג', וא"כ מסתמא יד העני ג"כ נמצאת למטה מג' כיד בעה"ב, וא"כ אף שנתן בעה"ב לתוכה מ"מ העני הוציאה מלמטה מג', עכת"ד.

ומדבריהם נמצא שהוכיחו שיד ברשות אחרת אפי' למטה מג' אינה הנחה (דדוקא עפ"ז יהא חייב רק כשנטל, כנ"ל). וגוף מח' זו נמצא לקמן דף צב ע"א, דאיתמר המוציא פירות לרה"ר אביי אמר ביד חייב בכלי פטור, ורבא אמר ביד פטור בכלי חייב, ולמסקנא התם הפך השיטות דאגד יד (וכ"מ בשו"ע אדה"ז סי' שמז בציונים שם, ויש מפרשים שאדרבה הגמ' הפשך השיטות בכלי, ואכ"מ), דלפי אביי פטור ולרבא חייב, והקשתה הגמ' על רבא ממתני' שאם פשט ידו לחוץ ונטל העני מתוכה וכו' שניהם פטורים (ולפי רבא צ"ל חייב), ותירצה הגמ' התם למעלה מג' הכא למטה מג', ע"כ.

ונמצא שאביי ורבא חולקין בידו הפשוטה לרשות אחרת למטה מג', דלפי אביי פטור משום אגד יד ולפי רבא חייב. והתם חולקין רש"י ור"י (הובא בתוס') בסברת רבא לחייב. רש"י כתב (ד"ה ביד חייב) בתוך דבריו "ולא אמרינן אגד גופו שמי' אגד ג"כ", וכן במסקנת הסוגייא (ד"ה התם למעלה מג') וטעמא משום דלא נח ולא משום אגב גופו ע"כ. ונמצא שרש"י סבר שבדין זה חולקין אביי ורבא, לפי אביי אמרינן אגד יד וע"כ אפי' למטה מג' אינו הנחה, ולפי רבא לא אמרינן אגד יד רק שלמעלה מג' ידו לא נח, וע"כ למטה מג' חייב דנח ידו. אמנם הר"י פירש (ד"ה התם למעלה מג') בפ' דברי רבא, וז"ל התם למעלה מג' ואית לו למימר שמי' אגד כדאמר בפ"ק דידו בתר גופו גריר, הכא למטה מג' דלאו שמי' אגד ע"כ. והיינו שלפי הר"י לא נחלקו אביי ורבא באגד יד אלא כו"ע סברו אגד יד שמי' אגד רק נחלקו אם בטלה דין זה למטה מג'.

ונחזור לענינינו, לפי' דברי תוס' דר' אבהו סבר אגד יד צ"ל שזהו דוקא לאביי, וע"כ אינו הנחה למטה מג' משא"כ לפי רבא (אף לפי הר"י שסבר אגד יד) מונח למטה מג'. אבל עפ"ז קשה, דדברי ר' אבהו הוו שברשות א' ידו למטה מג' הוי הנחה וצ"ל שלזה ג"כ מודה אביי שמועיל הנחה למטה מג' שיהיה נחשב הנחה בקרקע (מקום דע"ד). אבל זה צ"ב בפשטות אפי' ברשות א' ידו אגד ללמעלה מג'^[1] בגוף האדם ולמה יועיל השפלה למטה מג' להנחה?

ואע"פ שיש לחלק שלמטה מג' לאביי נחשב ידו מונחת אפי' ברשות אחרת ורק שאין היד בטלה לאותה רשות, ג"ז קשה דאם למטה מג' נחשב ההנחה על הקרקע (מקום ד') למאי נפק"מ רשות היד, מ"מ החפץ נחשב מונח בקרקע ג"כ? (וכעין מ"ש האבני נזר במערכת קלוטה סי' ו'-ט' בדברי רש"י שע"י הנחה בכ"ש למטה מג' נחשבה כמליא למעלה עד ג', והחפץ מונח במקום שהוא עיי"ש).

ולכאורה יש לפרש ע"פ דברי אדה"ז בשולחנו סי' שמז ס"ז שכתב (לפי דעת רבא ע"פ רש"י שידו ברשות אחרת נמצא שם, ולא אמרינן אגד, רק שלא נח) "לפיכך אם שלשל ידו למטה מג' טפחים סמוך לארץ באותה רשות שהכניסה לשם וכו' חייב אע"פ שלא הניח החפץ בארץ, שכל פחות מג' סמוך לארץ הוא כארץ וכאילו נחה ידו בארץ עצמו וידו היא כאותה רשות לגמרי", עכ"ל.

ונמצא ע"פ דברי אדה"ז שאין הנחה למטה מג' לחפץ אלא ליד. ומהמשך דבריו שכתב "וידו היא כאותה רשות לגמרי", משמע שלהיות נחשב הנחה ליד צריך להיות שם אותו רשות עליו^[2]. וא"כ יש לומר ג"כ לפי ר' אבהו דאזיל לשיטת אביי רק ברשות א' שיש שם רשות על היד שייך הנחה למטה מג', משא"כ כשידו נמצאת ברשות אחרת אין שם רשות על היד שאגד אצל הגוף, וא"כ אין הנחה למטה מג' ג"כ.

אבל גם זה קשה, דאם למטה מג' פועל רק על היד להוי כאילו נחה בארץ עצמה, והחפץ נשאר מונח ביד, מהו סברת דברי ר' אבהו מעיקרא, דע"פ הנ"ל אין קושיית הגמ' על מתני' מתורצת, שהחפץ מונח ביד ואינו על הקרקע, רק שהיד נמצאת על הקרקע, וא"כ סו"ס אין החפץ מונח על מקום דע"ד? אלא ודאי צ"ל שידו למטה מג' נחשבת הנחה לחפץ דהחפץ מונח בארץ דהוי הנחה בדע"ד (וכ"מ ברמב"ם פי"ג הל"ו דכתב "כמי שהניח בארץ", ומשמע שקאי אחפץ).

ב. ועוד יש לדייק בדברי אדה"ז, א) דין הנ"ל בשלשל ידו למטה מג' לכאורה כתב רק לפי היש אומרים דידו ברשות אחרת הוי באותו רשות שנמצא בו, רק שאינו מונח שם כנ"ל, וקשה קצת דיש לאוקים דין זה גם לפי דעה הא' שנחשב היד מקו"פ מצד אגד יד, והיינו כרבא לפי' ר"י (וכן ציין אדה"ז התם שהוא כרבא לפי פר"י בתוס' שם) דאע"פ דאמרינן אגד יד, מ"מ למטה מג' מבטל דין אגד יד וכפי' תוס' שם כנ"ל, ולמה כתב אדה"ז דוקא לפי היש אומרים, בתור "לפיכך"?

ב) לפי דעה הא' התם, שידו מקו"פ מצד אגד יד כנ"ל מציין אדה"ז למג"א סי' ש"ץ (ן), כאביי צב, וכר' אבהו ה' ע"א, א"נ כרבא לפי פר"י בתוס' שם. אבל לא מציין להם בדין אגד יד עצמו, רק לאח"ז כשקאי בדין אחר, והוא דאם הוציא ידו לרשות אחרת וחפץ בידו, ונחה ידו באויר ר"ה ואח"כ הניח החפץ חייב (ואין אומרים שנחה תחילה במקום פטור לפטרו מדאורייתא ופ') לפי שהנחה על היד אינה חשובה הנחה אלא לחפץ שהונח עלי' ממקום אחר, אבל לא לחפץ שהיתה עליה מתחילה וכו' ובאמצע דין זה הביא המקורות לדעה א' הנ"ל. וקשה למה כתב בדין זה ולא בעצם שיטתם שיד ברשות אחרת מקו"פ מצד אגד יד? ובפרט שדין זה שאינו נחשב הנחה על ידו למעלה היכא שהיתה על ידו מתחילה אינו רק לפי דעה זו אלא גם לדעה שני' (רבא לפירש"י) אין היד מונח ברשות אחרת למעלה מג' וכמ"ש בהגהה התם?

ג) למה בכלל הביא ר' אבהו במקורות לדין אגד יד, אין זה נמצא בדברי ר' אבהו ולא קאי על זה כלל אלא ברשות א' שמונח למטה מג'? ורק לפי מ"ש תוס' שמסתמא ע"פ משנתינו ר' אבהו סבר כאביי דאמרינן אגד יד, וגם א"צ לדברי ר' אבהו אפי' מצד עצמם להלכה דלפי המסקנא ל"צ הנחה ביד למטה מג' דוקא, אלא הנחה ביד עצמה הוי הנחה במקום דע"ד, ומה בא אדה"ז להוסיף בזה?

והביאור בהנ"ל, דאדרבה קושיא הב' והג' מתורצת חדא בחבירתה, והיינו דגמר הסברת שיטת אביי נשלם רק ע"י דין שני, שאין הנחה ליד למעלה מג' לחפץ שהיתה עלי' מתחילה לפי דברי ר' אבהו. והביאור דמצד מח' אביי ורבא (לפי רש"י) רבא סבר שלא נח אף שנמצא ברשות שבו, ולפי אביי אינו אפילו ברשות שהיד נמצא בו, צ"ע אם לפי אביי זה טעם נוסף על הא דרבא (דגם אין לחושבו מונח) או שמטעם זה גרידא אינו מונח ברשות אחרת, שבכלל לא יצא לשם. והנפק"מ הוא בדין זה אם נח ידו באויר ברשות שהושיט ידו לשם, אם נחשב הנחה ליד (ולא כרבא) יהא מונח במקו"פ ואינו חייב בגמר הוצאה, ואם לאו יהא חייב כשגמר.

והכרעה לדין זה נמצא דוקא בדברי ר' אבהו, והביאור בזה שלפי מ"ש ר' אבהו נמצא שיד למטה מג' ברשות א' הוי הנחה וברשות אחרת לפי אביי אינו. ובביאור דין הנחה למטה מג' כתב אדה"ז שהוא חייב אע"פ שלא הניח החפץ בארץ שכל פחות מג' סמוך לארץ הוא בארץ וכאילו נחה ידו בארץ עצמה וידו היא באותה רשות לגמרי ע"כ.

ונמצא בדברי אדה"ז ב' דברים: א) שנחשב הנחה למטה מג' עי"ז שידו הוי כאילו נחה בארץ, וב) כתוצאה מהנחה זו נעשית ידו כאותה רשות לגמרי (ולא כמו שפירשתי לעיל שידו נעשה כאותה רשות לגמרי היא סיבה להנחה, אלא הוא מסובב שלאחר שידו נחה בארץ מונח, "וידו נעשה כאותה רשות" וכו'). והביאור בזה הוא עצמו הביאור לדברי ר' אבהו, שהחפץ מונח בידו וע"י הנחת היד למטה מג' נחשב החפץ מונח בקרקע, שלגבי הנחת החפץ היד עצמו נעשה כקרקע, וכמשמע מדברי רש"י שהבאתי לעיל ששלשל ידו למטה מג' הויא כקרקע

והיינו שמונח על היד, אלא שהיד הוי מקום ד' שהוא חלק מהקרקע שמונח עליו. וא"כ יובן שיטת אביי דאם סבר שידו ברשות אחרת אינו הנחה רק לפי שאגד בי' אבל בעצם שייך הנחה ביד, היכא דהשפיל למטה מג' מונח הוא בארץ וא"כ לגבי החפץ יש הנחה על כללות הקרקע (שהוא מקום ד') כנ"ל, וכתוצאה מהנחה לחפץ זו גם מצב היד נשתנה (לגבי החפץ) כאותה רשות לגמרי כנ"ל בהמשך דברי אדה"ז. וא"כ לפי אביי שלפועל אינו הנחה ברשות אחרת למטה מג' צ"ל שגם חסר הנחה ליד ברשות וכרבא שאין לומר שידו כרשות אחרת מונח הוא, וע"כ אין ליחשב הנחה אפי' לגבי החפץ.

(וזה שלפי רבא הוי הנחה ברשות אחרת למטה מג' ולא כן לפי אביי, היינו שלפי רבא אין חסרון דידו בתר גופו גריר אלא רק זה שאינו מונח בפועל (וכמו שפי' רש"י לעיל ג, א דל"ג ידו בתר גופו גרירא דיתירתא היא) וע"כ הכא כשנמצא למטה מג' נמצא שהוא מונח. אבל לפי אביי יש גם חסרון דידו בתר גופו גרירא, והיינו דאגד יד מגרע חסרון הנחה ג"כ, שאין לומר שידו מונח ברשות שהוא שגריר לרשות אחרת, וא"כ אף כשנמצא לפועל למטה מג' אין להשוותו הנחה שמ"מ אגד לרשות אחרת, ורק כשידו אתו ברשות א' ואינו אגד לרשות אחרת י"ל שהנחתו למטה מג' הוי הנחה כדין דר' אבהו).

ומתורץ דברי ר' אבהו לפ"ז (שהיד עצמו נעשה כקרקע והחפץ ממילא מונח על מקודם ד') וגם קושיא ב' וג' הנ"ל בדברי אדה"ז שרק ע"י דין זה וסברת דברי ר' אבהו יצא סברת שיטת אביי בשלימות. שאין בחסרון מצד אגב יד גרידא, כ"א גם אין היד מונח ברשות כסברת רבא כנ"ל.

ג. אמנם לפי שיטת ר"י בדברי רבא, שבעצם סבר אגב יד כאביי אלא סבר שאעפ"כ מונח למטה מג' כנ"ל, י"ל בא' משני אופנים: א) כנ"ל שלמטה מג' השתנתה היד לקרקע אותו רשות אפי' ברשות אחת או ב) אף שידו ברשות אחרת אגד אצל גופו, מ"מ למטה מג' החפץ נחשב מונח בקרקע ואינו נוגע מצב רשות היד, וכפ' אבני נזר בדברי רבא עצמו (לקמן ק, ב) התם במערכת קלוטה שהחפץ מונח על כל שהוא ונחשב שהקרקע עולה עד ג' והחפץ מונח עליו במקומו. (בפשטות נראה שזהו החילוק אם הקרקע עולה עד ג' שהחפץ מונח עליו נגד תכונות מה שנמצא עליו בפועל, או אם נחשב שהחפץ ירד עד הקרקע ממש, שזהו דוקא ע"י מה שמונח עליו בפועל, ואולי יש לחלק).

ועפ"ז מתורצת קושיא הא' הנ"ל בדברי אדה"ז, למה הביא דין למטה מג' שהיד נשתנה כרשות אחרת רק בי"א שידו כרשות שנמצא בו ולא לפי רבא כדעה הא' דסבר אגד יד שמי' אגד. דע"פ הנ"ל לפי רבא ע"פ פר"י מסתבר לומר דרבא סבר לשיטתי' דנחשב הנחה לחפץ בקרקע ולא צריך להיות ע"י תכונות מה שנמצא עליו בפועל וכדבריו בדף ק, ב ע"פ האבני הזר, ועוד מסתבר הוא יותר מלומר שאגד יד נשתנה למטה מג', וע"כ מסתבר שלפי' רבא ע"פ ר"י הוא כאופן הב' כנ"ל שמונח נגד מצב היד. לפיכך כתב אדה"ז דוקא לפי רבא ע"פ רש"י דהתם הוי לפי שהיד נעשתה כקרקע לגבי החפץ וכתוצאה מזו נשתנה היד ג"כ לגבי החפץ כנ"ל.

וכן לפי"ז יובן למה כתב בדין הנחה כשהיתה בידו מתחילה דאינו הנחה בלשון "אי נמי כרבא וכו'", ולא הביא סתמא כרבא ע"פ ר"י, והיינו אם רצה לפרש שרבא גם כן סבר כאביי שלמטה מג' נשתנה היד ברשות א' כר' אבהו וכנ"ל באופן הא' נמצא שאיו שום הנחה למה שהיתה מידו מתחילה שמונח דוקא כשהיד נשתנה, אבל לפי אופן הב' נמצא שיש הנחה אף כשהיתה בידו מתחילה, והיינו באופן הב' שמונח נגד רשות היד שעליו בסו"ס יש הנחה למה שהיתה בידו שתחילה (בדוחק קצת.

(וע"פ הרמב"ם שמשמע שלמטה מג' הניח החפץ במקום ד', י"ל לפי' תוס' ברבא שהחפץ מונח בקרקע נגד מצב היד שהוא מק"פ, או גם י"ל לפי רש"י ברבא שהיד עצמו כאותו רשות, רק שקאי בעיקר הדין, שלאחר שהיד מונח כקרקע נחשב החפץ מונח בקרקע במקום דע"ד, והצ"צ^[3] כתב שהרמב"ם סבר כרבא ע"פ רש"י והיינו דידו ברשות אחרת לא נח אבל נמצא ברשות שבו בפועל. ועפ"ז לכאורה יש לתרץ קושיית הרמ"ך (שם, פי"ג הל"ו) מדין לכתא ומיתנא דחשיב אגוד בידו ולא הוי הנחה, ומ"ש ידו בלא אמרינן אגב? דע"פ הנ"ל דווקא ע"י הנחתו ביד, שהיד עצמה נעשה כקרקע נחשב מונח בארץ משא"כ בלכתא ומיתנא אין לייחס החפץ לקרקע מצ"ע כי יש דבר אחר האוגדו לרשות אחרת, ואין לומר שמונח על הלכתא ומיתנא, וע"י על הקרקע).

ד. והנה הצ"צ (ד"ה פשט העני סעיף ב') הסתפק ברבא לפי הר"י אם רק נתבטל אגד יד למטה מג', או אפי' הניח על השולחן בר"ה י"ל דהוי הנחה ג"כ והניח בצ"ע.

וע"פ הנ"ל יש לומר שתלוי בב' אופנים ללמוד רבא לפי הר"י, אם היד נעשה כקרקע לגבי הנחת החפץ (כאביי ברשות א') או שהחפץ נתייחס לקרקע שלא כפי רשות היד. דאם צריך הנחה דווקא ע"י שהיד נעשה כרשות, זהו דוקא אי הוי כקרקע כנ"ל, ורק בכח למטה מג' סמוך לקרקע יכול לבטל אגד יד ולחדש רשות חדשה וכו', אבל אם רק צריכה הנחה לחפץ לקרקע ולאכפי רשות היד, י"ל דהוא דין בכל לבוד ואפי' לבוד (וכ"ש מונח) לשולחן נחשב מונח עליו אע"פ שהיד אגד לרשות אחרת.