סעיף ו - 1065
ידו הפשוטה למעלה מעשרה *
הרב אליהו נתן הכהן סילבערבערג
ראש מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא
א. כתב אדה"ז בשלחנו (סימן שמ"ז ס"ו) "ואם הוא עומד ברה"י וחבירו ברשות הרבים והניח החפץ ביד חבירו והיא גבוהה למעלה מעשרה שהוא מקום פטור, שניהם פטורים, שאף שלגבי חבירו עצמו אין יד שלו נחשבת לו מקום פטור לפי שנגררת אחר גופו העומד על קרקע רשות הרבים כמו שנתבאר, מכל מקום לגבי אדם אחר גם גופו הוא מקום פטור למעלה מעשרה .. ואם מוליכים דרך מעלה מעשרה לאיזו רשות היחיד הרי זה חייב מן התורה שהרי לגבי עצמו אין ידו נחשבת לו מקום פטור שהיא נגררת אחר גופו וכשעקר גופו ללכת הרי עקר החפץ מרשות הרבים והניחו אח"כ ברשות היחיד" (ואז מביא בזה שיטה שניה עיי"ש).
ובגליונות הערות וביאורים לפני שמנה שנים (תתקט, י, יא, יב וטו) דנו ושקו"ט בדברי אדה"ז הללו שחיוב הכנסה זו מרה"ר לרה"י הוה עי"ז "שעקר גופו ללכת", אשר משמעות הדברים הוא שאם רק הושיט ידו והכניס את החפץ עי"ז לרה"י לא הי' חייב, והשאלה היא, מדוע?
ביאור השאלה: בענין ידו של אדם העומד ברה"ר ופשוטה למעלה מעשרה טפחים ישנן כמה שיטות בראשונים; ישנן כאלו שסוברים שתמיד נגרר אחר גופו ונחשב לרה"ר (תורי"ד, והר"מ בן שניאור מובא בריטב"א), ויש כאלו שסוברים שתמיד צ"ל העקירה וההנחה למטה מעשרה דוקא, ולא מהני לזה ידו כשהיא למעלה מעשרה (תוספות במסכת עירובין).
ובחידושי הצ"צ (על סוגיין בשבת ה,א) מביא דשיטת הרשב"א הוא דידו שלמעלה מעשרה נחשב לרה"ר רק כשעושה עקירה או הנחה ע"י עקירת גופו או הנחתו דוקא (ולא ע"י השטת היד גרידא), ואילו שיטת המגיד משנה ואדה"ז הוא דידו נחשב לרה"ר רק לגבי עצמו, היינו עקירה והנחה שהוא עושה בעצמו, ולא לגבי אחרים, היינו עקירה או הנחה שהם עושים מתוך – או לתוך – ידו.
(והנפק"מ בין שתי שיטות אלו האחרונים הוה לענין רישא דמתניתין (בריש מכילתין) במקרה דפשט העני את ידו ולקח חפץ מתוך ידו של בעה"ב והחזירו אצלו, האם צריכים שיחזיר ידו לעצמו למטה מעשרה דוקא או לא; דלדעת הרשב"א יצטרך להחזירו למטה מעשרה דוקא מכיון שלא הי' כאן הנחת גופו, ואילו לפי אדה"ז ל"צ לזה דהא לגבי עצמו נחשב ידו לרה"ר כנ"ל).
ואשר לפכ"ז תמוה לכאורה מדוע מצריך אדה"ז עקירת הגוף דוקא בכדי להתחייב במקרה זה שמכניס את החפץ שבידו – שלמעלה מעשרה – לרה"י, הרי לכאורה זה הי' נכון לשיטת הרשב"א דוקא, אבל לא לשיטתיה של אדה"ז!? (ויעויי"ש בגליון תתקיא שכתבתי מה שכתבתי בביאור הדברים, אמנם כעת נ"ל לבאר הדבר באופן פשוט ומרווח יותר כמשי"ת)
ב. והנראה לומר בזה, דהא דמצריך אדה"ז עקירת גופו דוקא, אינו קשור בכלל לזה שיהא נחשב כמונח ברה"ר, דגם בלי עקירת הגוף ה"ה נחשב למונח ברה"ר בשלימות (ע"פ שיטת המ"מ ואדה"ז הנ"ל דלגבי עצמו הרי גם ידו שלמעלה מעשרה נגרר אחר גופו ונחשב למונח ברה"ר), אלא דהוא קשור לדיני עקירה והנחה; והיינו דמלבד זה שהוא נחשב למונח ברה"ר צריכים למעשה של 'עקירה' משם בכדי להתחייב, ועבור עקירה זו צריכים דוקא עקירת הגוף ולא עקירת היד לבד, כמשי"ת.
ויתבאר בהקדם: לעיל מיניה בסעיף ב' כותב אדה"ז "היה עומד באחת משתי הרשויות ופשט ידו לרשות חבירו ונטל החפץ מידו והוציא לרשות שעומד בו, אפילו לא הניחו בארץ, הואיל והוא מונח בידו הרי הוא כמונח בארץ שהיד נגררת אחר הגוף והגוף הוא עומד בארץ". ונשאלת השאלה, מדוע נוגע דבר זה שהחפץ הרי הוא כמונח בארץ? הרי גם אם הוא מונח בידו של האדם, הי' צריך להתחייב, דהרי ידו של אדם חשובה כדע"ד, ונמצא בתוך רה"י או רה"ר למטה מעשרה, אז מדוע נוגע לומר שהחיוב הוא מחמת זה ד"ה"ה כמונח בארץ"!?
ונראה פשוט דהביאור בזה הוא דאה"נ שהחפץ שמונח בתוך ידו נחשב למונח באותה רשות, אבל מ"מ חסר במעשה ההנחה מחמת זה שהיתה מונחת כבר ביד זה עוד קודם שהגיע להרשות, ולכן בכדי להתחייב צריך שתצא מידו ויונח בהרשות, ולזאת מבאר אדה"ז שאכן נחשב כאילו כבר יצא מהיד והונח על הארץ, ונתקיימה עי"ז מעשה ההנחה.
(וראה לשון אדה"ז בהמשך הסימן (אמצע ס"ז) "..לפי שהנחה על היד אינה חשובה הנחה אלא לחפץ שהונח עליה ממקום אחר, אבל חפץ שהיה עליה בתחלה ברשות זו והושיטה לרשות ב' ..").
ובאותיות פשוטות: בכדי להתחייב צריכים שיצא מתוך היד שעשה את ההוצאה (או הכנסה) ויונח ברשות השנייה, וזה לא נעשה באם ההנחה היא בתוך היד לבד, בל"ז שנחשב למונח בארץ (ואשר לפ"ז נמצא דבאם הניחו בתוך ידו של שני הנמצא באותה רשות אז הי' באמת מתחייב גם בלי זה דנחשב כאילו מונח בארץ, דהי' מספיק ההנחה בתוך היד גרידא).
ג. ויעויין לקמן בהסימן (המשך ס"ז) כשמביא אדה"ז השיטה דאגד יד לאו שמיה אגד, "וי"א שידו הפשוטה לרשות אחרת הרי היא לגמרי כאותה רשות אם רשות היחיד רשות היחיד אם רשות הרבים רשות הרבים .. אע"פ שאגודים בגוף העומד ברשות אחרת [הגה"ה: ומה שהפושט ידו מרשות לרשות וחפץ בידו אינו חייב עד שיניח הוא החפץ על גבי קרקע או ליד חבירו העומד שם אבל אם חבירו נטלו ממנו אף הוא פטור אף על פי שהחפץ מונח בידו שהיא חשובה כאותה רשות לגמרי והרי הוציא מרשות לרשות, זהו לפי שלא היתה עדיין הנחה לחפץ זה באותה רשות, שהנחת החפץ ביד אינה חשובה הנחה הואיל והיה בה מתחלה כמו שנתבאר]".
והיינו שגם כאן חוזר אדה"ז על יסוד זה שא"א להיות הנחה באותה יד שהי' מונח בה כבר לפני ההנחה.
אמנם הקשה ע"ז הרשד"ב לוין שי' (העו"ב גליון תתיח, ובספרו 'דובר שלום') דבאם ההסברה מדוע אינו חייב במקרה זו (כשהושיט ידו עם החפץ לרשות השני), הוה מחמת זה ד"אינה חשובה הנחה הואיל והיה בה מתחלה", אז מדוע אינו חייב במקרה שאדם אחר הניח חפץ בתוך ידו הפשוטה לאותה רשות, ואח"כ הכניס ידו לפנים? הרי כאן ישנה הנחה 'שלימה' לאותה חפץ שבידו באותה רשות, ועכשיו הכניסו לפנים!?
אלא דכבר היטיב להסביר דבר זה הרב הבלין שי' (העו"ב גליון תתיט) דכמו שישנה חיסרון זו – כשהחפץ הי' בידו בתחלה – בהנחה, כן ישנה לאותה חיסרון בעקירה ג"כ; דבמקרה שהשני הניחו לתוך ידו, ועכשיו הרי הוא מכניס ידו עם החפץ, נמצא דבמעשה עקריה שלו ליתא שום עקירה ממקומו, אחרי שהוא נמצא בידו עצמו גם לפני העקירה וגם לאחריה!
ואשר יוצא מכ"ז דגם בעקירה וגם בהנחה ישנה דין זה; דהחפץ צריך להיעקר ממקומו, ושיונח במקום חדש, ובאם מקומו הי' היד מעיקרא, או היד בסופו, חסר בהעקירה או ההנחה ולא היו חייבים על הוצאה כזו.
אלא דכשידו נמצא באותו רשות כמו גופו, הרי כשמונח בידו נחשב הוא למונח על הקרקע, ושוב הרי גם עקירה ממצב כזה, וגם הנחה במצב כזה, מהני לחייב אותו, מאחר שנחשב כאילו נעקר מן הארץ והונח בארץ ע"י ידו, ונמצא שהי' עקירה ממקום אחד והנחה במקום שני ע"י היד שלקחו מארץ והניחו בארץ.
ד. ודאתינן להכא יש לחקור ולברר עוד אחת;
כשאומרים דחפץ שמונח על ידו – שנמצא באותו רשות כמו גופו – "הרי הוא כמונח בארץ שהיד נגררת אחר הגוף והגוף הוא עומד בארץ", יש לחקור, האם הפירוש הוא דהוה כמונח בארץ במקום רגליו (דכיון שהוא מונח על הארץ מחמת זה שגופו עומד בארץ, א"כ הרי הנחתו בארץ הוא באותו מקום שרגליו עומדים שם), או דהפירוש הוא דבמקום שהוא נמצא, שם הוא כאילו מונח על הארץ (מחמת זה שגופו עומד בארץ, והוא נגרר אחריו להחשב ג"כ כמונח על הארץ).
וגם זה נראה דיש להוכיח מתוך הנ"ל; דאם הפירוש בהנחת החפץ הוא שהוא מונח במקום רגליו, אז נמצא דכשעקר ידו להוציאו לחוץ, הרי לעולם לא עשה עקירה בהחפץ ממקומו עד לאחרי שכבר הוציאו מרשותו, דהא כל זמן שמעביר ידו, לא נעקר החפץ ממקומו הראשון שהוא על הארץ במקום רגליו!
(ואף שהי' אפשר לדון ולומר דהעקירה ממקומו בארץ באה בעת שהיד יוצא עם החפץ מהרשות, דאז כבר אינה נגררת אחרי גופו העומד בארץ, אמנם לכאורה יהי' זה חידוש גדול ביותר לומר כך, שהחפץ נחשב למונח בארץ במקומו כל זמן העברת היד, ונתחדשה העקירה באמצע מעשה ההעברה כאשר יוצא מרשות לרשות).
ולכן נראה לומר כאופן השני; דהחפץ נחשב למונח על הארץ במקומו שהוא נמצא בו, ושלכן כשעוקר ידו ממקומו להוציאו לחוץ, הרי בזה עקר החפץ ממקומו בארץ, ושוב ע"י ההוצאה וההנחה ברשות השני מתחייב עליה.
ה. ואשר לפכ"ז נחזור לראש דברינו, למקרה שהיתה ידו פשוטה למעלה מעשרה ברה"ר, די"ל דישנה חילוק בין מצב זה למצב של ידו למטה מעשרה שעם גופו (או ידו עם גופו ברה"י); דאע"פ דבשניהם אומרים דהיד נגרר אחרי הגוף, עד שנחשב למונח על הארץ, אמנם החילוק ביניהם הוא פשוט: דבעוד שבידו שבתוך עשרה י"ל – כנ"ל – דהוא נחשב למונח במקומו שהוא נמצא, אמנם כשידו הוא למעלה מעשרה, אז כבר א"א לומר שנחשב למונח במקומו, דהרי אותו מקום באמת אינו רה"ר אלא מקום פטור! וע"כ צ"ל דכאן הרי ההנחה בארץ הוא במקום עמידת הרגלים, דלכן נחשב כמונח ברה"ר.
ואם כנים הדברים יתבאר היטיב דברי אדה"ז דבמקרה כזה הרי בכדי להתחייב על הכנסה, הוא דוקא "כשעקר גופו ללכת", דרק אז "הרי עקר החפץ מרשות הרבים והניחו אח"כ ברשות היחיד", והוא משום דרק ע"י עקירת הגוף נעקר החפץ ממקומו על הקרקע שהוא במקום הגוף (ודלא כבמקרה של ידו בתוך עשרה, דאז הרי גם ע"י עקירת היד גרידא כבר עקר החפץ ממקומו בארץ) כמשנ"ת.