סעיף א-ג - 1027

הגדרת תנאי "לאלתר" לעניין בורר

הרב שמעון גדסי

מחב"ס שמירת השבת
ר"מ ומשגיח בישיבת תו"ת רמת אביב

בשו"ע סי’ שי"ט סעיפים א־ג הביא רבינו ג' תנאים בברירה כדי לא לעבור על מלאכת בורר, כדלהלן: א) בורר אוכל מתוך פסולת. ב) בורר בידו. ג) בורר לאלתר.

ובתנאי השלישי כתב רבינו "ואינו קרוי לאלתר, אלא סמוך לסעודה ממש. אבל אם לא יאכל עד לאחר שעה אסור. אך כל שהוא סמוך לסעודה, מותר לברור לצורך כל אותה סעודה, אף על פי שתימשך איזה זמן, ואפילו אחרים מסובין עמו, מותר לברור לצורך כולם. ואם נשתייר מברירתו עד לאחר הסעודה אין בכך כלום, כיון שבירר בהיתר, ובלבד שלא יערים".

והנה בהגדרת "לאלתר", מחד גיסא כותב רבינו בהתחלה שהוא "סמוך לסעודה ממש", ומשמעותו שברירה במהלך השעה הסמוכה לסעודה, אינו בגדר "לאלתר" והרי זה אסור. לאידך גיסא, מהמשך דברי רבינו "אם לא יאכל עד לאחר שעה אסור", מובן שבתוך השעה הסמוכה לסעודה, הרי זה בכלל "לאלתר" ומותר, ורק לאחר השעה אסור.

ולהוסיף שבסוף ס"ד כתב רבינו הגדרה נוספת ל"לאלתר" "וצריך ליזהר שלא לברור, עד לאחר יציאה מבית הכנסת שיהא סמוך לסעודה ממש, ואז מותר לברור כל מה שצריך לאכול ממנו באותה סעודה". וכ"ה בסי' שכא ס"י "ועכ"פ צריכים ליזהר שלא יתחילו עד אחר יציאה מבית הכנסת, שצריך שיהא סמוך לסעודה ממש". אלא שבפשטות הגדרה זו היא ביאור למילים "סמוך לסעודה ממש", שהרי כותב בהמשך למילים "לאחר יציאה מבית הכנסת" "שיהא סמוך לסעודה ממש".

והנה יש להקדים תחילה ביאור משמעות "שעה" שכתב רבינו, מפני שניתן לבארו בב' אופנים[1], כדלהלן:

אופן הא' זוהי שעה ממשית, פרק זמן מסויים (בין[2] אם זוהי שעה המוסכמת של 60 דקות ובין אם זוהי שעה זמנית וכדומה), ועל זה כתב רבינו ש"לאחר שעה אסור" ומשמעותו שבתוך השעה הסמוכה לסעודה אין זה בורר, ומותר לברור. אכן, כך הכריע ה'אגלי טל' במלאכת בורר ס"ה (בדברי המרדכי) "אינו נקרא לאלתר אלא עד שעה סמוך לברירתו. ואם מיסב תיכף בסעודה, אף שיתמהמה באכילת שאר דברים יותר משעה עד שיגיע לאכול הדברים הנבררים מותר לברור לצורך כל אותה סעודה, כיון שמיסב תיכף בסעודה סמוך ממש לברירתו. ואם אינו מיסב תיכף ממש, לא יברור רק מה שיאכל בתוך שעה סמוך לברירתו", והביאו גם בקצוה"ש סי' קכה בדה"ש ס"ק ה. ודומה לזה כתב גם הבן איש חי (שנה ב' פרשת בשלח אות א, ומקורו בשו"ע רבינו) "אם בורר לסעודה שמתחיל בה אחר פחות משעה מותר, אע"פ שהסעודה שאוכל בה נמשכת להרבה שעות מותר".

אופן הב' שעה הוא פרק זמן כלשהו. ועל זה כתב רבינו שברירה שהוא אינו לאלתר, כלומר אינו סמוך לסעודה, אלא הוא בשביל לאחר זמן הרי זה אסור. אם כן נמצא לפי זה שאין היתר כלל לברור בתוך השעה הסמוכה לסעודה, שהרי אסר רבינו ברירה בשביל לאחר זמן, אלא נדרש לברור "סמוך לסעודה ממש" דווקא. אכן, כך משתמע מדברי הב"י בהבנת דברי המרדכי בריש סי' שיט, וכך למד בשבת כהלכה פי"ב ביאורים יג בדברי רבינו.

וצ"ע באופן הא': א) מדוע כותב רבינו, וחוזר על זה מספר פעמים שהברירה צריכה להיות "סמוך לסעודה ממש", והרי בתוך השעה הסמוכה מותר לברור? במיוחד שלא הסתפק רבינו במילים "סמוך לסעודה" והוסיף את המילה "ממש"? ב) מדוע בס"ד הזהיר רבינו "שלא לברור, עד לאחר יציאה מבית הכנסת", והרי בתוך השעה הסמוכה לסעודה, אין זה בורר? 

ובאופן הב' צ"ע: א) מדוע הוסיף רבינו את המילים "אבל לאחר שעה אסור", ומה היה חסר בהבנה במילים הקודמות "ואינו קרוי לאלתר, אלא סמוך לסעודה ממש"? במיוחד שמילים אלו פוגעות בהגדרה "סמוך לסעודה ממש"? ב) מה משמעות ההיתר ש"לאחר יציאה מבית הכנסת" והרי זה סוף סוף אינו מחייב שהוא "סמוך לסעודה ממש", שהרי ייתכן ברירה שלוקחת כמה רגעים בלבד, וכן ייתכן הליכה של דקות ארוכות מבית הכנסת לבית, ונמצא שישנו בזה היתר לברור פרק זמן כלשהו לפני הסעודה. אלא שעדיין ניתן לומר (בדוחק עכ"פ) שהגדרה זו היא משמעות למילים "סמוך לסעודה ממש" כפי שביארתי.

ונראה לענ"ד שלושה אפשרויות בהבנת דברי רבינו. ולצורך זה, יש להקדים תחילה את הדעות המובאים בראשונים בגדר "לאלתר". ובהשקפה ראשונה, נראה שקיימות בזה חמש דעות, כדלהלן:

א) לברור ולאכול מיד ללא שהיה. ראה בירושלמי פרק כלל גדול (מט,א) בפירוש ה'פני משה' "וברייתא דקתני בורר ומניח על השולחן לאו להניחו לאח"כ הוא דקאמר, אלא כגון שהיו אורחין אצלו, ומה שמניח על השולחן הן אוכלין ראשונה ראשונה". וכ"ה בפירוש 'קרבן העדה', "היינו שהאורחים אוכלים מיד מה שמניח על השולחן דה"ל כבורר ואוכל מיד".

וכן נראה בדעת הראב"ן בפירושו הראשון שהובא בהגהות מרדכי, וז"ל "לברור ולהניח כמלא פיו ולהכניסן בפיו, אי נמי לברור כדי סעודתו להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר". יתירה מזו, גם בפירוש השני (בדעת הראב"ן) כתב הב"י שההיתר בזה הוא כדי לאכול מיד דווקא (והבין זאת גם בפשט הרמב"ם), וז"ל "ומשמע (ברמב"ם) דלא שרי אלא לברור כדי לאכול מיד אחר ברירתו כדברי המרדכי".

ב) לברור כל זמן שיושב על השולחן. ראה דעת רבינו חננאל וז"ל "ולאלתר דאמר אביי כל זמן שיושב על השולחן ואוכל". והביאו ברא"ש, בר"ן, ברמב"ן, בריטב"א באור זרוע (ח"ב סי' נט), בארבי"ה (סי' רכג), וכ"ה במגיד משנה על הרמב"ם פ"ח הי"ג וז"ל "ופירוש לאלתר כתב ר"ח ז"ל שיעור מה שמיסב על השולחן באותה סעודה בלבד". וכן כתב המאירי וז"ל "ופירשו בתלמוד המערב כל זמן שהוא מיסב על השולחן. ולאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שהוא מיסב ודעתו לאכלם או להאכילם לבני שולחן קודם עקירת שולחן לאלתר הוא, ומותר".

ג) לברור לפני הסעודה, ובסמיכות אליה דווקא. ראה מ"ש הרמ"א בדעת רבינו חננאל ש"כל מה שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה מיד מקרי לאלתר". (וראה עוד מה שהקשה בזה בספר 'מעייני ישועה' לרב ישועה הכהן, שהיתר הברירה הוא כל זמן שיושב על השולחן ומנא ליה להרמ"א שלפני הסעודה בסמיכות אליה מותר לברור, ונשאר שם בצ"ע. וכן ראה עוד בספר 'תורת שבת' לרב יעקב וויל "ולפי שיש בזה דררא דאיסור דאורייתא לכן לא הכריע המחבר, ורק הרמ"א הכריע דגם לפני הסעודה מותר . ומי שאינו רוצה להכניס ראשו בין המחלוקת בדבר שיש בו דררא דאיסור דאורייתא לא יברור אף לפני הסעודה, רק קודם שאוכלים את המאכל הזה". 

ד) לברור תוך שעה הסמוכה לאכילתו. ראה מ"ש בזה הפמ"ג משב"ז סי' קא "לאלתר היינו קודם סעודה שעה מה לאותה סעודה וודאי איצטריך לאשמעינן דשרי לכתחילה". וראה עוד ב'אגלי טל' ש(לא הסכים עם הבנת הב"י בדברי המרדכי ו)כתב "א"כ ה"נ יש להוכיח מהמרדכי מדקאמר אבל לאחר שעה אסור, דתוך שעה מותר". וכן פסק הבן איש חי, כפי שנתבאר.

ה) לברור לצורך הסעודה הקרובה. ראה דעת רבינו ירוחם (והביאו הב"י) "ואפילו ביד שאמרנו דמותר דוקא לאלתר, כלומר לאותה סעודה. אבל לבו ביום כלומר שבורר ומניח לצורך סעודה אחרת של אותו יום בעצמו אסור".  

והנה המחבר בשו"ע שלו סתם דבריו בגדר “לאלתר” וכתב "ואם בירר בידו כדי לאכול לאלתר מותר". אבל בב"י כתב "ומשמע דלא שרי (הרמב"ם) אלא לברור כדי לאכול מיד אחר ברירתו כדברי המרדכי. ואפשר שכל שבורר לצורך סעודה, כל זמן שמיסב באותה סעודה חשוב לאלתר כדברי רבינו חננאל". נמצא שלדברי הב"י המרדכי ורבינו חננאל חולקים האם היתר הברירה הוא מיד או "כל זמן שמיסב באותה סעודה". ונראה שסתם את דבריו בשו"ע, מפני שלא רצה להכריע בגדר "לאלתר" האם הוא כדברי המרדכי או שמא כדברי רבינו חננאל.

והרמ"א הוסיף על דברי המחבר וכתב "וכל מה שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה מיד מקרי לאלתר. ואפילו אחרים אוכלים עמו שרי". נמצא שהכריע כדברי רבינו חננאל ש"כל זמן שמיסב באותה סעודה חשוב לאלתר" (ולא כהמרדכי), אלא שהוסיף בדעת רבינו חננאל שהגדר "לאלתר" הוא גם לפני הסעודה, ובתנאי שזה "מיד", כלומר סמוך ממש לסעודה.

אלא שניתן לבאר את גדר לאלתר (ברמב"ם) הן כדעת המרדכי והן כדעת רבינו חננאל. ולפי הבנה זו של הב"י בדברי המרדכי (שהיתר הברירה הוא מיד דווקא), מ"ש המרדכי בהמשך דבריו "אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר" אין המשמעות לשעה ממש, אלא הוא זמן "עניני", שאם אינו בורר מיד אלא לאחר זמן, נעשה כבורר לאוצר. ונראה שלא רצה המחבר להכריע בזה בשו"ע האם כדעת המרדכי או כדעת רבינו חננאל, ולכן סתם בשו"ע בסעיף א את היתר הברירה במילה "לאלתר".

וצ"ע בדברי הרמ"א, האם בהכרעת דבריו כרבינו חננאל, חולק על הב"י שחשש גם לדברי המרדכי? במילים אחרות: האם אכן דעת המחבר והרמ"א היא ע"ד מ"ש בספר 'תורת שבת' "ולפי שיש בזה דררא דאיסור דאורייתא לכן לא הכריע המחבר, ורק הרמ"א הכריע דגם לפני הסעודה מותר".

ונראה לענ"ד בדעת רבינו שהבין את המרדכי באופן אחר ממה שלמדו הב"י, כלומר, המרדכי אינו חולק על רבינו חננאל אלא דעתם אחד הוא בגדר "לאלתר" להתיר לברור סמוך לסעודתו (במיוחד שלאפושי פלוגתא לא מפשינן). שהרי המרדכי כתב "אי נמי לברור כדי סעודתו להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר", ומשמעותו שניתן לברור כמות מספיקה לצורך הסעודה שסועד (ואין צריך לאכול מיד מה שברר), אלא שצריך לברור סמוך לסעודתו ממש, כך שיוכל בהמשך לברירתו להתחיל מיד את סעודתו. ובכך נמצא שפסק ההלכה שכתב הרמ"א והביאו בשו"ע רבינו הוא בהתאם לדברי המרדכי שחשש לו המחבר וכן כדעת רבינו חננאל שהביאו את פסיקתו רוב הראשונים.

ולכן, סגנן רבינו הלכה זו והוסיף את לשון המרדכי, בתוך פסק הרמ"א המבוסס על דברי רבינו חננאל. וזה לשון רבינו בהתחלה כתב את הגדרת "לאלתר" "ואינו קרוי לאלתר, אלא סמוך לסעודה ממש" והוא בהתאם לפסק הרמ"א שכתב "וכל מה שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה מיד מקרי לאלתר". ולאחר מכן כתב את לשון המרדכי (באופן שלילי) "אבל אם לא יאכל עד לאחר שעה אסור", ומשמעות ה"שעה" כאן הוא כהבנת הב"י פרק זמן כלשהו (שהרי הצריך הב"י לאכול מיד דווקא). לאחר מכן המשיך רבינו לבאר את גדר "לאלתר" כשבורר סמוך לסעודה במילים "אך כל שהוא סמוך לסעודה מותר לברור לצורך כל אותה סעודה, אף על פי שתימשך איזה זמן" והוא בהתאם למ"ש הב"י "כל שבורר לצורך סעודה כל זמן שמיסב באותה סעודה", ובסוף כתב רבינו "ואפילו אחרים מסובין עמו מותר לברור לצורך כולם" והוא בהתאם למ"ש הרמ"א "ואפילו אחרים אוכלים עמו שרי".

וראה עוד ב'אגלי טל' שהרבה להוכיח והסיק ג"כ בדברי המרדכי שסובר כרבינו חננאל וז"ל "הרי שדעת המרדכי ג"כ דלצורך אותה סעודה כל זמן שמיסב בה חשוב לאלתר". אלא שהוסיף להוכיח שם שלדעת ראב"ן במרדכי משמעות לאחר שעה הוא שעה ממש. וראה עוד מה שהקשה בזה בשבת כהלכה על דברי ה'אגלי טל' בתוספת ביאור לפי"ב אות י.

אפשרות נוספת ניתן ללמוד בדברי רבינו, והוא, כיון שישנם חמש דעות בהגדרת "לאלתר", ע"כ נקט רבינו את הדעה העיקרית המובאת ברמ"א לגדר "לאלתר" והוא הברירה בהיתר לכתחילה "סמוך לסעודה ממש". אלא שמ"מ בשעת הצורך ניתן להרחיב את משמעות "סמוך לסעודה" (ע"פ מ"ש המ"א בסי' שכא סקט"ו) להתחיל לברור לאחר היציאה מבית הכנסת, אבל לפני היציאה מבית הכנסת, בזה הדגיש רבינו "צריך להיזהר שלא לברור" (ראה הדגשה זו הן בסי' שיט והן בסי' שכא). ומ"מ כשיש כמות גדולה של ברירה, כגון כשיש ריבוי אנשים הסועדים על השולחן, כך שלא ניתן להסתפק בברירה לאחר היציאה מבית הכנסת (ובכלל איסור ברירה הוא קילוך הירקות, כך שייתכן שאין מספיק זמן לקלף את הירקות ולחתכם לסלטים וכו') בזה כתב רבינו שניתן לסמוך על דעת המרדכי (כהבנת האג"ט, וכהבנת הבן איש חי) ומותר לברור עד שעה סמוך לסעודה. אבל אם מתחיל את הסעודה לאחר שעה אסור לברור, גם אם יש לו כמות גדולה לברור ולא יהיה לו מספיק זמן להתכונן לסעודה.

וכעין זה כתב בשש"כ פ"ג סס"ט (ע"פ המ"ב סק"ו) אלא ששם לא הגביל זאת בשעה והתיר לברור כפי הנדרש ובלבד שיהיה סמוך לסעודה. וע"פ הבנה זו בדעת רבינו נמצא שגם אם נדרש לו זמן של יותר משעה סמוך לסעודה כדי לברור לכל הסועדים, יהיה אסור לו לברור, מפני שאין זה "סמוך לסעודה ממש". וע"כ יצטרך בעה"ב להתארגן היטב לצורך הסעודה, לדאוג לעוד אנשים שיבואו לברור בתוך השעה סמוך לסעודה. 

וראיתי להעיר עוד שלשון זה (לאכול אחר שעה) המובא במרדכי ומצאתי גם ברש"י על הרי"ף שכתב "ולבו ביום (לא יברור) לאכול לאחר שעה אפילו לבו ביום". ולפלא שלא ראיתי כלל שמציינים לדברי רש"י אלו, לא בפוסקים השונים, ולא במקורות לדברי רבינו. ואכן אולי הוא הסיבה שהיה חשוב לרבינו להכניס המילים "אבל לאחר שעה אסור" בגדר "לאלתר", מפני שמילים אלו נשענות הן על רש"י והן על המרדכי. ויש לסמוך על משמעות זו, ש"תוך שעה מותר" בעת הצורך כפי שביארתי.

אפשרות נוספת ניתן ללמוד בדברי רבינו והוא בהקדים דיוק נוסף בגדר "לאלתר", בדין "בורר אוכל מאוכל" (בהמשך שו"ע שם, סעיפים ה־ו), שכתב רבינו גם בזה שתי לשונות: א)"ולכן צריך לברור . . לאלתר . . ואם בוררו ומניחו לאכלו לאחר זמן, אפילו לבו ביום חייב". נמצא דין זה בהשוואה לדין ברירת אוכל מפסולת המובא בשו"ע שם ס"ב "הבורר אוכל מתוך הפסולת שלא לאכול לאלתר, אלא להניחו לאכלו לאחר זמן אפילו בו ביום . . חייב". ולכאורה[3], כפי שההיתר בברירת אוכל מתוך פסולת הוא דווקא "סמוך לסעודה ממש", כמו כן בהיתר ברירת אוכל מאוכל הוא דווקא "סמוך לסעודה ממש". ב) "אסור לברור בידו, אלא אותו המין שרוצה לאכלו לאלתר, ולא מסעודה לסעודה". ומזה משמע, לכאורה שהאיסור הוא דווקא מסעודה לסעודה. אבל לצורך הסעודה הקרובה יכול לברור, אפילו כמה שעות לפני הסעודה.

ובפשטות הדיוק בלשון רבינו בברירת אוכל מאוכל (שאיסור בורר בו הוא דווקא מסעודה לסעודה), הוא ע"פ מ"ש הב"י בהבנת דברי הרמב"ם וז"ל "נראה מדבריו שיש חילוק בין בורר אוכל מתוך פסולת לבורר אוכל אחד מאחר, דבבורר אוכל מתוך פסולת חייב, ובבורר אוכל אחד מאחר לא מתחייב אא"כ בירר שחרית לאכול בין הערביים. אלא שאיני יודע מנין לו חילוק זה, ואם לא נתכוון לכך קשה אמאי פלגינהו בתרתי". ומ"מ הביא המחבר חילוק זה (בין ברירת אוכל מפסולת לברירת אוכל מאוכל) להלכה בשו"ע, שבס"ב כתב "הבורר אוכל מתוך הפסולת בידו להניחו אפילו לבו ביום, נעשה כבורר לאוצר וחייב". ובס"ג כתב "היו לפניו שני מיני אוכלים מעורבים, בורר אחד מאחד ומניח לאכול מיד, ואם בירר והניח לאחר זמן אפילו לבו ביום, כגון שבירר בשחרית לאכול בין הערביים חייב". וכתב על זה המ"א סק"ו "היינו מסעודה לסעודה וכמ"ש, עיין ב"י".

ונראה לי שניתן לדייק בדברי רבינו, שכתב רבינו "לצדדים", כלומר האופן שישנו היתר ברור לברור (גדר "לאלתר") הוא “סמוך לסעודה ממש” "ועל כן צריך להיזהר שלא לברור עד אחר יציאה מבית הכנסת". והאופן שישנו איסור ברור לברור, הרי הוא שונה בין ברירת אוכל מפסולת לברירת אוכל מאוכל (כפי שכתב הב"י והמ"א), שבברירת אוכל מפסולת אם בירר כדי לאכול לאחר שעה דווקא, עובר על איסור בורר, ובברירת אוכל מאוכל הוא כש(אינו בורר לצורך הסעודה הקרובה אלא) בורר לצורך הסעודה הבאה.

אבל בברירת אוכל מפסולת בתוך השעה הסמוכה לאכילה וכן ברירת אוכל מאוכל לצורך הסעודה הקרובה כשאינו בורר סמוך לסעודה, אע"פ שלא התיר רבינו לברור, מכל מקום גם לא רצה רבינו לכתוב בזה איסור ברור.

והנפק"מ בזה הוא כדלהלן:

א) מי שברר בשגגה כתב רבינו בסי' שיח ס"א "המבשל בשבת או שעשה אחת משאר[4] מלאכות במזיד . . וכן אם היה שוגג אסור בו ביום גם לאחרים . . אבל לערב מותר גם לו מיד". וזה מה שחידש רבינו באמרו בברירת אוכל מפסולת "אבל לאחר שעה אסור", מפני שאם ברר בשגגה בתוך שעה אין לאסור לאכול את האוכל בשבת (ולהמתין למוצ"ש), מפני שאין בזה איסור ברור. וכן בברירת אוכל מאוכל כתב רבינו "ולא מסעודה לסעודה", מפני שאם ברר בשגגה זמן מה לפני הסעודה לצורך הסעודה הקרובה אין לאסור לאכול את האוכל בשבת (ולהמתין למוצ"ש), מפני שאין בזה איסור ברור.

ולהעיר שדין זה הוא ע"ד מ"ש רבינו בסי' רנג סכ"ה ש"אם החזיר אפילו הישראל בעצמו למקום . . שיש בה חיוב חטאת, מכל מקום כיון שיש מתירים אפילו לכתחילה, יש לסמוך על דבריהם בדיעבד". וגם בדין ברירת אוכל מפסולת כיון שהמרדכי מתיר לברור בתוך שעה (כהבנת האג"ט והבא"ח), אם ברר בשגגה בתוך שעה הסמוכה לאכילה, הכריע רבינו שאין לאסור את האוכל, וכן בדין ברירת אוכל מאוכל כיון שהב"י והמ"א התירו לברור לצורך הסעודה הקרובה, אם ברר בשגגה אין לאסור את האוכל (ולהעיר עוד ממ"ש רבינו בקו"א שם סק"ט ובסי' שיח ס"ט, ואכמ"ל).

ב) כשמעשה הברירה (לצורך סעודת השבת) נעשית ע"י גוי, אם בורר אוכל מפסולת מותר לברור על ידו בתוך שעה הסמוכה לאכילה, וכן אם בורר אוכל מאוכל מותר לברור על ידו לצורך הסעודה הקרובה, שהרי (אע"פ שלא התיר זאת רבינו ליהודי לברור בזמן זה, מכל מקום) לא אסר זאת רבינו במפורש משום מלאכת בורר, מפני שחשש לדעות המקילות, לענין ברירה ע"י הגוי.

ג. כשמעשה הברירה הוא לצורך חולה, באופנים שהתירו לעשות לצרכו מלאכה שאינה אסור מהתורה, גם בדיני ברירה, יהיה מותר לברור לצורכו אוכל מפסולת בתוך השעה הסמוכה לאכילה, וכן יהיה מותר לברור לצורכו אוכל מאוכל לצורך הסעודה הקרובה, מפני שבמקרה זה יש לסמוך על הדעות המקילות לברור בתוך זמן זה, ועל כן נמנע רבינו לאסור זאת במפורש משום מלאכת בורר, אף על פי שבמקרה רגיל הצריך רבינו לברור דווקא "סמוך לסעודה ממש".

המורם מכל הנ"ל, נלע"ד, כדלהלן: א) היתר הברירה הוא סמוך לסעודה דווקא. ב) בכלל זה יכול להתחיל לברור לאחר יציאת המתפללים מבית הכנסת, אבל לפני היציאה מבית הכנסת אין לברור. ג) אם ישנם ריבוי סועדים ניתן להקדים לברור לפי הצורך, ובלבד שיהיה סמוך לסעודה. ומ"מ יש מקום להחמיר שלא להתחיל לברור עד שיגיע פחות משעה סמוך לסעודה. ד) בתוך השעה הסמוכה לסעודה ניתן לברור אוכל מפסולת (וכן ניתן לברור אוכל מאוכל לצורך הסעודה הקרובה) ע"י גוי או אפילו ע"י יהודי לצורך חולה. ה. אם בירר אוכל מפסולת בשגגה בתוך שעה הסמוכה לסעודה (וכן אם בירר אוכל מאוכל לצורך הסעודה הקרובה) יכול לאכול ממנו בשבת ואי"צ להמתין למוצ"ש.