סעיף ה - 1058 [גליון]

מוקצה בשבת (גליון)

הרב וו. ראזענבלום

תושב השכונה

בגליון טז (א'נה) כתבתי לתרץ מה שהקשה הרב מ.צ. שי' בגליון יד (א'נג) מה שנראה לו כסתירה בדברי כ"ק אדמוה"ז בשו"ע, שבסימן רעז סעיף ה' אסר טלטול מן הצד בנר של שמן, שכתב שם, שטבלא ששכח והניח נר של שמן עליו אסור לנערו שא"א שלא יתקרב או יתרחק השמן קצת מן הפתילה ויתחייב משום מבעיר או מכבה.

וכן בסימן רסה ס"ו כתב רבינו שאם הי' נר של שמן תלוי אסור ליטול דבר המותר מעליו פן יתנדנד הנר קצת ויתקרב או יתרחק השמן קצת מן הפתילה ויתחייב משום מבעיר או מכבה.

ואם כן, רואים מזה שבנר של שמן אי אפשר לישראל לטלטלה על ידי טלטול מן הצד.

ושואל על זה ממ"ש רבינו בסימן רעו ס"ט שנר של שמן מותר בטלטול מן הצד, כגון באחורי ידיו או בין אצילי ידיו.

וכתבתי שם בקובץ הנ"ל לתרץ:

שכשמטלטל הנר באחורי ידיו או בין אצילי ידיו מובן שמטלטל בנחת באופן של תתקרב או תתרחק הפתילה מן הנר, ויש לו שליטה על הנר כל זמן שמטלטלו, ואין כאן פסיק רישי'. משא"כ בסימן רעז ס"ה, כשמנער את הנר אין לו שליטה עליו ויש כאן פסיק רישי'.

וכן אין סתירה מסימן רס"ה ס"ו שאסור ליטול דבר המותר מנר שהי' תלוי, שגם שם אין לו שליטה על הנר לאחר שלקח הדבר המותר מעליו והתחיל להתנדנד, ואין בכוחו לפעול שלא יתנדנד הנר שלא יהי' פסיק רישי' ע"כ מה שכתבתי לתרץ שאלתו.

ועל זה כתב בגליון יז (א'נו), וז"ל:

הנה בסימן רעז ס"ה (טבלא ששכח והניח נר של שמן עליו) היא פסיק רישי' גמור דהא כתב שם אדה"ז "לפי שא"א שלא יתקרב . . יתרחק", אבל בסימן רסה ס"ו (אם הי' נר של שמן תלוי) אינו פסיק רישא גמור, דהא כתב שם "פן יתנדנד הנר קצת", וחשש של "פן" הוא היפך של פסיק רישי', וא"כ הקושיא היא באם בנר תלוי יש חשש של "פן יתנדנד קצת", א"כ הסברא נותנת דבנר באחורי ידיו או בין אצילי ידיו ג"כ צריך לחשוש פן יתנדנד הנר קצת.

ומזה הטעם לא שאלתי מסעיף זה גופא שיש סתירה מרישא לסיפא, דהא אין כאן סתירה דבסיפא אין כאן פסיק רישי' כלל, וברישא א"א לנער נר של שמן בלי פסיק רישי', עד כאן דבריו.

כפי שנראה מדבריו חזר בו ממה ששאל בתחילה הן מסימן רעז ס"ה והן מסימן רס"ה ס"ו. שהרי כתב בפירוש "וברישא א"א לנער נר של שמן בלי פסיק רישי'", וממילא אין סתירה מסימן רעו ס"ט ששם התיר רבינו לטלטל הנר מן הצד, כגון באחורי ידיו או בין אצילי ידיו משום ששם אין פסיק רישי'.

רק נשארה שאלתו עלי במה שאני כתבתי שגם בסימן רסה ס"ו בנר של שמן תלוי שאסור ליטול דבר המותר מעליו פן יתנדנד הנר קצת, שזה פסיק רישי'. ושואל על זה, שהרי לשונו של רבינו שם היא "פן יתנדנד הנר קצת", וחשש של "פן" הוא היפך פסיק רישי'.

ואם כן, הדרא קושיא לדוכתא. אם רבינו אסר בסימן רסה ס"ו ליטול דבר המותר מנר של שמן תלוי הגם שאינו פסיק רישי' (שהרי כתב "פן יתנדנד") למה לא אסר בסימן רעו ס"ט ליטול הנר מן הצד כגון באחורי ידיו או בין אצילי ידיו, ולמה אין חוששים כאן, אפילו אם אינו פסיק רישי' שפן יתנדנד הנר קצת.

והנה הן אמת כדבריו שהלשון "פן" הוא היפך של פסיק רישי', אבל נראה באיזה מקום כתב רבינו הלשון "פן".

אם הי' הלשון שם בשו"ע: "פן יתנדנד קצת ופן יתקרב השמן אל הפתילה . . או יתרחק" – הי' הצדק עמו.

אבל לשון רבינו שם הוא "פן יתנדנד קצת ויתקרב (ולא "פן יתקרב") השמן אל הפתילה".

וה"פן" שכתב רבינו הוא רק בנוגע להנגיעה על ידי דבר אחר. שם שייך הלשון "פן" – שאין הדבר ודאי דכשיגע הנר יתחיל להתנדנד שיכול ליגע בנחת ובזהירות יתירה שלא יתנדנד.

משא"כ לאחר שהתחיל להתנדנד הוא פסיק רישי', שבודאי יתקרב או יתרחק הפתילה מהשמן.

ואין זה סברא בעלמה, זו המציאות, שאי אפשר שהנר יתנדנד והשמן והפתילה ישארו במקומם כמו קודם הנדנוד.

ואדרבא, תראה בעצמך, תמלא כוס של שמן ותנדנד הכוס ותראה אם השמן מתנדנד.

וממילא מובן למה אין סתירה מסעיף זה למה שכתב רבינו בסימן רעו ס"ט, "שהישראל בעצמו הי' יכול להביא הנר לכאן".

אלא שעדיין יכולים לשאול סוף סוף מהו החילוק בין סימן רעו ס"ט ששם התיר רבינו בטלטול מן הצד מפני שאין כאן פסיק רישי' – לנידון דידן (בנר תלוי), שאסר רבינו.

שאין הכי נמי שאם יתנדנד יהי' פסיק רישי' – אבל יכול ליגע גם כאן באופן שלא יבא לכתחלה לפסיק רישי', וכלשון רבינו "פן יתנדנד".

ואולי אפשר לומר, ששם בסימן רעו ס"ט כשמטלטל הנר באחורי ידיו ובין אצילי ידיו כרגיל, לא יבא לפסיק רישי', לכן לא אסרו חכמים לטלטל באופן כזה.

משא"כ בנידון דידן, שאין הכי נמי שיכול גם כאן ליקח הדבר המותר מהנר באופן שלא יתנדנד, אבל בדרך הרגיל, טבע הדברים שהנר יתנדנד אפילו בנגיעה קלה, וצריך זהירות יתירה שלא ינדנד הנר, ולכן כאן אסרו חכמים אפילו ליגע.

עוד שאל בקובץ הנ"ל (א' נג) שבסי' רעו ס"ט כתב רבינו: "וכיון שהישראל בעצמו הי' יכול להביא הנר לכאן בטלטול מן הצד . . כשמביאו הנכרי באיסור בטלטול גמור אין בכך כלום, שלא אסרו לעשות על ידי נכרי בשבת אלא דברים שאין שום היתר לישראל לעשות בעצמו".

ואם כן, איך התיר רבינו לאמר לנכרי לנער הטבלא שיש נר של שמן עליו בסי' רעז ס"ה משום שכל פסיק רישי' מותר על ידי נכרי, הרי אין לישראל שום היתר לנער הטבלא, עד כאן דבריו בקובץ הנ"ל.

וכתבתי בגליון (א' נו) שלא הבנתי שאלתו, שאין הכי נמי שאין לישראל היתר לנער את השולחן, אבל יש לו היתר אחר, לסלק הנר מעל השולחן בטלטול מן הצד כגון באחורי ידיו או בין אצילי ידיו כמו שכתב רבינו בסי' רעו ס"ט.

ועל תירוץ זה שלי כתב בגליון (א' נז) וז"ל: הנה זה כמעט אי אפשר לאמן ידיו כל כך, ובאם בנר התלוי' יש חשש פן יתנדנד עאכו"כ כאן. ע"כ דבריו.

והנה לכאורה דבריו תמוהים ביותר, שאיך יכול לומר שכמעט אי אפשר לאמן ידיו כל כך בשעה שרבינו התיר בפירוש בסימן רעו ס"ט טלטול באופן כזה.

וגם מה שכתב שבאם בנר תלוי' יש חשש פן יתנדנד עאכו"כ כאן, לא הבנתי.

למה הוא עאכו"כ? ואדרבה, הדברים הם להיפך ממש, בנר תלוי' אסר רבינו, מפני שהוא פסיק רישי', ובטלטול מן הצד התיר רבינו, מפני שאינו פסיק רישי', וכמבואר הטעם לעיל.

אבל באמת התירוץ שלי על השאלה שלו אינו התירוץ האמיתי.

ואחר העיון קצת נראה שהשאלה שלו מלכתחילה אינה שאלה, ובהקדים:

יש שני דינים שונים: איסור אמירה לנכרי לעשות דבר שאסור לישראל לעשות בשבת.

ואיסור זה מותר אם יש שני תנאים:

שאינו אומר לו לעשות האיסור בפירוש, וגם יש היתר לישראל לעשות אותו דבר שאומר לנכרי לעשות באופן של היתר.

כגון מה שכתב רבינו בסימן רעו ס"ט שמותר לומר לנכרי שיביא לו נר הדלוק כבר במקום אחר הגם שעצם הדבר שאומר להנכרי הוא אסור ממש. אמנם הואיל שאינו אומר לו בפירוש לעשות האיסור, דהיינו שאינו אומר לו שיקח הנר בידו ויטלטל אותו למקום אחר, אלא שאומר לו שיביא הנר למקום אחר.

והרי אם רצה הנכרי הי' יכול לעשות זה גם באופן המותר, כגון באחורי ידיו או בין אצילי ידיו, והגם שבודאי לא יטלטל הנכרי באופן זה אלא יטלטל הנר בידים ממש, מכל מקום האמירה לו להביא הנר אינה אמירה לעשות איסור ממש, כיון שיש לו ברירה לטלטל באופן המותר.

ולכן מוכרח להיות גם אופן של היתר להביא הנר למקום אחר. שאם לא כן, הגם שאינו אומר לו בפירוש לעשות האיסור, אבל היות שמוכרח לעשות האיסור בכדי להביא הנר למקום אחר, הנה הגם שאינו אומר לו בפירוש לעשות האיסור הוה כאילו אומר לו בפירוש.

ועל זה כתב רבינו שאין להורות היתר זה אלא לבני תורה, אבל לעמי הארץ אין להתיר שלא יתרגלו באמירה לנכרי.

ואולי אפשר לומר שזה מצד שני טעמים: או שלא יאמרו לנכרי לעשות באופן המותר, או שיאמרו לו לעשות גם דבר שאין שום היתר לישראל לעשותו.

משא"כ בסימן רעז ס"ה מדובר בענין שונה לגמרי.

שם מדובר באמירה לנכרי לנער הטבלא שעליה מונח נר של שמן. שבעצם האמירה שהישראל אומר לנכרי לנער את הטבלא אינו אומר להנכרי לעשות איסור.

שהניעור יכול הנכרי לעשות בנחת באופן שלא יתקרב או יתרחק השמן מהפתילה, וכמו שאין איסור לישראל לטלטל הטבלא שהנר מונח עליה אם יטלטלה בנחת. רק שעל ידי הניעור, כשהנר יעזוב את הטבלא ויפול אז נגרם ההבערה או הכיבוי.

ולומר לנכרי לעשות דבר היתר, שעל ידי כן יגרום איסור לא אסרו חכמים, ומותר בלי שום תנאים.

ומובן שזה קל יותר מלומר לנכרי לעשות דבר שאסור לכתחילה אפילו אם אינו אומר לו בפירוש לעשות איסור, ששם עושה האיסור מיד, לא שגורם לאיסור.

רק אם יש היתר לישראל לעשות אותו דבר, הרי זה כאילו לא אמר להנכרי לעשות איסור מפני שגם הוא יכול לעשות זה באופן המותר.

ואם כן מתורץ לכאורה שאלתו הנ"ל:

שכאן בעצם האמירה לנכרי ליכא איסור, משא"כ בסימן רעו ס"ט, היות שבעצם האמירה לנכרי יש איסור, לכן מותר רק באופן שיש גם לישראל איזה אופן לעשות זה, שאז אין נחשבת אמירתו להנכרי כאומר לו לעשות איסור.

ומתורץ גם כן שאלתו ששואל בהמשך דבריו, וז"ל: א"כ כאן הי' צורך רבינו לכתוב לומר לנכרי להשים הנר על הארץ שהוא בדרך היתר ולא לומר לנכרי לנער הטבלא, ולמה לא הזכיר זה.

והתירוץ לשאלתו הוא: שכשאומר להנכרי להשים הנר על הארץ, הוא אומר לו לעשות האיסור תיכף ומיד, ואפילו אם תמצא לומר שלשון זה נקרא לשון סתם, מכל מקום בפועל עושה הנכרי האיסור תיכף כשלוקח הנר בידו.

במילים אחרות, לאמירה זו, צריכים היתר שיאמר לנכרי בלשון סתם, ושיש לישראל איזה אופן שיוכל שגם הוא לעשות כן.

משא"כ כשאומר להנכרי לטלטל הטבלא שהנר של שמן עליו, אמירה זו בעצם אינה אמירה של איסור.

בתוך דבריו, בהמשך לשאלתו השני' מביא מה שהרב פ.ק. שיחי' כתב, וז"ל:

וכן כתב הרב פ.ק. שיחי' "לכאורה התירוץ להסתירה הוא כי בטלטול מן הצד באופן שמביא שם כגון באחורי ידיו או בין אצילי ידיו יכול להזהר שהנר לא יתנענע, משא"כ בניעור, לכן בניעור זהו פסיק רישי' ובהבאת הנר ע"י טלטול מן הצד אינו פסיק רישי'".

ולא תירץ קושיא שלי, הקושיא היא דבסימן רעו ס"ט כתב אדה"ז שלא אסרו לעשות ע"י נכרי בשבת רק מה שאין שום היתר לישראל לעשות בעצמו אם כן למה מתיר (בסימן רעז ס"ה) לומר לנכרי לנער את הטבלא אם לישראל אסור לנער הטבלא, ולא כתב שום צד היתר לישראל? עד כאן דבריו.

באמת הוא צודק ששאלה זו לא תירץ הרב פ.ק. שיחי'. אבל הוא מפני שלא בא לכתחילה לתרץ שאלה זו, אלא השאלה הראשונה. וכמו שכתב בתחלת דבריו "ולכאורה התירוץ להסתירה". ועל זה תירוצו נכון מאוד, וכמו שכתבתי לעיל באריכות.